יד רמה על בבא בתרא קז:

כו. ת"ר שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחידי במיעוטו. ופוסקין את השומא על פי הרוב. אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלע, שהן שמונים זוז, ואחד אומר בשלשים סלע, שהן מאה ועשרים זוז לידון במנה. קסבר נקוט מילתא מציעתא. רבי אלעזר בר' צדוק אומר נידון בתשעים קסבר האי ארעא תשעין שויא האי דקאמר עשרים קא טעי עשרה זוזי לקמיה והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעין זוזי שויא, והך דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.

ומקשינן אדרבה האי ארעא מאה ועשרה זוזי שויא והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי עשרה לקמיה. ופריק נקוט מיהת תרי קמאי לדידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

אחרים אומרין עושין שומא ביניהן ומשלשין. כלומר הארבעין דינרין שנחלקו בהן נוטלין מהן שליש שהן שלשה עשר ושליש ומוסיפין אותן על השמונים שהכל מודין בהם ונעשה הכל תשעים ושלשה ושליש ונידון בתשעים ושלשה דינרים ושליש. קא סבר האי ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמר עשרים קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר עשרים [וחמישה] קא טעי תליסר ותולתא לקמיה ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי. כלומר דילמא מנה ושבעה פחות שליש דהוו להו תליסר ותולתא טופיאנא אתשעין ותלתא ותולתא, אלא סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. דקאמר שמונים זוז. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעים ותלתא ותולתא שויא, והאי דאמר שלשים סלע שהן מאה ועשרים דינרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומקשינן אדרבה כלך לדרך זו דהאי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר שלשים דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי תליסר ותולתא לקמיה. ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי שויא עד תשלום מאה ועשרין ושבעה נכי תולתא, והאי דלא אמר סבר מסתאי דקא מטפינא כוליה האי אחברא. ופריק נקוט מיהא תרי קמאי לידך דמתורת מנה לא מפקי לה.

א"ר הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כותיהו. הילכך הלכתא כת"ק דאמר נידון במנה. חדא דמסתברא טעמיה דנקיט מילתא מציעתא, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהאי דאמר עשרים דאינון שמונים זוז ואידך דקאמר מנה תרויהו מודו [ד]לא שויא טפי ממנה, ואידך דקאמר שלשים סלע דאינון ק"כ זוז הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. והאי דקאמר מנה ודקאמר שלשים תרויהו מודו דלא שויא פחות ממנה והאי דקאמר שמונים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ה. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ (ט"ט) [ששה טפחים] ובן חריץ שלש ה. מתניתין דא"ל חצי שדי אני מוכר לך בשוי ה. וסופא נמי דא"ל חציה בדרום אני מוכר לך בשוי ה. דבכה"ג כפסיקת דמים דמיא וקני, כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז עב,א) א"ל בדשימי ביה תלתא אפי' תרי מגו תלתא, דש"מ דאע"ג דלא פריש ליה סתם דמים כמאן דפריש ליה דמים הוא. אבל לא א"ל בשויה, כיון דלא פסק דמים לא קני.

והאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא, אוקימנא בגמרא לדמי, כלומר דהאי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא, דאי אמר ליה חצי שדי אני מוכר לך בשויה, חולקין את השדה לשני חלקים שוין במדה, האחד שמן והאחד כחוש, ולוקח נוטל כחוש, דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. ומאי משמנין ביניהם דקתני, ששמין את הכחוש והלוקח נותן דמיו למוכר. ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי היכא דאתברר ההוא מידי דזאבין ליה, דכיון דאתברר דזאבין ליה האי מידי בעין יפה זבין ולא שייר לנפשיה זכותא בגויה. אי נמי דאי מכר בור שבבית ולא מכר את הבית, כיון דאתברר דזבניה להאי בור ולא סגיא לאתהנויי בגויה בלא דרך, מסתמא איקני ליה נמי דרך למיעל לבורו, דכיון דאתברר דזבניה להאי בור נהליה מסתמא בעין יפה זאבין ליה ובכל מאי דצריך ליה זבניה נהליה.

אבל היכא דעיקר ספיקא בעיקר הדבר המכור הוא ליכא למימר הכא מוכר בעין יפה מוכר, דכל היכא דמצי לזבוני כחוש לא מזבין שמן. דאי לא תימא הכי, הא דתנן (לעיל בבא בתרא סא,א) המוכר את הבית לא מכר את היציע, לרבי עקיבא אמאי לא מכר את היציע. אלא משום דאמרינן כיון דיציע לאו בכלל משמעותיה דבית הוא ולא מידי דצריך ליה לבית הוא זיל בתר משמעותיה של שטר, וכיון דבמשמעותיה של שטר תליא מילתא אמרינן יד בעל השטר [על] התחתונה ובית זבין ליה יציע וחדר לא זבין ליה. הכא נמי גבי חצי שדי אני מוכר לך, כיון דלא פריש ליה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכחוש זבין ליה שמן לא זבין ליה. ואפילו במתנה, דלכולי עלמא בעין יפה יהיב, כל כי האי גוונא לית ליה אלא כחוש דיד בעל השטר על התחתונה, וליכא לפלוגי ביה בין מכר למתנה. ואי אמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשיוויא, שמין חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש, והלוקח נותן דמיו למוכר והמוכר נותן לו חציה שבדרום.

נמצאת אומר דהאי משמנין ביניהן לשון שומא הוא. ודמיא לההיא דתניא בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פז,א) השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נוטל כפחות שבשכירות דברי רבי יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם דמשמע בבינונית, והכא נמי כי שימינן בבינונית שימינן. ואיכא מאן דאמר דהאי משמנין לשון שומן הוא, כלומר שהשומן יהא ביניהם בדמים. ומצינו (בין) [כן] לשון מפריש וחולק כדאמרינן התם (סנהדרין יא,א) תא חזי בין תקיפי קמאי לענותני בתראי וכדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ואע"ג דהני פירושי לחד טעמא סלקי, פירושא קמא דייק טפי, מההיא דהשוכר את הפועלים, דאי אמרת לשון שומן הוא קימא להו רבנן ורבי יהושע בחדא שיטתא שהשומן מפריש ביניהם ונוטל בפחות. ואי מההוא דאמרי' בבכורות (יח,ב) גבי דאלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם וא"ר יוחנן והכהן נוטל כחוש ומאי משמנין ביניהן שומן יהא מפריש ביניהם, לא דמו, דהתם לא שייך לאוקומה לדמי כלל אלא השומן יהא מפריש ביניהם בחלוקה שבעל הבית נוטל שמן והכהן נוטל כחוש, ואלו הכא אוקימנא לדמי. ותו אי האי משמנין ביניהם דקתני שהשומן יהא מפריש ביניהם בדמים דשיימינן ליה לההוא פלגא דזבין ליה לפום כחישותיה או לפום שומניה ויהיה ליה דמי הוא, מאי קמ"ל תנא, כיון דלא אשמועינן דלוקח נוטל כחוש פשיטא דדמי לפום שומניה או לפום כחישותיה הוא דיהיב ליה. אלא מחורתא כדפרשינן. ולא תיקשי לך נו"ן יתירה דמשמנין, דאורחיהו לרבנן לאוסופי נו"ן דומיא דסמים וסמנין.

סופא דקתני ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלוקח קאי, שאם הגיעו ללוקח בחלקו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ אינו יכול לכוף את המוכר לתת לו את השאר כשיעור מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלא מקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ בכלל חצי השדה דיד בעל השטר על התחתונה. והכי נמי מסתברא דאלוקח קאי, דאי אמוכר קאי אמאי מקבל, דהא קימא לן יד בעל השטר על התחתונה והשתא כוליה כחוש יהיב ליה ללוקח מקום גדר מקביל ליה. ועוד לישנא דמקבל עליו אלוקח משמע ולאו המוכר, כדתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה, ודכותה טובא בפרק המוכר פירות. וכמה רוחב החריץ, ששה טפחים, ובן חריץ שלשה. נוסחא אחרינא, כמה הוא חריץ תשעה טפחים, ובן חריץ שלשה. והאי דקא יהיב תנא שיעורא לחריץ ובן חריץ, הא קמ"ל דאי הוי טפי מהאי שיעורא לא מקביל ליה לוקח אנפשיה. וכיון דפליגי נוסחי בשיעורא דחריץ, דינא הוא דמקבל תשעה דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

כז. והא דתנן האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבה א"ל ר' חייא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן. דהא ס"ד האי משמנין ביניהן דקתני ליטול מחצה בשמן ומחצה בכחוש הוא, דאי לאו הכי למה לי שומא. א"ל אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה אסופא דקתני סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואי ס"ד האי משמנין ביניהם שומת שמן וכחוש הוא דשקיל, פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אמאי משמנין ביניהן הא חציה בדרום קאמר ליה. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי קתני גביה חציה בדרום משמנין ביניהן, לדמי קתני, דשיימינן ליה לההוא חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש ויהיב ליה לוקח דמי דיליה. ומדסופא שומת דמים היא, רישא נמי שומת דמים היא, דלוקח נוטל כחוש ונותן דמיו למוכר לפי שומתו, ולא מצי מוכר למימר ליה לא שקילנא מינך אלא פלגו דמי כולה שדה.

אשתכח השתא דהאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא לאו למימרא דפלגינן לה בשוה ושקיל לוקח פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אלא האי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא דשימינן ליה בפלגא כחוש ויהיב ליה לוקח למוכר דמים דידיה, ולעולם אין הלוקח נוטל אלא החצי הכחוש שבה. ודוקא דקאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך בשויה, אבל בסתמא לא קני עד דפסק דמים. וכן סופא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חציה בדרום אמר ליה, ולית ליה אלא חציה בדרום בין שמן בין כחוש אלא שומת דמים היא דשימינן ליה לההוא חציה שבדרום ויהיב ליה לוקח למוכר דמי דידיה. ודוקא נמי דאמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשויה כדברירנא: