יד רמה על בבא בתרא קלג:

קנז. ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו כגון אח בין האחים וכיוצא בו שכיב ראשון אתא שני קא תבע. ואסקא רבא דהיינו דשלח רב אחא בר רב עויא. דאין לשני במקום ראשון כלום, וכן הלכתא. אלא מיהו הני מילי היכא דא"ל לראשון נכסי לך סתמא, ולא פירש ליה לשון מתנה בהדיא, דאיכא למימר דלישנא דנכסי לך למי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, וכמ"ד כלשון ירושה דמי וירושה אין לה הפסק, אבל היכא דאקני ליה לראשון בהדיא בלשון מתנה וא"ל אחריך לפלוני לא קני להו ראשון לנכסים אלא משום מתנה ואם מת ראשון קני שני כדברירנא בפירקין לעיל:

ח. הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים בו כשורה זכור לטוב. ולית הלכתא כוותיה. והאי דקתני רישא הכותב נכסיו לאחרים, דוקא דלא אמר בלשון ירושה אלא דאמר נכסי לפלוני סתם, דקי"ל אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כדבעינן למימר קמן, וכל שכן היכא דאמר בלשון מתנה, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדאמרן לעיל:

קנח. והא דתנן הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה זכור לטוב, איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או [לא]. ומסקנא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא. דלא ידעת מיהו מיניהו נפיק זרעא מעליא. וכן הלכתא:

קנט. ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן (קידושין כח,ב) רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה: