יד רמה על בבא בתרא קד.

ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך כבית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אני מוכר לך אפילו פחת רובע לסאה הגיעו או הותיר רובע לסאה הגיעו אלמא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי ש"מ. וכ"ת היכי דמי אי דמיקרי בית כור, מאי איריא רובע לסאה, הא קי"ל דאפילו שאין בו אלא לתך הגיעו. אלא לאו דלא מתקרי בית כור, בשלמא גבי הן חסר הן יתר ניחא, דרובע לא חשיב יתר מרובע חשיב כדפרישנא גבי כבית כור נמי כהן חסר הן יתר משמע. אלא גבי בית כור סתמא, אמאי, והא בית כור אמר ליה ודבר שבמדה הוא, דכיון דידעינן בית סאה כמה הוי ממילא ידעינן בית כור כמה הוי, וקי"ל דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. היינו טעמא דאע"ג דלא קרו ליה אינשי להאי דוכתא בית כור ולית ביה נמי מדת בית כור מצומצם, כיון דבית כור מקום הראוי לזרוע בו כור זרע משמע, אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה מקום הראוי לזרוע בו כור זרע הוא, ובית כור זרע מיקרי. מאי טעמא, דלא מדקדקי אינשי בזריעה כולי האי, דזימנין דזרע איניש כור זרע דאינון שלשים סאין בבית כור נכי שבעת קבין ומחצה, אלמא כי האי שיעורא נמי בית כור זרע מיקרי. אבל בבציר מהכי לא, דדחקי זרעים להדדי. וה"ה היכא דהותיר שבעת קבין ומחצה לכור מהאי טעמא הוא, דזימנין דזרע איניש כור זרע בבית כור ושבעת קבין ומחצה, אבל בטפי מהכין לא דמפוזרין נינהו ולא מצטרפי להדדי לאקרויי בית כור.

וטעמא דהן חסר הן יתר נמי דקים להו לרבנן דרובע לא חשיב לגבי בית כור מהאי טעמא נמי הוא. ואשתכח דכולהו מטעמא דכבית כור הוא דאתו, דאפילו פחת שבעת קבין ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור כבית כור דמי.

אלא אי קשיא הא קשיא, דכי א"ל בית כור סתמא אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, אם כן כי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר נידוק לישנא יתירא. אלא מסתברא דכי דיקינן לישנא יתירא במידי דמוכחא מילתא דלטפויי קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דניחא להו לאשתמושי בהו, ואי לא משייר להו דרך היכי משתמש בהו. וה"ה גבי המוכר את הבית, דאי הוה סבירא לן דבסתמא קני עומקא ורומא הוה מהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות, התם נמי משום דמוכחא מילתא הוא דאע"ג דחשיבי לאפוקינהו מכלל סתם זביני דביתא גופיה, דהא לאו מגופיה דביתא נינהו, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו. דלא שנא לישנא דעומקא ורומא ולא שנא לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, לישנא דשייך גבי בור ודות ומחילות וגג ועלייה נינהו דכולהו בעומקו של בית או ברומו קיימי. ובדין הוא דאי הוה משתיירי גבי מוכר בהדי אוירא דתותיהו ודעילויהו לא הוה מהני בהו לישנא יתירא לאקנויינהו בכלל, מידי דהוה אמרחץ ובית הבד לגבי חצר ואבור וגת ושובך לגבי שדה. אלא כיון דקני ליה עומקא דידהו ללוקח בכלל עומקא ורומיא דביתא, לא חשיבי לאפוקינהו מכלל לישנא יתירא דשייך בהו כדברירנא התם.

וה"ה גבי תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו (לקמן בבא בתרא קלח,ב), דקתני נוטלן ונוטל חובו, דדיקינן לישנא יתירא כדברירנא התם משום דמוכחא מילתא הוא, דמדהוה ליה למימר בחובו ולא אמר אלא בראוי לו ש"מ במתנה קאמר. אבל היכא דלא מוכחא מילתא לא דיקינן לישנא יתירה, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, ועוד דאי נמי גמיר (ד)עביד איניש לפרושי מידי דלא צריך ליה לרוחא דמילתא. תדע דהא קי"ל בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא ל,ב) דעביד איניש דזאבין דיניה, דמשמע התם אפילו בזוזי וכ"ש בלישנא יתירא. ואמרינן נמי בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סט,ב) האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין והוצין וצנין. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכין קני ואפ"ה שופרא דשטרא הוא, דש"מ בהדיא דשופרא דשטרא חזא לפרושי אפי' מידי דמיקני בסתמא, ואם כן היכי תיסק אדעתין למידק מינה לישנא יתירא לטפויי מילתא אחריתי נמי. תדע דהא גבי חצר וגבי שדה דאפילו א"ל היא וכל מה שבתוכה לא קנה לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה של חצר, ולא דייקינן לישנא יתירא, אלא תלינן אפילו בשאר תשמישי דחצר ושאר אילני דשדה דמיקנו בסתמא דהא סתמא קתני, ולית לך לאוקומה בדאיכא מילי אחריני דמהני בהו האי לישנא אלא בראיה. ועוד דאם כן אדמפליג בין מכר למתנה במכר גופיה הוה ליה לפלוגי. אלא מחוורתא דמילתא כדברירנא. וכל שכן דהאי מסקנא דאסיקנא גבי בית כור סתמה ראיה ברורה היא ולית בה ספיקא, דלא דיקינן לישנא יתירא אלא [היכא] דמוכחא מילתא. וכן הלכתא:

יג. והא דתנן ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע, דיקינן עלה ליפות כחו של מוכר אמרינן, דאי בעי למשקל דמים מיניה דלוקח בההוא מותר כופין את הלוקח ליקח את המותר לעצמו וליתן דמיו למוכר, אבל אם רצה המוכר בקרקע יותר מבמעות אין כופין אותו למוכרו וליטול דמיו מן הלוקח, והא תניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור, דהיינו רובע לסאה, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו, ובדאמר לו הן חסר הן יתר קאי, יתר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. ואהותיר קאי, שאם הותיר יתר משבעת קבין ומחצה לכור כופין את המוכר למכור (ואת הלוקח ליקח והותיר קאי שאם הותיר יתר מז' קבין ומחצה לכור כופין את המכור למכור) את המותר אם רצה הלוקח ליקח או את הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור. דאי א(י)פחת, מאי כופין את המוכר איכא, הא לית ליה בהאי פיסקא טפי. ואי למיתב ליה גריוא בדוכתא אחרינא, חדא ארעא זבין ליה תרתי לא זאבין ליה. וכי תימא דאית ליה סמוך למצר, כיון דבית כור אמר ליה, כולא לענין לישנא דבית כור כחדא ארעא דמיא, מאי פחת ומאי הותיר איכא, ליתיב ליה מינהי בית כור מצומצם וליזיל. אלא לאו, אהותיר קאי. אלמא ליפות כחו של לוקח אמרינן, דכופין את המוכר למכור את המותר ללוקח וליטול הימנו דמים.

ופריק התם כגון דהות ארעא יקירא מעיקרא בעידן זביני, וזל השתא, וקא בעי למיתב ליה ההוא מותר אדעתא דמשקל עיניה דמי, דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כי זולא דהשתא, כלומר אי ניחא לך למיתב ליה מותר ארעא ללוקח אדעתא דמשקל מיניה דמי (דיני) דיליה, הב ליה כי זולא דהשתא, דהשתא הוא דזאבין ליה מינך, ואי לא שקול מותר ארעיך ולא תחיביה למיתב לך דמי. והיינו דקתני כופין את המוכר למכור, בשעת הזול, אם רצה לתת לו קרקע, ואת הלוקח ליקח, דכיון דיהיב ליה כזולא דהשתא לא מצי א"ל לוקח לא ניחא לי בהאי מותר אדעתא דמיתב ביה דמי (לא) [אלא] מיחייב לקבוליה ויהיב ליה דמיה למוכר כי זולא דהשתא. אבל היכא דלא ניחא ליה למוכר לזבוניה לההוא מותר ללוקח כלל לא כיפינן ליה אלא מהדר ליה לוקח מותר הקרקע למוכר.

ומקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. ופרקינן התם כגון דהות זילא מעיקרא ויקרא לה השתא. וקא בעי מוכר למיתב ליה מותר קרקע ללוקח, דיהיב ליה כי זולא דמעיקרא. כללא דמילתא, כל היכא דכייף ליה מוכר ללוקח לקבולי מיניה ההוא מותר, כיון דכייפינן ליה השתא למזבן, יד לוקח על העליונה ולא שקיל מיניה אלא כשער הזול. דכי אמרינן ליפות כחו של מוכר, למהוי יד מוכר על העליונה, אם רצה נוטל הקרקע ואם רצה נוטל דמים, אבל לענין דמים גופיהו היכא דמחייב לוקח למיתב ליה דמים למוכר יד לוקח על העליונה ולא יהיב ליה אלא כשער הזול, דהשתא הוא דזאבין ליה להאי מותר מיניה, ומצי א"ל אי ניחא לך למיתב לי כשער הזול לחיי ואי לא שקול מותר ארעך דלא צריכנא ליה. אלא מיהו הני מילי היכא דהות יקירא מעיקרא וזל השתא, אי נמי הות זילא מעיקרא ויקרא ליה השתא, אבל היכא דלא זילא השתא ולא יקרא טפי ממאי דהוה מעיקרא לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא ליה להאי מותר מינך אלא בפחות מכאן, דאם כן ליפות כוחו של מוכר מאי אהני לי: