יד רמה על בבא בתרא קמו.

סט. מאי דכתיב כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ריב"ל אמר כל ימי עני רעים זה מי שדעתו קצרה ואמר ר"י בן לוי כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי:

ז. השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות ממועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין. מתני' בשמת החתן או הכלה, אי נמי דהדר ביה חתן. ורישא דקא מפליג בין אכל ללא אכל, לאו בסבלונות של מאכל ומשתה קאי, דא"כ אפי' לא אכל נמי, הא בהדיא אמרי' לקמן דסבלנות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי אף על גב דלא אכל, כדמיברר לקמן מדרבין סבא, דכיון דלאכילה שדרינהו ולא קא הדרה בה איהי דינא הוא דלא הדרי, דמאי הוה לה לדילה למעבד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא הכא בסבלונות העשויין ליבלות שתשמש בהם בבית אביה קאי, דאי אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אחיל עלייהו, ואי לא לא אחיל עלייהו, והיינו סבלונות מועטין דאיירי בהו סופא. ומועטין דקתני סופא לאו דוקא, אלא אפי' שלח שם במאה מנה שתשתמש בהן בבית אביה מועטין קרי להו, ולגבי הנך מרובין שיבואו עמה לבית בעלה דנפישי טפי מהני קרי להו להני מועטין. וסופא דקא מפליג תנא בין סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה לסבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה ארישא קאי, דמיירי כשאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אפילו סבלונות מועטין הרי אלו נגבין כדבעינן לברורי לקמן. ודוקא בדלא הדרא בה איהי, אבל הדרא בה איהי, בין אכל בין לא אכל, אפי' רישא (דדיקא) [דרישא] נמי הדרא, וכל שכן סבלונות העשויין ליבלות. דהשתא מאכל ומשתה דכי שדריה ידע דודאי אכלי ליה ולא משתייר מיניה מידי כי הדרא בה איהי הדר, סבלונות העשויין להבלות דאפשר דבלו ואפשר דלא בלו לא כל שכן:

ע. והא דתנן השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני דאי אכיל בבית חמיו לא סגיא דאכיל פחות מדינר קמ"ל. דוקא דינר אבל פחות מדינר הרי אלו נגבין. ומסתברא דכי קתני דוקא גבי דינר, אבל גבי מאה מנה לאו דוקא קתני אלא ה"ה דאפי' חד מנה ואפילו אלף מנה אי אכיל שם בדינר אינן נגבין, ואי לא הרי אלו נגבין. דיקא נמי מדקפיד גמרא לאשמועינן גבי דינר ולא קפיד לאשמועינן גבי מאה מנה, ש"מ דינר דוקא, אבל מאה מנה לאו דוקא. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת תרויהו דוקא, אשתכח דכי שלח פחות מכאן או יתר מכאן לפום חשבון דינר למאה מנה הוא דמחשבינן, א"כ כי שלח חד מנה באכילת פחות מפרוטה סגיא ליה, דהא דינר לית ביה טפי מתשעין ושיתא פריטי וכי פלגת תשעין ושיתא פריטי אמאה מנה לא קא מטי פרוטה שלימה לחד מנה ובציר מפרוטה לית בה דין ממון וכמאן דלא אכיל מיד דימי ואמאי אינן נגבין. אלא מסתברא כדפרשינן:

עא. אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו מאי. כלומר מתני' אכל שם סעודת חתן בדינר קתני, שתה שם בדינר מהו. הוא תנן, דהאי אכל דקתני אשולח סבלונות לבית חמיו קאי, דמיירי בחתן עצמו, ועלה קתני אכל דמשמע שהחתן עצמו אכל בבית חמיו, אכל שם שלוחו בדינר מאי. אכל שם תנן ואבי(ו) חמיו קאי דמיירי ביה רישא, שגרו לו לביתו מאי. ופשטינן מינה חדא, דאפי' שתה נמי, דא"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אינן נגבין ושאינן עשויין לבלות הרי אלו נגבין. ואסיקנא ש"מ אפי' שתה. ודיקינן תו שמעת מינה אפי' פחות מדינר. א"ר אשי מאן לימא לן דלא שחיק ליה מרגניתא דשויא כמה אלפי ואשקיה. ודיקינן תו ש"מ אפי' שגרו לו. ודחינן דילמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דאמי.

ושמעינן נמי דשתה נמי כמאן דאכל דאמי, ודוקא בשוה דינר.

ושמעינן נמי דפתח בית חמיו כבית חמיו דמי.

ושמעינן נמי דהא דקתני במתני' אכל שם סעודת חתן בדינר אין אלו נגבין, דוקא בסבלונות העשויין להבלות, והן שתשמש בהן בבית אביה. אבל סבלונות שאין עשויין ליבלות, והן שיבואו עמה לבית בעלה, אפי' אכל שם סעודת חתן ביתר מדינר הרי אלו נגבין. ומתני' דקא מפליג בסופא בין סבלונות מרובין וסבלונות מועטין, אבבא דאכל שם סעודת חתן אפי' בדינר קאי, אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר אפי' סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה הרי אלו נגבין. אבל אכל שלוחו או ששגרו לו לביתו ואכל לא אפשיטו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

עב. איבעיא להו מהו שישלש שבח סבלונות מהו. כגון שאכל שם סעודת חתן בשליש דינר מהו שיפסיד שליש, וכן אם לא אכל והשביחו סבלונות שבחן למי. ועלו בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, אלא מיהו לא דאמי דינא דהני תרי בעיי להדדי, דאלו בעיא דמהו שישלש, כיון דבעל לאפוקי מארוסתו אתי דינא הוא דמשלש, דמספיקא לא שקיל כוליה. ואלו גבי שבח סבלונות, כיון דאפי' את"ל דשבח סבלונות לאשה, דינא הוא דשימינן לה שבחה ומסלקינן לה מיניהו בדמי והדרי סבלונות לבעל בעיניהו דדידיה נינהו [ו]כמאן דהדרי דמו. וכי מספקא ליה לגמ' לענין דמן הוא דמספקא ליה, ולענין דמי הויא לה איהי תובעת וארוס נתבע, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא דמיא לההיא דאמרי' בפ' המקבל (ב"מ קי,א) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא, ארעא כיון דלמגבא קימא כמאן דגביא דאמי ואמרינן להו אייתו ראיה ושקולו. והאי שבחא דסבלונות נמי אף על גב דמימלא קאתי כיון דספיקא הוא למאן הוי וברירנא לן דהני סבלונות למגבא קימא כמאן דגבו דמי, ודמי אמרי' ליה לתובע איתי ראיה ושקול:

עג. בעי רבא סבלונות העשויין להבלות ולא בלו מהו. היכא דלא אכל לא תיבעי לך, דאפילו בלו נמי נגבין. כי תבעי לך היכא דאכל מאי. ולא איפשיט. והא דתנן סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה דמשמע אע"פ שלא נשתמשה אינן נגבין, תרגמא רבא ביוכא וסבכתא. שהן דברים מועטין ולא חשיבי, הילכך אף ע"ג דלא בלו נמי מחיל עליהו. אבל שאר מילי דחשיבי כשעשוין ליבלות ולא בלו לא איפשיטו. הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא יוכא וסבכתא תרויהו מבתי הראש נינהי, אלא שיוכא מלמטה על השער וסבכתא מלמעלה כדתנן בשבת (קיא,ב) וחוטי שבכה.

ושמעינן מיהא נמי דסופא דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, בשאכל שם סעודת חתן בדינר קא מיירי. אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר הרי אלו נגבין. מהאי מדאתינן למפשט מינה בעיא דרבא גבי סבלונות העשויין להבלות, אלמא הני סבלונות מועטין דקתני היינו סבלונות העשויין להבלות, ובהדיא קאמרי' לעיל וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים ואמרו סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין ושאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין והתם כשאכל קאי, והא פשטינן מינה דהיכא דשתה כאכל דמי:

עד. א"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת מאי קמ"ל איבעי תימא חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל ואי בעי תימא דאי טעין ואזיל טענתיה טענתא. ומחייבינן ליה לחמוה לאשתבועיה אטענתיה: