יד רמה על בבא בתרא קח.

כח. הרי אמרו הלוקח מקבל עליו חריץ ובן חריץ תאנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחורי גדר מבחוץ כדי שלא תהא חיה קופצת ולעביד חריץ ולא לעבוד בן חריץ אידי דרויח קיימא בגויה וקפצא ולעביד בן חריץ ולא לעביד חריץ אידי דקטין קימא אשיפתיה וקפצה וכמה בין חריץ לבין בן חריץ טפח:

הדרן עלך פרק האומר א. יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין (אלא) [אלה] נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב נוחלין ומנחילין האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין והאחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין. האי תנא בנחלה דאתיא ממילא קאי, ואפרשת נחלות קאי, דכתיב בה (במדבר כז,יא) הקרוב אליו ודרשינן ביה הקרוב קודם, וכיון דבקורבא תלא רחמנא ס"ד אמינא דכל שני קרובים שהאחד נוחל את השני במיתתו יהא גם האחר במיתתו מנחיל את השני, שנמצאו שניהם נוחלין זה את זה. קמ"ל מתני' דלאו הכין מילתא, אלא יש קרובין נוחלין ומנחילין זה את זה כדאמרן, ויש נוחלין את קרוביהן במיתתן ואין מנחילין במיתתן את הקרובים ההם, ויש מנחילין במיתתן את קרוביהן ולא נוחלים את הקרובים ההם במיתתן, ויש לא נוחלין זה את זה ולא מנחילין.

אלו נוחלין ומנחילין, האב נוחל את הבנים במיתתן ומנחילן במיתתו, והבנים נוחלין את האב ומנחילין אותו כדאמרן. ובדין הוא דכיון דתנא האב את הבנים דנוחלין ומנחילין לא צריך למיתני הבנים את האב, דבנים דנוחלין את האב היינו האב דמנחיל את הבנים ובנים דמנחילין את האב היינו האב דנוחל את הבנים, והא תנא ליה בהדיא האב את הבנים דנוחל ומנחיל. אלא כיון דתני רישא יש נוחלין ומנחלין דלא סגיא בלאו הכי, וקתני נמי אלו נוחלין ומנחלין לפרושי כל נוחל ומנחיל באנפי נפשיה, צריך למתני נמי הבנים את האב כי היכי דליתני שם נוחל ומנחיל אבנים כי היכי דתני ליה גבי אב. אי נמי אידי דבעי למיתנא סופא גבי האיש את אמו והאשה את בנה אע"ג דאתיא חדא מכלל חברתה, תנא נמי גבי אב האב את הבנים והבנים את האב.

והאחים מן האב אע"פ שאינן אחין מן האם נוחלין ומנחלין זה את זה, ומשום סירכא דאחין לא איצטריכא ליה, דכיון דאשמעינן דנוחלין זה את זה היינו ומנחלין דחדא אחוה היא, אלא כי אצטריכא ליה לבסוף לאפסוקי בין הני דנוחלין ומנחלין ובין האיש את אמו ושאר הנך דנוחלין ולא מנחלין.

האיש נוחל את אמו ואת אשתו במיתתן ואינו מנחיל במיתתו לא את אמו ולא את אשתו. ובני אחיות דקתני נוחלין ולא מנחילין לאו לגבי הדדי קאמר, דהנך לא נוחלין ולא מנחלין, דאם כן נמצא כל אחד מהם מנחיל את אמו בקבר להנחיל את בן אחותה, ובהדיא קתני האיש את אמו נוחלין ולא מנחילין ואפי' כשהיא קיימת, וכל שכן בקבר, אלא לגבי אחי אמותיהן קאמר, דאיירי בה נמי דמנחלין ולא נוחלין דומיא דהאיש את אמו והאיש את אשתו, דבהנהו דאשמעי' דנוחלין ולא מנחילין בדידהו גופיהו אשמעינן דמנחלין ולא נוחלין. ומאי בני אחיות, בני אחיות של אדם נוחלין ואין מנחילין אותו ובדין הוא דליתני ובני אחות, אי נמי ובן האחות דמשמע חדא, והאי דקתני ובני אחיות דמשמע תרתי, מילתא אגב ארחיה קמ"ל, מהיכא (ד)אתו הני בנים מתרי אחיות, כל חד וחד במקום אימיה קאי וחולקא דאמיה הוא דשקיל. נפקא מינא להיכא דלזו בן אחד ולזו שנים שהיחיד נוטל מחצה והשנים נוטלין מחצה. ואיכא דמוקמי לה לגבי אחות האם מדקתני ובני אחיות דמשמע תרתי. ואנן הא ברירנא טעמא בסיעתא דשמיא.

האשה מנחלת את בנה ואת בעלה ואינה נוחלת לא את בנה ולא את בעלה, כדאמרן. ואחי האם מנחילין לבני אחותם ואינן נוחלין את בני אחותם, כדאמרן גבי בבא דנוחלין ולא מנחילין. ובדין הוא דכיון דאשמעינן גבי האיש נוחל את אמו ואת אשתו ואינו מנחילן ממילא שמענא דהאשה מנחלת את בנה ואת בעלה ואינה נוחלת את אחד מהן, והוא הדין גבי אחי האם מבני אחיות נפקא, אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל ממשנה יתירה, דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה, מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב, כדבעינן למימר קמן.

והאחים מן האם ולא מן האב לא נוחלין זה את זה ולא מנחלין.

וכולהו מנא לן. האב את הבנים מדכתיב גבי בת (במדבר כז,ח) והעברתם, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה במקום אחים. והבנים את האב, דכתיב (שם) ובן אין לו הא יש לו בן בנו יורשו. והאחים מן האב, דכתיב (שם,ט) ונתתם את נחלתו לאחיו. והאיש את אמו, דכתיב (במדבר לו,ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות, היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן, מקיש מטה האם למטה האב שיהא בן קודם לבת. והאיש את אשתו, למאן דאמר דרבנן כדאית ליה, ולמאן דאמר דאורייתא דכתיב (במדבר כז,יא) שארו וירש אותה. ובני אחיות מטעמא דאחים ובנים הוא דאתו, (שהאם) [שהאח] מנחיל את אחותו אפי' כשהיא בקבר להנחיל את בניה.

ולא מנחילין מנלן. האיש את אמו דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות, יורשת שני מטות ואינה מורשת שני מטות אלא למטה אביה בלבד. והוא הדין לבני אחיות דאין מנחילין לאחי אמם מהאי טעמא הוא דנפקא לן, דאחי אמם מכח מאן קאתי מכח אחתיה דהיא אימיה דהאי מיתאנא, השתא אימיה לא ירתא ליה אחוה דאימיה ירית ליה. והאיש דאינו מנחיל את אשתו דכתיב וירש אותה, הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו. וכל שכן למאן דאמר דרבנן, דלבעל הוא דתקינו רבנן תחת קבורתה, לאשה לא תקינו רבנן. והאחים מן האם דלא נוחלין ולא מנחילין, דכל לשון אחוה וקורבה האמורה בפרשת נחלות במשפחתו תלא רחמנא, דכתיב (במדבר כז,יא) ממשפחתו וירש אותה, ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם, לפיכך כל אחד מאחין הללו הקרוב לו ממשפחת אביו יורשו. ולקמן מפרש סדר נחלות כך הוא.

ובדין הוא גבי האחין מן האם דתסגי ליה בחדא, דכיון דתנא אין נוחלין זה את זה ממילא שמענא דאין מנחילין דחדא אחוה היא, אלא איידי דתנא רישא גבי האחין מן האב נוחלין ומנחילין דאצטריכא ליה לאפסוקי כדפרישנא, תנא גבי מן האחין מן האם נמי לא נוחלין ולא מנחילין. ועוד דכיון דבעי מיתנא רישא דמתני' לא נוחלין ולא מנחילין, דלא סגיא בלאו הכי, דהא אכתי לא אשמועינן דבקרובין שקרובתן אחת קא מיירי, כי פריש לה סופא נמי באחין מן האם, תנא נמי לא נוחלין ולא מנחילין, כלומר אלו הן ששנינו לא נוחלין ולא מנחילין.

ברם צריך את למידע דכולהו הני דתנן בהאי מתניתין דנוחלין, דוקא כשאין לו למנחיל קרוב מהן שראוי ליורשו. אבל יש שם קרוב מהן, הקרוב קודם. נמצאת אומר, האב נוחל את הבנים בזמן שאין להם זרע, ומנחיל את הבנים לעולם. והאחין מן האב נוחלין זה את זה בזמן שאין למנחיל אב ולא זרע. והאיש נוחל את אמו בזמן שאין לה בעל, ונוחל את אשתו אפילו במקום שיש לה בנים. ובני אחיות נוחלין את אחי אמותיהן במקום שאין לו זרע ולא אב ולא אח ולא זרעו של אח. וכולהו הני דקתני לא נוחלין, דוקא מחמת האי קורבא, אבל היכא דאית להו קורבא אחריתי ממשפחת אביו של מת דחזו למירת מחמתיה ירתי. כללא דמילתא, האי קורבא דקתני בהאי מתני' דלא ירתי מחמתיה חזינא לה כמאן דליתה, ואי אית להו קורבא אחריתי דחזו למירת מחמתיה ירתי ואי לא לא ירתי: