יד רמה על בבא בתרא קלז:

קפח. דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוה ליה פירא לראשון וגופא לשני, וקנין פירות לאו כקנין הגוף דאמי, ולא נפיק ביה ראשון דבעינן ולקחתם לכם משלכם וליכא. לרשב"ג דאמר אחריך (ב)לאו כמעכשיו דמי, גופא ופירא דראשון הוא ונפיק ביה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק עד כאן לא פליגי (ר"י) [רבי] ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא (מי) [אי] מיפק לא נפיק ביה למאי (בו) יהביה נהליה אלא מיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה ואפי' ביום ראשון מכרו ודאי או אכלו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג. לרבי השני מוציא(ין) מיד הלקוחות, והוא הדין גבי אכלו מיחייב ראשון לשלומי ליה דמיו לשני. לרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ושמעינן מינה דאפילו במלטלטלי פליג רשב"ג. וקיימא לן כוותיה:

קפט. אלא מיהו הא דקא מסיק רב נחמן בר יצחק פלוגתא דרבי ורשב"ג בקנין פירות כקנין הגוף דמי ליתא, דסבר לה כרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, דהוה ליה פירא לחד וגופא לחד, וכבר אידחייא לה ממעשה דההוא סבתא. אי נמי איכא למימר דרב נחמן בר יצחק בנכסי לך ואחריך לפלוני קאמר בלחוד, דרבי סבר קנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי דאחריך כמעכשיו דמי, והוה ליה פירא בלחוד לראשון וגופא לשני, ורשב"ג סבר קנין פירות לראשון כקנין הגוף דאמי, דאחריך שאני דלאו כאומר מעכשיו דמי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון. אבל היכא דאמר ליה ואחריך מעכשיו לפלוני דכולי עלמא מודו דשני מוציא מיד הלקוחות. ואם תמצא לומר דקסבר רב נחמן בר יצחק דבין לרבי בין לרשב"ג אחריך לאו כמעכשיו דמי, וכי פליגי בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דסבר לה כרבי יוחנן ומסיק לה לדרשב"ג כרבי יוחנן, לית הלכתא בהא כרב נחמן בר יצחק, דהא איפסיקא הלכתא כריש לקיש, ואיפסיקא נמי כרשב"ג, ואי מוקמת ליה לטעמא דרשב"ג כר' יוחנן קשיא הלכתא אהילכתא. אלא על כרחיך באחריך כמעכשיו פליגי ותו לא מידי:

קצ. אמר רבה בר רב הונא האחים שקנו אתרוג מתפוסת הבית ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. כלומר האחין השותפין שעדיין לא חלקו בממון בית אביהם, וקנו אתרוג משל אמצע, ונטלו אחד מהן ביום טוב הראשון של חג ויצא בו ידי מצוה, אם יכול לאכלו ואין האחים יכולים למחות בידו, דידיה הוא ונפיק ביה ידי חובתו, ולקחתם לכם קרינא ביה, ואם לאו לא יצא דבעינא לכם משלכם וליכא. מאי אם יכול לאכלו, דאי איכא אחרניאתא דמטיה מיניהי לכל חד מיניהו חדא חדא דיכיל למימר להו אנא שקלי חדא אתו נמי שקולו חדא חדא יצא, ואם לאו לא יצא.

ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו אבל פריש או רימון אע"ג דשוו כי האי אתרוג דשקיל האי לא. ומסתברא דה"ה היכא דאיכא אתרוג לכל חד מיניהו, מיהו לא חשיבי כי האי קמא דשקיל להאי, לא יצא, דהא לאו יכול לאכלו הוא, וכי אצטריך גמרא למעוטי פריש או רימון אע"ג דשוו בדמי הוא דאצטריך, דאי איכא אתרוג לכל חד מיניהו כי האי גוונא ודאי יכול לאכלו היא. ודוקא ביום ראשון, אבל מיום שני ואילך יצא ואפילו בגזול, דכי כתב לכם ביום הראשון כתב כדאסיקנא בהדיא בפרק לולב הגזול (סוכה כט,ב), ואפילו למאן דפליג התם בגזול בשאול מודי:

קצא. אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו ביום טוב הראשון של חג והחזירו יצא לא החזירו לא יצא מאי קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה:

קצב. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב (דימי) [ביבי] בר אביי כל אימת דהוה אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אמר לה קא דישת לה לארעאי אקניתיה נהליה כל ימי חייה אזל איהו אקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפילו רשב"ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא היכא דאקנינהו בתריה דראשון לאחר, כגון דאמר נכסי לך [ואחריך] לפלוני, דאפקינהו נותן לנכסיה מחזקתיה לגמרי ויהבינהו לראשון ואחריו דראשון לשני, וכיון דלא הויא ליה לשני מעיקרא זכותא בהני נכסי אלא מחמת האי הקנאה דאקני ליה נותן אחריו דראשון, ובהאי הקנאה לא אקני ליה מידי לא גוף ולא פירות אלא לאחר מיתת ראשון, אשתכח דלא אקני ליה לשני מידי בחיי ראשון, ואמטול הכי אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דכי זבין ראשון דידה זבין, אבל היכא דשיירינהו בתריה דראשון לעצמו, כגון דאמר (ר') נכסי לך ואחריך לעצמי כי האי מעשה דרב ביבי, דלא אקניתיה לדיקלא נהליה אלא כל ימי חייו ובתריה שיירתיה לנפשיה, כיון דמעיקרא נכסי בחזקתיה דנותן קיימי, כי אמר ליה נכסי לך ואחריך לעצמי אשתכח דמתחלה ועד סוף גופא בחזקת אחריך קיימי, דהיינו בחזקת נותן גופיה, ומאי דאקני למקבל מתנה קני ומאי דלא אקני ליה בחזקת נותן קאי. ובהא מודי רשב"ג דאכתי נכסי בחזקת מריהו קיימי ולית ליה למקבל מתנה אלא אכילת פירות בלבד. ושמעינן מינה דהלכתא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי, לטעמיה דרב ביבי דלא הוה שני ליה בין לעצמו בין לאחר, מאי אהניא ליה לאקנוייה לבנו קטן, אלא משום דשני לן בין היכא דאקניניהו נותן בתריה דראשון לאחר ובין היכא דשיירינהו נותן בתריה דראשון לעצמו:

קצג. אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מקודש ומוחזר אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה אמר ליה ומאי חסריה אלא אמר רב אשי חזינן אי אמר על מנת שתחזירהו סתמא הא אהדריה ואי אמר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה. והאי לאו מידי דחזי ליה הוא, וכיון דלא קיימיה לתנאיה מעיקרא לא הויא מתנה, וכיון דלא הויא מתנה לא הוי הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וכי תימא אדרבא כיון דלא הוי הקדש הויא מתנה, וכיון דהויא מתנה הוי הקדש, לא סלקא דעתא, דכיון דעיקר טעמא דהוי הקדש, הילכך אע"ג דהויא מתנה לא הוי הקדש, דכי יהיב ליה על מנת דלא מקדיש ליה הוא דיהיב ליה: