יד אליעזר חלק ב פה

ח' ועי' בשימקו"ב ביצה י"ז ב' שכ' וז"ל והרא"ה פי' שלא התירו בשפ"ה או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה את באשבורן והם ממון אחד אבל בשא"מ כגון שנתערב במעי' שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין עירוב להוציאה מידי שאיבה עכ"ל הרי דס"ל להרא"ה דמעי' אינו מטהר באשבורן דלא כדעת רוב הפוס' ועי' בשמלה ס"ק ו' שהביא ד' הרא"ה אלו וגם הביא ד' הב"י בבד"ה שהביא ד' הריטב"א מכות ד' א' בשם הרא"ה דמשמע נמי דס"ל דמעי' אינו מטהר באשבורן והעיקר לדינא כדעת רוב הפוס' והמחבר דמעי' מטהר אף בזוחלין וכ"ש באשבורן

(ד) בהג"ה פסולין מה"ת. והוא מד' מהרי"ק שורש קט"ו ודייק מהא דקא' הש"ס בשבח ס"ה ב' שמא ורבו הנוטפין על הזוחלין ולמה ניחוש לזה מספי' וע"כ שיש כאן פסול תורה ועי' בישוי"ע ס"ק ג' שתמה עליו דהא דעת הרבה פוס' דאף ספד"ר היכא דאתחזק אי' אזלי' להחמיר כו' וכיון דאשה זו בחזקת טמאה ויש ס' בטבילה אף בדרבנן אמרי' דניחוש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין אך לפמ"ש הר"ש כו' דהא דאמרי' היכא דאתחזק אי' אף בדרבנן אזלי' לחומרא היינו מקום שהי' מתחלה טומאה דרבנן דאז מעמידין אותו בחזקתו הקודמת אבל אם הי' טמא מדאורייתא וטבל והס' אם הטבילה מועלת מדרבנן ומה"ת בודאי נטהר ל"ש בזה לומר אוקמא אחזקה דהרי מחזקתו הראשונה בודאי מצא שהי' טמא מה"ת ועכשיו אינו רק טמא מדרבנן שוב אמרי' ספד"ר לקולא א"כ ה"ה בזה כו' עכ"ד ובאמת בלא"ה לק"מ די"ל דמהרי"ק ס"ל דסד"ר אף היכא דאתחזק אי' אזלי' לקולא ובס"ק ד' כ' ליישב דעת המרדכי דס"ל שהוא רק פסול דרבנן מקושי' מהרי"ק מהא דאבוה דשמואל הנ"ל דהדבר תלוי' בפלוגתא דרבוותא ביז הראב"ד להרמב"ן אי בעי' דוקא דנוטפין רבו על הזוחלין אבל בשוין כשר או אף בשוין פסול כו' והאריך בזה יעוש"ה

(ה) מתערבין כו'. עי' בישוי"ע ס"ק ה' שכ' דהא דזוחלין שרבו על הנוטפין כשרים י"ל דמטעם ביטול הוא כמו בכל אי' שבתורה שבטלים ברוב אמנם י"ל דל"ש בזה ענין ביטול כיון דשניהם היתר הם וראוים לטבילה אלא שבמי גשמים צריכים לעשות מפני וכדומה להקיתן שיהי' אז במקום אחד כדי שיהי' שם אשבורן עליהם ומטעם זה לא חל שם פסול עליהם דנימא דיתבטלו באותן שהם זוחלין דהרי היתר בהיתר חשיבי וכ"ש שהם מים במים והרי שא לאחר זמן כ' הר"ן בנדרים צ"י דחשיב כמו מב"מ היתר בהיתר כו' וכ"ש בזה איך נימא דיתבטל הרי חשיב היתר בהיתר דלא בטל כו' וכ' דמ"מ אפשר לומר דמתורת ביטול הוא כו' והאריך בזה וכ' דבזה א"ש דהתוס' הק' מה חשש שמאי תרבו הנוטפין כו' נימא קמא קמא בטל ולפמ"ש אין כאן ביטול דהיתר בהיתר אינו בטל רק באם נתרבו הנוטפים על הזוחלים הרי הוא טובל בנוטפים ג"כ לכך לא עלתה לו טבילה אבל בזוחלין מרובין גם הנוטפים נעשו זוחלים שדרכן בזחילה או משום דעיקר טבילה בזוחלין אבל לא מטעם ביטול הוא א"כ ל"ש בזה לומר קמא קמא בטל כיון דמעולם אין שום ביטול עלה ור"ת ס"ל כדעת הסוברין דגם היתר בהיתר שייך ביטול ובדשיל"מ אינו סובר כהר"ן כו' רק כמ"ש הפוס' משום דעד שאתה אוכלו באי' כו' וא"כ הי' קשה לו אמאי לא נימא קמא קמא בטל כו' אמנם הדבר נכון דרב ושמואל הם החמירו בטבילה בנהרות והם אזלי לטעמן דס"ל בלא"ה מב"מ לא בטל בכל התורה וכ"ש בזה וע"כ ל"ש בזה לומר קמא קמא בטל וכיון דלא נתבטל הדר אמרי' כיון שרובו נוטפין הרי הוא טובל בנוטפין ג"כ והיינו לרב ושמואל ולדידן דקי"ל מב"מ בטל ברוב אמרי' קמא קמא בטל וא"כ אין כאן נוטפין כלל ולכך מתיר ר"ת טבילה בנהרות וכ' דבהכי ניחא אף לפי תי' התוס' כו' דאם הוא מרובה כ"כ עד שנתבטל ההיתר אח"כ ל"א קמא קמא בטל בתוך ההיתר ג"כ ניחא כו' דמהראוי לומר שלא נתרבו הנוטפין ונתבטלו הזוחלין משום דמוקמי' הזוחלין טל חזקתן שהם כשרים כמו שהי' כיון דא"י אם נפלו כ"כ מי גשמים עד שרבו על הזוחלין עי' תוס' יבמות פ"ב כו' ובזה א"ש כיון דרב ושמאל ס"ל דמב"מ לא בטל א"כ אין ההיתר נהפך להיות אי' ברוב אי' וגם אין האי' נהפך להיתר ברוב היתר רק דברוב אי' אסור דאמרי' דהטבילה היתה בחלק הנוטפין אבל אינו אוסר את חלק הזוחלין א"כ ל"ש לומר העמד הדבר על חזקתו שהרי באמת חלק הזוחלין כמו שהי' והיינו לרב ושמואל דמב"מ לא בטל אבל למאי דקי"ל דמב"מ בטל ונעשה מהמיעוט כמו הרוב בזה פשיטא דמוקמי' הדבר על חזקתו ואמרי' דלא נשתנה ול"ח דרבו נוטפין על הזוחלין וע"כ טובלין בנהרות לשיטת ר"ת עכ"ד. ועי' בפ"י בשבת שם שכ' על קושי' התוס' דקושי' זו היינו לפי שיטת ר"י שכ' התוס' ב"ב ס"ו א' דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין והיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן כו' וא"כ משמע דלענין נוטפין וזוחלין נמי מדרבנן ומש"ה קש להו נימא קמא קמא בטל משא"כ לפי' ר"ת דס"ל דהאי ברייתא דת"כ פסולה דאורייתא היא אין מקום לקושי' זו דשפיר מצינו לחלק בין פסול מקוה דאורייתא ובין י"נ שהוא מדרבנן עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בבכורות נ"ה ב' ד"ה אך ובב"ק ק' ב' ד"ה א"ל הר"ת הוא דמקשה דנימא קמא קמא בטל והר"ת ס"ל בכולו שאוב פסול מדאורייתא וכן ראיתי בשמלה ס"ק ז' שכ' על הפי' דאשתמיטתי' ד' התוס' בכורות ולא הביא ד' התוס' ב"ק הנ"ל דמבואר נמי דס"ל כן לר"ת ועוד השיג על הפ"י וכ' עליו דמה דפשיטא לי' דמאן דס"ל דהיקשא דמעי' הוי אסמכתא בעלמא ממילא גם פסול זוחלין לא הוי רק דרבנן דליתא והביא ראי' הריטב"א נדרים מ' שכ' וז"ל ולשיטתי' דאידך רבנן דס"ל דכי רבו נוטפין על הזוחלין פסולין לטהר בזוחלין אפי' במקום שהי' נמשך בתחלה משא"כ במקום שלם של טהרה שאינו נפסל לעולם אע"פ שרבו עליו מים שאובים איכא לפרושי דשאני פסול שאיבה דליתא מדאורייתא אפי' במקוה חסר ואפי' רובה שאובין ולא מפסל מקוה חסר בשאובין אלא מדרבנן כו' אבל הא דקי"ל שאין נוטפין מטהר בזוחלין אלא באשבורן מדאורייתא כו' עכ"ל הרי שכ' דפסול שאובין דרבנן ופסול זוחלין דאורייתא ועכצ"ל דס"ל דנהי דהך דרשא דת"כ לענין שאובין הוי רק אסמכתא בעלמא כו' מ"מ הדרשא לפסול דזוחלין הוי דרשא גמורה או י"ל דס"ל אע"ג דדרשא דת"כ הוי אסמכתא בעלמא מ"מ פסול זוחלין הוי דאורייתא דילפי' דכתיב במים ודרשי' במי מקוה דיינו אשבורן כמ"ש התוס' בחגיגה והביא עוד ד' הריטב"א שם שכ' להוכיח מכאן דל"א קמא קמא בטל דלא כרב דימי הרי דאע"ג דכ' לפשיטות דזוחלין לאורייתא מ"מ אינו מחלק בענין קמא קמא בטל בין זוחלין לי"נ וכן י"ל לדעת התוס' בשבת וכ' דעי"ל דדעת התוס' דאע"ג דעיקר זוחלין דאורייתא וי"נ דרבנן ויש לחלק בענין קמא קמא בטל בין דאורייתא לדרבנן מ"מ הק' שפיר דאע"ג דזוחלין דאורייתא היינו דוקא כשהן בפ"ע אבל כשמתערבין עם הנהר אפי' אם הי' מתערבין בפ"א באופן דל"ל קמא קמא בטל מ"מ לא הוי רק דרבנן כמ"ש התוס' בבכורות משום דכל הנהרות מחוברין אל הים הגדול ביותר מעירוב מקואות וכיון דהוי רק דרבנן יש לנו לומר קמא קמא בעל והביא ד' התשב"ץ ח"א סי' י"ז בשם הרשב"א דס"ל בפשיטות דהוי דאורייתא ומפ"ז השיג על החתם סופר חיו"ד סי' ר"ב שכ' דהרשב"א בשבת ס"ה ס"ל דזוחלין לא הוי רק דרבנן, כו' והאריך בזה ומסיק דנ' ברור דלי כא מאן דפליג בפסול זוחלין ולכ"ע הוי מדאורייתא עכ"ד ועי' בד"ח דין י"ח מה שהשיג על החתם סופר והאריך בזה ומסיק דכיון דאין הכרח לומר דזוחלין דרבנן מה"ת לומר דאסמכתא בעלמא הוא דבר שאינו מפורש בשום פוסק מהראשונים והתה"ד