יד רמה על בבא בתרא קלה.

קסו. ההוא דהוה קא שכיב אמרי ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבא. כלומר קידושי טעות היו לי בה, שקידשתיה על תנאי ולא נתקיים התנאי, הילכך כי מאית ההוא גברא לאו אלמנה היא למיסרה אכהן גדול, ואין צריך לומר שאינה זקוקה ליבום. ומסתברא דהאי מעשה בארוסה הוה, דאלו נשואה הא קימא לן אין תנאי בנישואין. ודוקא נמי מדקאמר חזיא לכהנא רבא, ואי בנשואה הויא לה בחזקת בעולה ולא חזיא לכהנא רבא.

אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ודוקא למפטרה מזיקת יבם וכיוצא בה הואיל ובידו לגרשה, הוא הדין היכא דאמר קידושי טעות דמהימן למיפטרה מזיקת יבום מהאי טעמא גופיה.

אמר ליה אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אמר ליה לא שנינהי כאן למפרע כאן להבא אמר ליה ואנן אשינויי ניקום ונסמוך א"ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, ואצרכה חליצה מספק. ושמעינן מינה דבעל דאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן לפטרה מן החליצה, אבל נאמן לאסרה לייבום, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ואי קשיא לך, מכדי לא שנא גבי האומר יש לי בנים ולא שנא גבי האומר גרשתי את אשתי, כי מהימנינן ליה מטעמא דהואיל בידו לגרשה הוא דמהימנינן ליה, כדמברר מדרב יאודה אמר שמואל ומדשקלא וטריא דשמעתין, ואם כן מאי שנא גבי האומר זה בני דנאמן לפטרה מן החליצה ומן היבום, ומאי שנא גבי גרשתי את אשתי דלא מהימן לא למסרה אלא לייבום ומצריכינן לה חליצה. שאני גרשתי את אשתי דריע מגו דאמרינן אם איתא (לגרשה) [דנתגרשה] תחוי גיטה או תייתי עדי מסירה, ומדליכא גיטא גבה ולית לה נמי עידי מסירה איכא למימר לה ואמטול הכי חולצת ולא מתיבמת:

קסז. ומדלא חזיא לייבום ש"מ ספיקא הוא, הילכך אי זנאי בתר הכי בחיי בעלה לא קטלינן לה מספק, דספק נפשות להקל, ועוד דרחמנא אמר (במדבר לה,כד) ושפטו העדה והצילו העדה, ואנן היכי ניקום וניקטול מספקא. ועוד דבהדיא איפסיקא הילכתא דאע"ג דלא איכוון למימר אלא למפרע מהימן להבא דפלגינן דיבורא, ואי אמרת לא מהימן למיפטרא להבא קשיא הילכתא אהילכתא. אלא לאו ש"מ דלגבי יבמה הוא דאחמירו רבנן לאצרוכה חליצה מספק, אבל לענין קטלא ודאי מהימן להבא למיפטרא. וכן הילכתא:

קסח. ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו נמי בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי והא איכא קלא דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי אמר רב יוסף השתא מיהת ליתינהו גבן לאו היינו דרבי חנינא דא"ר חנינא עדיה בצד אשתן והיא תאסר אמר ליה אביי אם הקלנו בשבוייה דמנוולה נפשה לגבי שביה נקל באשת איש. ויבמה הזקוקה ליבם הרי אשת איש, אי נמי משום דאתחזקא מעיקרא בחזקת אשת איש דמחזקה לה השתא ייבום. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. והצריכה להמתין עד שתחלוץ או עד שיתברר שאין לה יבם, כגון דבדקי בי דינא בתר קלא ואשתכח דלאו דסמכא הוא או מאנפא אחרינא דלא שרינן לה מספק. וכן הלכה:

קסט. הרי אמרו זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו (אמו) [עמו], דייקינן בגמרא ואינך אחין מאי קאמרי אי דקאמרי אחון הוא אמאי נוטל עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחון הוא אימא סופא נפלו נכסים ממקום אחר יירשו אחים עמו, ואמאי, הא קאמרי לאו אחון הוא. לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין.

אשתכח השתא דהיכא דמודו כולהו דאחוהון הוא נוטל חלק עם כולן. ואי אמר חד מיניהו אחון הוא ואינך קאמרי (להו) [לאו] אחון הוא, אינו ממעט אלא בחלק האח שהודה לו. וכי היכי דאינו נוטל חלק אלא עם האח שהודה לו (הם) הכי נמי אם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר ומת, אין לשאר האחים בהם כלום, אלא הרי הם כולם לאחר שהודה לו. ואי קאמרי הנך מעיקרא אין אנו יודעין אם אחינו הוא ואם לאו, אינו נוטל חלק עם האח שהודה לו. ולאו דפליג ליה לחולקא בהדיה, אלא דפלגינן להו לנכסי למנין האחין הודאין ויהבינן לכל [חד] מיניהו חולקא משלהם, אלא לפום חושבנא דהוי מטי ליה היכא דפלגינן להו לנכסים לפום מנינא דכולהו והספק בכלל, ומאי דפייש ליה מחולקיה ממאי דמטי ליה מעיקרא לפום חושבנא קמא יהבינן ליה לספק כדברירנא במתניתין. ואם מת הספק יחזרו נכסים למקומן, לאח שהודה לו, דמחולקיה הוא דשקלה כדברירנא. ואם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו של זה עמו, דהא לא אודו ליה הנך דלאו אחוהון הוא, אלא אין אנו יודעים קאמרי. הילכך אינהו דלא ידעי לא מפקינן מיניהו מספקא למעוטי בחולקיהו, האיך דמודי להו דאחוהון הוא, דינא הוא דכי מאית ה(ו)אי ספק דירתי ליה בהדי כדברירנא טעמא במתני'.

מיהא שמעינן דמאן דטעין אחבריה מילתא דאית בה השתא חובתא לחבריה ואפשר דאתי לה מינא זכותא לאחר זמן, וכפר בה נתבע השתא לגמרי, כי אתיא ההיא זכותא לאחר זמן אע"ג דתובע אודי ליה מעיקרא, כיון דנתבע כפר בה פקעא לה זכותא דההוא דכפר בה מיניה. והני מילי היכא דכפר בה לגמרי, אבל היכא דאמר איני יודע, אית ליה חולקא בההוא זכותא דאית בה, ולא מיחייב מצד חובה דאית ביה ולא מידי.

והני מילי היכא דלא מצי חבריה למיתי עלה ממה נפשך דומיא דהכא, דכי איתא לצד זכותא ליתא לצד חובה, דאימתי קא ירתי ליה אחים לספק, לאחר מיתה, לא מצי האיך דאודי ליה למימר להו כי היכי דיריתיהו ליה הבו ליה חולקא בהדיהו, דהשתא ליתיה בעולם דליתיה ליה חולקא, ואי נמי הוו יהבין ליה חולקא מעיקרא כיון דמית אינהו הוו ירתי ליה מיניה כי היכי דירית ליה האיך לחולקא דיהיב ליה.

אבל היכא דאפשר למיתי עליה ממה נפשך, כגון דלא שבק האי ספק נכסי אלא ממאי דנפלו לו ממקום אחר, דאתי עליהו האי אחא דאודי לספק ממה נפשך, אי אחוהון הוא ההוא חולקא דידיה דפייש גביכו השתא דכולהו אחים הוא ואית לי לדילי נמי זכותא בגויה, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו זכותא בהני נכסים דנפלו לו ממקום אחר. הילכך דינא הוא דשקיל מיניהו האי אחא דאודי ליה כשיעור מאי דיהיב ליה איהו מחולקיה, ובתר הכי פלגי ליה כולהו אחים לשארא בשוה, כדברירנא במתניתין.

והוא הדין היכא דשבקינהו לנכסי דיהיב ליה האי אחא דאודי ליה לבר מנכסים שנפלו לו ממקום אחר ומית, דשקיל מקבל מתנה ההוא פלגא דאקני ליה לבד מחולקא דהדר ליה מדנפשיה, ואידך פלגא דאשתייר כי אתו אחיה דאמרי אין אנו יודעין למירת בהדיה מצי אמר להו מה נפשך, אי אחון הוה הבו לי פלגא דחולקא דהוה חזי ליה למשקל בהדיכו דהא פלגו כולהו נכסי אקני, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו למירת מידי מיניה.

הילכך דינא הוא דחזינן ליה להאי ממונא דחזי להו למירת מיניה מנכסי דנפלו ליה לספק ממקום אחר, אי הוי טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה ממטו מנתיהו מגבינן להו מהאי ממונא דשבק ספק כשיעור מאי דהוה ליה למשקל ממטו מנתייהו ושארא ירתי ליה כולהו בשוה, ואי לא נפיש ממונא דשבק ספק דנפל ליה ממקום אחר טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה לא שקלי ולא שקלינן מיניהו. וכן כל כיוצא בזה: