יד רמה על בבא בתרא קלח.

קצד. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהן קנה ואפילו עמד וצווח. נפקא מינה דאי מיית מקבל מתנה זכו בהו יורשין דידיה, אי נמי דאי הדר מקבל וקא ניחא ליה לא מצי נותן למהדר ביה דמעיקרא קננהו. ור' יוחנן אמר לא קנה. (ואין) [דאין] אדם מקנה לחבירו דבר על כרחו. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו. לא קנה, וכאן בשותק ולבסוף צווח קנה, והוא דלא צווח בתוך כדי דיבור וצווח מעיקרו דקאמרינן דלא קנה, ממילא הדרי לנותן או ליורשיו, ולא אמרינן כל המחזיק בהן זכה. וההיא דגרסי' בכריתות פרק המביא אשם (כריתות כד,א) אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, אם תמצא לומר אצווח מעיקרא קאי, וטעמא דמילתא דכי אקני ליה נותן אדעתא דלא הדרה ליה אקני, הילכך מקבל לא קני דהא אמר אי איפשי בהם, נותן נמי לא הדרי ליה דהא אסתלק מיניהו לגמרי, וממילא הוה להו הפקר, ודלא כרשב"ג דקאמר לקמן כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן היורשין, ליתא לדריש לקיש, דהא רבי יוחנן פליג עליה דריש לקיש בהא מילתא, דאמר רבי יוחנן צוח מעיקרו כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודו ליה רבנן לר"ש ב"ג דזכו בהן יורשי נותן, וקימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דקימא לן דהפקר כי האי גוונא אפילו לגבי ההוא דאפקריה לא הוי הפקר עד דמפקר אדעתא דכולי עלמא, דתנן (פ"ו מ"א) ב"ש אומר הפקר לעניים הפקר וב"ה אומר אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים בשמטה. וקימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וכ"ש הכא דסוגיין כב"ה כמעשה דר' ישמעאל ברבי יוסי דפרק אלו מציאות (ב"מ ל,ב) וכמעשה דרב פפא בפרק הגוזל בתרא, דהא דייקינן התם נהי דאפקריה לחמריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. ועוד דאפי' ב"ש נמי לא קאמרי אלא דלהוי הפקר לגבי ההוא דאפקריה אדעתא דידיה, אבל למהוי הפקר למאן דלא אפקריה אדעתא דידיה לא קאמרינן.

ואם תמצא לומר דההיא דריש לקיש אשתק ולבסוף צווח קימא, דקימא לן דקנה, וכיון דקאמר בתר הכי אי איפשי בה כמאן דאפקריה דמי, הא שמואל ורבי יוחנן פליגי עליה בהדיא, דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח. אלא אפילו לבתר דאמר אי איפשי בה נמי קנה. וכיון דקנה בה ודאי לא הוי הפקר. ורבי יוחנן נמי מודי בה, דהא אסיקנא דלא פליגי. וברייתא נמי אליבא דרבנן בהכי סלקא, דאוקימנא בשתק ולבסוף צווח, וקאמרי רבנן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה, והא קימא לן המפקיר עבדו יצא לחירות.

וכי תימא כיון דמעוכב גט שחרור אכיל בתרומה, אי הכי הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אכיל בתרומה ואי לא ולא איפשיט, דתפשוט מיהא מתניתא דאכיל, אלא ודאי מדלא פשיט לה מהכא ש"מ דלא הוו הפקר כלל ודלא כריש לקיש. ונהי דבריתא לריש לקיש לא קשיא, דיכיל לתרוצה כי טעמא דמאן דאמר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, מיהו סוגיא דגמרא דלא פשיט לה מיהא מתניתא דאכיל ודאי לית ליה דריש לקיש. הילכך לית הילכתא כריש לקיש.

אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי זכו בהן היורשין של ראשון ואמר רבא ואי תימא רבי יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דלא קני שתק ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק מינח ניחא ליה והאי דקא צווח מהדר הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטו לידיה מאי [א]צווח. וקי"ל כת"ק. ודוקא היכא דכי אתו לידיה צווח מיד ואמר אי איפשי בהן, אבל שתיק לבתר דאתו לידיה ולאחר כדי דבור צווח, אפילו רבנן מודו דקנה, דהא ליתיה לטעמא דכי לא מטו לידיה מאי אצווח. והני מילי בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. דיקא נמי דתני עלה כבר זכו בהן היורשין ולא קתני ברשותא דנותן קיימי. אבל בבריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה, אי נמי דקנו מיניה. וה"ה היכא דזיכה לו על ידי אחר, דכמאן דמטא שטרא לידיה דמי. והני מילי במתנה, אבל במקח וממכר כיון דמחייבינן ליה למיתב דמי לא קני בשתיקה לאיחיובי בדמים עד דמגלי אדעתיה בשעת הקנאה דניחא ליה:

קצה. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. הא דקתני רישא אין אומרין כל הקודם זכה, הא קמ"ל דאי לא משתכח ליה לנותן ממונא כשיעור מאי דאקני להו לכולהו אין אומרין כל הקודם בשטר זכה לגבות ראשון, ואי איכא טופיאנא גבי מיניה שני ואי איכא טופיאנא אמאי דהוי לשני גבי מיניה שלישי, ואי לא האחרון האחרון נפסד, אלא כולן שוין בקדימה, דכי אקדמיה לחד מיניהו אחבריה לאו לאקדומיה בגבייה איכוון אלא לפי שאי איפשר לאדם להוציא שני דברים כאחד בדבור אחת אלא בזה אחר זה ולא הוה סגיא ליה דלא לאקדומיה חד מיניהו אחבריה, לפיכך אין כאן דין קדימה אלא כל אחד מהן גובה מן הממון המצוי לפי חלקו כדבעינן לברורי בשמעתין. ומאי לפיכך, הואיל ואין כאן דין קדימה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם, כלומר דמהיכא דניחא ליה שקיל. אי נמי הא קמ"ל דאפי' היכא דגבי כוליה מחד הדרי ומשתלמי מהדדי כדבעינן לברורי לקמן.

אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח אינו גובה אלא מן האחרון, דכיון דלגבי הדדי אית בהו דין קדימה דראשון ראשון, יכיל למימר ליה לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואע"ג דכולהו כי קנו במתנת ש"מ הוא דקנו, דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה, ואשתכח דכי חייל קנינהו בהדי הדדי הוא דחייל, אפי"ה כיון דלא אקני ליה נותן לשני מידי אלא במאי דמשתייר מממונא לבתר דגבי ראשון הוה ליה לבעל חוב כמי שהקנה לזה היום ולשני למחר, דאידי ואידי שייך ביה טעמא דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. אין לו באחרון כדי חובו, גובה השאר משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

והא דאמרינן רישא אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, דאי לא משתכח בממונא אלא כדי מה שצוה לראשון לא יהבינן ליה כוליה לראשון, קמ"ל הא דפלגינן ליה לממון המצוי לפום אומדן דעתיה דנותן. היכי עבדינן, חשבינן סך ממונא דיהיב לכולהו כמה הוי, תשע מאות זוז, והדר חזינא מאי דיהיב לראשון כמה הוי מכלל כוליה ממונא דיהיב לכלהו, תרי חולקיה מתשעה, ודיהיב לשני כמה הוי מכלל כוליה ממונא דכלהו, תולתא, ודיהיב לשלישי כמה הוי, ארבעה חולקי מתשעה. הילכך פלגינן ליה לההוא ממונא דאשתכח למיתאנא לתשעה חולקי, וכל חד מיניהו שקיל מיניה לפום חושבנא דמנתיה מכלל ממונא דכלהו. וה"ה היכא דנפיק עליהו שט"ח, שקיל מיניהו לפום הדין חושבנא. ואע"ג דבעל חוב אי בעי למטרף כוליה מחד מיניהו מצי טריף כדקי"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וגבי האחין שחלקו נמי אמרינן ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, אלמא מצי למיטרף, הא איפסיקא הילכתא התם דבטלה מחלוקת והדרי ופלגי מרישא, ה"נ אע"ג דיגבי בעל חוב כוליה מחד מיניהו הדר איהו ומשתלים מהנך מעות מכל חד מיניהו לפום מטו מנתיה, דהכא ודאי ליכא למימר דיורשין הוו אלא לקוחות הוו ולית להו אלא מעות. וכי תימא מכדי מטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, הכא במאי עסקינן דגבו קרקעות בזוזיהו. וכבר ברירנא ליה להאי דינא בפ' הנזקין (גיטין נ,ב) בירור יפה. והכין דינא בכל שטרי מתנות היכא דלית להו דין קדימה ולא אתברר דזכי להו לתרויהו חד ממונא ולא אשתכח ליה ממונא דמספיק להו לפום הדין חושבנא הוא דפלגי. אבל בעלי חובות היכא דלית בהו דין קדימה ולא שוו חובות דידהו להדדי וליכא בנכסיה דלוה אלא כשיעור מאי דחזי לחד מיניהו (א)לא פלגי לפום ממונא אלא לפום שעבודא כדמיברר בכתובות בפ' מי שהיה נשוי.

ברם צריכינן לברורי דרישא דקתני אין אומר' כל הקודם בשטר זכה, לא תימא הני מילי היכא דלא שוו שיעורי אהדדי דלא הוה איפשר לברורי שיעורא דאקני ליה לכל חד מיניהו בבת אחת, דאי הוה אמר תנו תשע מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני, הוה אמינא דכי יהיב להו בשוה יהיב להו, ואמטול הכי אצטריך למפלגינהו ולאדכורינהו בפרט בזה אחר זה לברורי שיעור מאי דיהיב ליה לכל חד מיניהו, אלא אפי' היכא (דהוו) [דשוו] שיעורי להדדי, כגון דאמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני ומאתים לפלוני, דסד"א מדהוה יכיל למיתב להו לכלהו בכלל ולמימר תנו שש מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני דהוה משמע נמי דפלגי להו בשוה והוה מטי ליה לכל חד מיניהו מאתים זוז ותו לא כי דעתיה דנותן, וכי פליג להו בפרט לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא אפי' בכה"ג נמי לית בהו דין קדימה, דאם כן אדאשמועינן סיפא גבי ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני*, אלא מדאיכפל לאשמועינן דין קדימה היכא דפריש ואחריו, מכלל דכל היכא דלא פריש כה"ג לית ביה דין קדימה. וטעמא דמילתא, דאע"ג דשוו שיעורי להדדי נמי איכא למימר דלאו לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא דלא להוו כולהו כחדא מתנה אלא להוי דכל חד מיניהו מתנה בפני עצמה. ונפק"מ דאי מגבינן להו קרקע בזוזיהו, אי הויא כולה חדא מתנה כי שימינן ליה לקרקע נהליהו בהדי הדדי הוא דשימינן להו, דיהבינן להו לכלהו קרקע שוה שש מאות זוז, ואע"ג דכי פלגי ליה איהו לא שויא מנתא דכל חד מיניהו מאתים זוז, לא יהבינן להו טפי ואית להו פסידא. וכי פלגינהו בפרט ויהיב להו מאתים זוז לכל חד מיניהו באפי נפשיה, כי מגבינן להו קרקע זוזיהו לא בהדי הדדי מגבינן להו אלא יהבינן לכל חד מיניהו באפי נפשיה קרקע שוה מאתים זוז דלית ליה פסידא לכל חד מיניהו.

וכי תימא א"כ תנא גופיה דאיירי רישא דליכא דין קדימה בדלא שוו שיעורי להדדי, לשמעינן היכא דשוו שיעורי להדדי דלית בהו דין קדימה, וכ"ש בדלא שוו שיעורי להדדי. כדמעיינת בה שפיר היכא דלא שוו שיעורי בשויה עדיפא ליה לאשמועינן, דכיון דמתניתא בדליכא שיעור לאשתלומי כולהו מיניה קיימא, דא"כ דין קדימה (לימא) [למה] להו היכא דליכא שוו שיעורי להדדי עדיפא ליה לאשמועינן כגון דליכא בכוליה ממונא אלא מאתים זוז, דאי אשמעינן בדשוו שיעורי להדדי דאקני ליה לכל חד מיניהו מאתים ותו לא, הוה אמינא התם הוא דיד כולן שוה דכיון דכל חד מיניהו לחודיה הוה יכיל לאשתלומי כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ליכא חד מינהו דמוחזק בהאי ממונא דשכיח טפי מחבריה, כי היכי דלימא דלדידיה הוא דאיכוון לאקנויי למיגבא מיניה ולאינך ממעות טמונים דאית ליה, דהא לכלהו חזי כהדדי ודין קדימה ליכא כדברירנא טעמא לעיל, ואמטול הכי יד כולן שוה.

אבל היכא דלא שוו שיעורי להדדי, כגון היכא דאקני ליה לראשון מאתים ולשני שלש מאות ולשלישי ארבע מאות, ואין שם אלא מאתים, מוכחא מילתא דכי אקני ליה לאחרון ארבע מאות ושלפניו שלש מאות לאו למיגבא מהאי ממונא דשכיח אקני להו, דהא ליכא חד מיניהו דיכיל לאשתלומי מכולה מנתיה מהאי ממונא אלא ראשון, מוכחא מילתא דכי אקדמיה לראשון דוקא אקדמיה למיגבא ברישא, ש"מ כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ולאינך אחריני למגבא ממעות טמונים דאית ליה. דאפילו למאן דלא חייש למנה קבור הני מילי היכא דאיכא מנה מצוי לאשתלומי מיניה תפקדתיה דנותן דלא תלינן תפקדתיה במנה קבור, אבל היכא דליכא ממונא לאשתלומי מיניה תפקדתיה סד"א דחיישינן למנה קבור.

וה"ה דהיכא דאין שם אלא חמש מאות, דכיון דליכא למימר דכי אקני ליה לבעל ארבע מאות זוז למגבא מהאי ממונא אקני ליה ולקמאי ממעות טמונים דאית ליה, דא"כ לדידיה הוה ליה לאקדומיה, אלא מדשבקיה לבסוף ש"מ הני לקמאי אקני אקנינהו ולבתרא ממעות טמונים דאית ליה, מאי אמרת דילמא כי אקני להו לכולהו למגבא מהאי ממונא דשכיח ליה הוא דאקני להו כל אחד ואחד לפום מטו מנתיה, כיון דראשון לית ביה ספיקא דילמא כולה מנתיה ממעות טמונים אקני ליה דהא שכיח ליה ממונא שיעור לאשתלומי מיניה שיעור מנתיה, וקי"ל דכל היכא דשכיח ממונא לאשתלומי מיניה לא חיישינן למנה קבור, וכי איכא ספיקא אי אית ליה לאשתלומי מהאי ממונא דשכיח ואי לא** דהא לית ביה שיעור מנתיה לאשתלומי מיניה אלא כי איכא ספיקא אי אקני להו לאשתלומי מיניה מקצת או לית להו לאשתלומי מיניה מידי, דכי אקני להו כולה מנתיהו ממעות טמונים אקני להו הוה ליה לראשון בהאי ממונא דשכיח ודאי, דאית ליה למגבא מיניה או כולו או מקצתו, ובתראי ספק, אי אית להו למגבא מיניה מידי ואי לא, אין ספק מוציא מידי ודאי, קמ"ל דכיון דבעיקר הקנאה דחד מיניהו ליכא ספיקא דהא אי איכא ממונא שיעור מאי דאקני להו לכלהו הוה מגבינן להו לכלהו מיניה כל חד וחד לפום מטו מנתיה הקנאה דכל חד מיניהו הקנאה ודאית במנה קבור. ועל כרחיך כי אקני להו לכלהו למגבא מהא ממונא דשכיח כל חד וחד לפום מטו מנתיה אקני להו ודין קדימה נמי ליכא מהאי טעמא דברירנא. לפיכך יד כולן שוה לגבות כל אחד מהן מן הממון המצוי לפי חלקו. וכן הלכה: