יד אליעזר חלק ב צג

הכא אפי עומדת על פתח ביה"ק כי משמא עבר לי' על לאו ולא מקיים העשה עד דמהדר לי' למרא ותי' דלרווחא דמלתא אקשי הכא והרנב"ר ז"ל תי' דה"נ בשעה שעבר על הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא נגמרה מה בכך גם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ולא ממעטינן אלא כהאי דאמרי' בפ' ר"א דמילה קל"ב ב' ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בעבודה כלל אלא במכשירה דהוא סבר דגוף מצות העשה מתחיל בשעת ראייתה הלכך אם מכוין לגוזלו או לילך לו מיד עבר העשה אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל כ' בנימוקיו דשאר המפרשים לא ס"ל הכי דיכולין לומר דלא דמי למילה דמילה כל מה שלעשה בה היא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו אבל השבת אבידה עיקר גוף המצוה היא בבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבידה הנטילה והבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה היא השבה אל ביתו ואינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתי הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמלתא אקשי הכא עכ"ל. ועי' בריטב"א שם שכ' נמי כהרנב"ר ועי' בתוס' יבמות צ' ב' ד"ה כולהו שכ' וז"ל וא"ת סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף שכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא וא"ת בפ' מי שמתו כ' א' משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שוא"ת אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האי' בשעת לבישה שלבש באי' אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל, ולכאורה קשה ע"ד מד' הגמ' שבת וביצה הנ"ל דקא' היכא אמרי' דאתי עשה כו' א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה ולד' התוס' הא סדין בציצית לא מקיים לעשה בעידנא דמיעקר לאו דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מתקיים עד לאחר שנתעטף וכן הק' בשושנת העמקים כלל ב' והאריך בזה. וצ"ל דהתוס' ס"ל כהרנב"ר הל"ל וא"כ ה"נ כיון דא"א לקיים המ"ע דציצית אלא ע"י עיטוף הקדום זהו הכשר מצותו והוי שפיר בעידנא כו' דבשעת העיטוף דעובר בלאו דכלאים מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצית כיון דאין מקום למ"ע זו בלתי עיטוף הקדום והעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ול"ד לקציצת בהרת לצורך עבודה בשבת הנ"ל ולכתישה ביו"ט לצורך מ"ע של כיסוי בביצה הנ"ל דש"ה דאפשר למ"ע דעבודה להתקיים בלתי קציצת בהרת כגון בכהן שאין בו בהרת וכן מ"ע דכיסוי אפשר להתקיים בלתי כתישה כגון בעפר תיחוח או באפר מקלה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה דא"א פ א"ה אין זה מן המצוה וכן ראיתי בטו"א בריש חגיגה ד"ה לישא שכ"כ ליישב ד' התוס' הנ"ל ולא הביא ד' הנ"י בשם הרנב"ר הנ"ל שכבר הקדימו בסברא זו גבי אבידה והביא ראי' מזבחים צ"ז ב' דאמר רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' והק' התוס' האיך אתי העשה ודחי הל"ת הא בעידנא דמעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים לעשה דאכילה ולא תי' כלום ולמאי דפריך א"ש כיון דא"א לעולם לקיים עשה דאכילת מות אלא א"כ שובר העצם המקיפו השבירה נמי הכשר מצותו הוא ומגוף המצוה. יחשב והביא ד' הפסקי תוס' שה שכ' דאם א"א לקיים עשה בע"א לא בעי' בעידנא כו' וכ' דנ' שכיונו למ"ש ומתי' התוס' הוא והסופרים השמיטו התי' מן הספרים עכ"ד. ולפ"ד ס"ל להתוס' זבחים ויבמות הנ"ל כד' הנ"י בשם הרנב"ר ועי' במשל"מ פ"י מהל' ק"פ הל' א' שהביא ד' הפסקי תוס' וכ' שהוא חידוש גדול בעיני ובאמת הוא סברת הנ"י בשם הרנב"ר לפ"ד הטו"א הנ"ל ואח"כ כ' הטו"א שם ועי"ז יש ללמוד זכות על הרמב"ם שכ' בסוף הל' כלאים כהן שלבש אבנט של בג"כ שהוא של כלאים לוקה כו' והא דשרי בשעת עבודה, ה"ט דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דכלאים ואמאי הא בעידנא דמעקר לאו דכלאים דהיינו בשעת לבישת האבנט עדיין ל"מ העשה דעבודה עד שיעבוד ולמאי דפי' ניחא כיון דא"א לעולם לקיים מ"ע דעבודה בלתי לבישת כלאים דאבנט דמחוסר בגדים ששימש מיחל עבודה כו' הלבישה נמי אתחלתא דעבודה היא דהכי מצותו הואיל ולא סני בלא"ה עכ"ד. והיינו דס"ל להרמב"ם למי כד' הנ"י בשם הרנב"ר הנ"ל אבל המ"מ פי"א מהל' גזו"א הל' י"ח כ' וז"ל ומ"ש שמקיים כו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא כגירסת הלכות ורש"י ז"ל אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת"ל דבעידנא דקא עייל בביה"ק אכתי לא מקיים מ"ע דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא כו' ואין הגירסא כדבריהם כו' הרי דס"ל להמ"מ בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כהנ"י בשם הרנב"ר אלא ס"ל כדעת הר"י הלוי שהביא הנ"י הנ"ל ולפ"ד ליכא ליישב ד' הרמב"ם דגבי כלאים כתי' של הטו"א הנ"ל ולא ראה הטו"א ד' המ"מ הנ"ל שהרי לא הביאו ועי' בספרו שאגת ארי' סי' כ"ט שהוא עצמו הוכיח מכח קושי' הנ"ל דלא הוי בעידנא דלא כהרמב"ם אלא הא דשרי כלאים בבג"כ לגמרי אשתרי ואפי' שלא בשעת עבודה ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת כו' והאריך בזה יעוש"ה. ולא כ' ליישב כמ"ש בטו"א והיינו לפ"ד המ"מ בדעת הרמב"ם ליכא ליישב ד' הרמב"ם כמ"ש בשו"א וצ"ל כמ"ש בש"א הנ"ל אבל באמת אף לפ"ד המ"מ נמי לק"מ קושי' הש"א הנ"ל על הרמב"ם דגבי כלאים וכמ"ש בקו"א שם ליישב עפ"ד הרמב"ם בס' המצות מצוה ל"ג שטנה לבישת הבגדים למ"ע בפ"ע וא"כ הוי שפיר בעידנא דבשעה שעבר על לאו דכלאים היינו בלבישה אז מקיים המ"ע של לבישת הבגדים ועי"ז כהונתו עציו כו' ואף שהבגדים אינן אלא לצורך עבודה מ"מ מחשיב למ"ע בפ"ע כו' עכ"ד. וכן ראיתי בעטרת חכמים חיו"ד סי' כ"ג שכ' נמי ליישב קושי' הנ"ל עפ"ד ס' המצות וכ' על הש"א דאשתמיט לי' ד' התוס' יבמות ה' ב' ד"ה כולהו כו' והאריך בזה. ושפיר ד' הרמב"ם ולק"מ קושי' הש"א אף לפ"ד המ"מ בדעת הרמב"ם ועי' בארצות החיים סי' י"ח בארץ יהודא ס"ק א' שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' הש"א והאריך בזה. ועי' ביד אלי' בכלאים אות ע' עשה דוחה ל"ת סי' ו', מ"ש ליישב קושי' הש"א והאריך בזה. ועי' בעמק יהושע סי' א' מ"ש והאריך בזה

ועי' בתוס' גיטין מ"א א' ד"ה לישא שכ' וז"ל וא"ת דליתי עשה דפר"ו ולדחי לאו דלא יהי' קדש כו' ועוד דכי עקרתו לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר עכ"ל. וכ"כ עוד בריש חנינה ד"ה לישא ובפסחים פ"ח א' ד"ה לישא ובב"ב י"ג א' ד"ה כופין בשם ר"י והיינו דס"ל לר"י דלא כהנ"י בשם הרנב"ר אלא כהר"י הלוי הנ"ל דלהנ"י בשה הרנב"ר הוי שפיר בעידנא ועי' בשעה"מ פכ"א מהל' אס"ב הל' א' ובחתם סופר בחידושיו לגיטין שם דהתוס' חולקים על הנ"י בשם הרנב"ר ועי' בטו"א שם שהק' ד' ר"י אהדרי מהא דיבמות צ' הנ"ל דמוכח דס"ל כהנ"י בשם הרנב"ר דזה מקרי בעידנא והניח בקושי' ועי' בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קמ"א שמוסיף להקשות ע"ד ר"י דגם ביבמות כ' א' ד"ה יבא ג"כ מתרץ ר"י קושי' ריב"א שהק' דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שני' אסורה. ומתרץ ר"י דלא בעי' אלא שיהי' ראוים להקמת שם והא הר"י לשיטתו לא צריך להך תי' ובלא"ה ל"ק קושי' הריב"א דהא ביאה ראשונה ג"כ היא התחלת המצוה דא"א לביאה שני' בלתי ביאה ראשונה ושפיר פריך הגמ' דיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דאלמנה כו' וכ' ליישב קושי' זו שלא יהי' שום סתירה בד', ר"י דבהך סברא של הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל אי התחלת המצוה דותה ל"ת