יד רמה על בבא בתרא קמד:

ה. האחים השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. האי אומנות דקתני הכא אוקימנא באומנות המלך. והוא שנפל מחמת אביהם שהיה קרוב למלכות וגמלו חסד בעבורו לפניו. וא"צ לומר בזמן שנפל מחמת האחים. אבל אם לא נפל אלא מחמת עצמו, שהיה ראוי לכך יתר מהאחרים, או שהליץ אדם בעדו שלא מחמת אביו ושלא מחמת אחיו, הרי זה לעצמו. וא"צ לומר בזמן שלמד אומנות לעשות מלאכה אצל כל אדם שאין כאן לאחים כלום. ודוקא נמי בשלא חלקו, אבל חלקו אפי' נפל מחמת האחין נפל לעצמו. דיקא נמי דקתני האחין השותפין שמע מינה והא דקתני סופא חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו, אוקימנא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס כ"ז שמלאכתו לאמצע ונתרפא נתרפא משל אמצע. וכן כל כיוצא בזה:

נד. הרי אמרו האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע מאי אומנות תאנא לאומנות המלך. ודוקא מחמת האחין אבל מחמת עצמו לעצמו, דתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמיטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אמר מר אם מחמת האחים לאחים פשיטא לא צריכא אע"ג דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גרם ליה קמ"ל. ודוקא לאומנות המלך וכיוצא בה, אבל לשאר אומניות, כיון דלא מיעסקי אחים בהדיה בההיא אומנות, אפי' נפל מחמת האחין נמי נפל לעצמו. ואמטול הכי אוקימנא למתני' באומנות המלך דוקא, דאי לא תימא הכי מה לי אומנות המלך מה לי שאר אומנות, הא אמרת אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אלא מדאוקימנא לאומנות המלך שמע מינה דוקא לאומנות המלך, דאומנותא דלית בה טירחא היא ומאי דיהבי ליה בתורת נדיבות יהבי ליה, וכיון דמחמת האחים הוא דנפיל כמאן דיהבי להו לכלהו דמי. אבל לשאר אומניות דלית בהו האי טעמא אפי' נפל מחמת האחים נמי נפל לעצמו:

נה. ת"ר אחד מן האחים שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחים לומר לו אם את אצלנו יש לך מזונות מן האמצע כאחד ממנו, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. ודיקינן וליתבו ליה לפי ברכת הבית. ומהדרינן אי הכי. ש"מ דכל מידי דשייכא ביה ברכת הבית בכוליה, כגון שלחן וכסא ומנורה ומפה ועצים וקדירה וקערה ונר ושמן להדליק, דנר לאחד נר למאה, לא יהבי ליה כלל. וכן פת ולפתן וכיוצא בהן דשייכא בהו ברכת הבית פורתא לא יהבינן ליה אלא לפי ברכת הבית. וש"מ דאחד מן האחין שרצה ליחלק מאחיו במזונותיו קודם חלוקה ליטול כאחד מן האחין המתפרנסין כאחד מתפושת הבית, לאו כל כמיניה, דברכת הבית (מרובה) [ברובה], אלא או יזון עמהם או יחלוק את הכל. ואם אמר תנו לי מזונות לפי ברכת הבית הדין עמו:

נו. הרי אמרו אחד מן האחים שנפל לאומנות המלך נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרבי אליעזר לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא משל אמצע. היכי דמי בפשיעה כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. כלומר צנים שאדם מצטנן מחמת חולי הרי הוא כפחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. וש"מ דאם אכל מאכלים רעים או שישב בחמה ונתחמם או בצנה ונצטנן היינו בפשיעה, אבל אם שמר עצמו כראוי וחלה, או שאכל מאכלים רעים אלא שלא חלה חולי הבא על ידי אותן מאכלות, היינו באונס, ונרפא משל אמצע. ודוקא כל זמן שעוסק במלאכה לאמצע:

ו. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בב"ד אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים. מאי שושבינות, אלו מעות שהשושבינין משלחין לחתן בימי חופתו, והן אוכלין עמו במקצת ימי החופה, כל מקום לפי מנהג ו. וסתמן בתורת הלואה הן משתלחין, אלא שאין זמן גבייתן כשאר הלואות שסתמן ל' יום, אלא עד שישא השושבין אשה כדי שישמח זה עמו בימי חופתו כדרך ששמח הלה עמ ו. והא דקתני רישא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, משכחת לה כגון שנטלו מקצתן ממונו של אב מדעתו, ושלחו שושבינות לאחר על שם האחין סתם, אע"פ שלא שלחוה אלא מקצתן ולא הרשה האב לשלוח אלא לאלו, הואיל ולא נשתלחה על שם אלו אלא על שם האחים סתם, אם חזרה השושבינות לאחר מיתת האב לאותן ששלחוה וחזרה להם בימי חופתם, חזרה לאמצע לכל האחים. ולא אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהבי להו השתא ולמאן דיהבי יהבי למאן דלא יהבי לא יהבי, לפי שהשושבינות נגבית בב"ד והרי הוא כשאר חובות שהניח להם אביהם אצל אחרים. במה דברים אמורים בשולח כסף או זהב או בגדים וכיוצא בהם, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וה"ה לשאר מיני מאכל ומשקה, אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים, לפיכך אם חזרה שושבינות זו לאחד מהן למי שחזרה חזרה, דמתנה הוא דקא יהבי ליה. וכן כל כל כיוצא בזה:

נז. והא דתנן האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה השושבינות חזרה לאמצע, רמינן עלה הא דתניא אחד מן האחים ששלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר לזה האח שנשתלחה על שמו. נשתלחה לאביו בשמחתו של אחד מן הבנים, כשהיא חוזרת למשלח חוזרת מן האמצע. שכנשתלחה על שם האב נשתלחה והוא היה חייב להחזירה. א"ר אסי לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. כלומר מתני' דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע, בשנשתלחה מתחלה סתם על שם האב, ששלחה על שם בניו סתם, או שנשתלחה על שם האחים סתם ששלחוה בחיי אביהם. והא דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו, בדמפרש, כגון שנשתלחה על שם אחד מן האחין בפירוש, לפיכך כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו. והא תניא דמסייעא לן דאיכא לפלוגי בין מפרש לסתם, דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר אם שלח אביו שושבינות לאחרים על שמו של זה, כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו, שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. וכן הלכתא: