יד רמה על בבא בתרא קב:

פה. ורמי דרבי שמעון אדרבי שמעון ורמי דרבנן אדרבנן דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכ"א כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינן קשיא דר"ש אדר"ש קשיא דרבנן אדרבנן דר"ש אדר"ש ל"ק התם גבי אילן לא נטע איניש אדעתא דציבי הכא זימנין דמתרמי להו בין השמשות ומיקרו וקברי התם ואפי' רצופין דרבנן אדרבנן לא קשיא דהכא גבי קברות היינו טעמא דסבירא להו לרבנן דלא הוו שכונת קברות, דכיון דמנול לא מיקרו וקברי, אבל התם גבי כלאים מימר אמרי דשפר לשפר ודלא שפר להוי לציבי וקימא לן כרבנן בין לגבי שכונת קברות בין לענין כלאים: הדרן עלך פרק המוכר פירות פרק בית כור עפר

א. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה. הני מתניאתא דבית כור עפר אני מוכר לך, דמשמע דבסתמא נמי קני, היינו טעמא דלא חיישינן דילמא קרקע עולם הוא דזבין ליה. ואפי' לרבא דאמר בתחלת נדרים (ה,ב) ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, גבי מוכר כה"ג (מידי) [מודי] דכי היכי דגבי גט ס"ל לרבנן דלא בעינן ידים מוכיחות דטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, גבי מכר נמי סבירא להו דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומסתמא כי זאבין דידיה זאבין. וגבי גט הוא דעבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אי נמי משום דבעינן כריתות כדמפרש התם לטעמא דאביי, אבל בעלמא כי האי גוונא כרבנן סבירא לן בעלמא דידים שאין מוכיחות הויאן ידים אלא משום דבעלמא כי האי גוונא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, אעפ"י דידים שאין מוכיחות מחמת עצמן נינהי, כיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים.

תדע דהא רבא הוא דקאמר ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, והוא גופיה קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו, אבל בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן ידים מוכיחות. דשמעת מינה דאפילו לרבא דאמר ידים מוכיחות לא הויאן ידים, היכא דשייך ביה האי טעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה ממון חבירו, מודי, דכיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים כרבנן. דאי לית ליה האי טעמא דרבנן היכי מצי לאוקומיה מימריה אפילו לרבנן.

וכל שכן לסוגיא דגיטין (סה,ב) דלא מוקי פלוגתא דרבנן ורבי יהודה גבי ידים שאין מוכיחות בטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, אלא בטעמא (דידן) [דודין], דלהוי משמע דבהאי גיטא קא מגרש ולאו בדבורא בעלמא, דאלו בטעמא דאין אדם מגרש אשת חברו לא פליגי דכולי עלמא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דחד טעמא נינהו.

וכי תימא ודילמא הני מילי באיסורא, אבל בממונא יד בעל השטר על התחתונה, דמספיקא לא מפקינן ממונא. בשלמא אי הוה אמרינן באיסורא לחומרא ולא לקולא כדקאמרת, השתא דאמרי' הכי אפילו לקולא וקא שרינן ערוה החמורה מהאי טעמא, כל שכן ממון הקל. תדע שאין לך יד קצר יתר על מאני פלוני בן פלוני לויתי מנך מנה, דאסיקנא (לקמן בבא בתרא קעב,ב) מינך מההוא גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה משמע, ואי לאו דיש יד לממון לימא מינך ואפילו מריש גלותא ממך ואפי' משבור מלכא. ומאן דפשיט לה (שם) ממתניאתא דאם כתוב בה היום גרשתיה כשר, מאי קא פריש, דילמא שאני גיטין דיש להן יד. אלא משום דסבירא לן דידים מוכיחות בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר, בין בגיטין בין בממון, הויאן ידים. וגבי גיטין, כיון דענינא דשייך בעיקר גירושין הוא עבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אבל בעלמא כרבנן סבירא לן מטעמא דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו.

ואפילו למאן דאמר בממונא לא אזלינן בתר רובא, הני מילי היכא דרובא הכי איתניהו, אבל היכא דכולהו הכי איתנהו מודי דאזלינן בתר דעתא דכולי עלמא אפילו לאפוקי ממונא מחזקת מריה כדפרקי' גבי עבד (לעיל בבא בתרא צג,א). והכא ודאי בעינא דכולי עלמא דלא זבני ומזבני אהדדי ממונא דאחריני, ואי איכא מוכר דבעי לזבוני ממונא דלאו דיליה מסתמא לאו בחזקת מידי דלאו דיליה מזבין ליה אלא בחזקת ממונא דנפשיה קא מזבין ליה ואטעויי קא מטעי ליה ללוקח, וכל היכא דאיכא למתלי במקח גמור ליכא למתלי במקח טעות.

וכי תימא וליחוש דילמא איניש אחרינא שוייה שליח לזבוני ליה ארעיה. לא סלקא דעתא, דכי היכי דגבי קונה דאע"ג דזימנין דזאכי איניש לאחריני ומקני ליה מקנה לזוכה כדי שיזכה בו לאחרים, כדתנן (מע"ש ה,ט) עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים, הא לאו הכי זאכי ביה עקיבא בן יוסף לנפשיה ולא חיישינן דילמא למזכי ביה לאחריני קאמר, גבי מקנה נמי, אע"ג דזימנין דעביד איניש שליח לאקנויי או לזבוני מנכסי דמרי שליחותא, כי אמר בית כור עפר אני מוכר לך, כל כמה דלא פריש דמדאחריני קא מזבין, מסתמא מדנפשיה קא מזבין. דכיון דאתברר בלישנא דהקנאה מקנה וקונה מאן נינהו לא תלינן בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, וכיון דליכא למתלי במקנה אחרינא הוה ליה כמאן דפריש ליה מדיליה, דלא מקריא הקנאה אלא במידי דאית ליה זכותא לאקנויי. ולאו מטעמא דיד בלחוד קא אתיא לן אלא משום דאין לך מכירה מפורשת מזו.

וההיא דאמרינן (קידושין ה,ב) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת סתם ולא אמר לי דאינה מקודשת, שאני התם דלא אתברר בלישנא דקידושין מאן ניהו דמקדש לה כי היכי דליתני ביה ולא באחרינא, ואמטול הכי לא הוו קידושי, אי למאן דאמר משום דאין יד לקדושין ואי למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים. והוא הדין גבי מכר ומתנה, היכא דלא בריר לן קונה או מקנה מאן ניהו, כגון דאמר ליה שדי מכורה לך ויהיב ליה זוזי, אי נמי דכתב ליה בשטרא הכי ומסריה נהליה, לא קני, מידי דהוה אקידושין. אבל היכא דבריר לן קונה ומקנה מאן נינהו, כיון דליכא למתלי בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, ליכא למיתלי נמי בממונא דאיניש אחרינא. תדע נמי דכי היכי דכי א"ל שדי מכורה לך שדי נתונה לך אע"ג דלא פריש ליה מאן מזבין לה נהליה או מאן יהיב לה נהליה, ולא עדיף מודן די יהוי ליך היכא דלא אמר ליה מני, מסתמא מכורה ונתונה, דכיון דפריש ליה שדי מסתמא איהו קא מזבין לה ואיהו קא יהיב לה, דאין אדם מוכר ונותן דבר שאינו שלו, כי א"ל שדה אני מוכר לך נמי אע"ג דלא פריש ליה שדי, כיון דפריש ליה דאיהו קא מזבין ליה מסתמא שדה דידיה קאמר דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו. תדע דכולהי מתניתא ושמעתתא דמיירן גבי בית כור עפר אני מוכר לך, וגבי כרם אני מוכר לך, פרדס אני מוכר לך, מרתף של יין אני מוכר לך, והוא הדין גבי ארעא ודיקלי, כולהו בסתמא קא מיירו, וליכא לאפוקינהי מפשטיהי אלא בראיה.

והאי מתני' קמיתא דבית כור אני מוכר לך, משכחת [לה] בין דאמר ליה בית כור עפר סתמא, דהיכא דהיו שם בקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר שיש לי אני מוכר לך ולית ליה האי דאיכא למימר מאי דאית ליה הוא דזאבין ליה וסבר וקביל, אין נמדדין עמה. וטעמא דמילתא, דכיון דאמר ליה בית כור עפר, בית כור זרע משמע, דעפר מקום הראוי לזריעה משמע ולאו סלעים ונקעים. הילכך אם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים פלגי רשותא לנפשייהו ואין נמדדין עמה, לפי שאין אדם רוצה ליתן מעותיו ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. פחות מכאן נמדדין עמה, דהנהו נגאני דארעא מיקרו, שדרי דארעא מיקרו, ומגופא דארעא נינהו. ודוקא עד ארבעה קבין, אבל אם היה בהן יתר מארבעת קבין לכור אפילו פחות מעשרה טפחים נמי אין נמדדין עמה. ואפילו עד ארבעה קבין נמי דוקא כשמובלעים בחמשת קבין, ואין צריך לומר ביתר מכאן, אבל אם היו מכונסין יתר מכאן, כגון שמובלעין בפחות מחמשה קבין אין נמדדין עמה, דכסלע יחידי דמו וכמקום בפני עצמו דמי ולאו מכלל השדה נינהו. ודוקא נמי שמובלעין ברובה של שדה, אבל אם היו מכונסין בחציה, אפילו פחות מד' קבין אין נמדדין עמה כדבעינן למימר קמן.

ואם אמר לו כבית כור עפר, אפילו היו שם בקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה, דלהכי אקני ליה כבית כור, למימרא דלאו בית כור עפר דוקא זבין ליה. ודוקא דאמר ליה בית כור עפר, אי נמי כבית כור עפר, אבל אמר ליה בית כור ולא אמר ליה עפר אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דדילמא לבנינא קא בעי לי אי נמי לאוקומי ביה חיותא ומשטח ביה פירי.

ולענין הנהו נקעים וסלעים גופיהו היכא דקימא לן דאין נמדדין עמה, מסתברא דשקיל להו לוקח בלא דמים משום דהוו להו טפל לגבי שדה ומזדבני אגב שדה משום דלא חשיבי, מידי דהוה איציע וחדר, דכי לית בהו ארבע אמות מזדבני אגב ביתא. ומסתברא דהני מילי דלית ביה בחד מיניהו בית רובע קב, אבל היכא דאית ביה בחד מיניהו בית רובע, אי נמי דאית ביה בית רובע סלעים מכונסין זה בצד זה, ההוא דאית ביה בית רובע חשיב ולא מזדבן בהכי [אגב] ארעא. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא כט,ב) אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע, וגבי המוכר את השדה נמי קא מפליג תנא בין מחיצת הקנים שהיא בית רובע למחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, אלמא כי הוי בית רובע חשיב ולא מזדבן אגב ארעא: