יד אליעזר חלק ב כ

סימן קלג

סעיף ג (א) עכו"ם ששכר. עי' מקמ"ח שהבית ד' המשנת חכמים שנסתפק לדעת הרמב"ן דתקרובות עכו"ם אין לו דין ע"ז עצמה אם נאסרה החלופין וכ' עליו דאין מקום לספק דבודאי אסורין מדרבנן והוכיח כן מחליפי י"נ דלהרמב"ן אסבה"נ אף דלא קאי ע"ז איסורי דוהיתה חרם כו'. עוד הביא ד' הפר"ח באו"ח סי' ת"נ שכ' דלדעת רש"י בע"ז ס"ד א' ד"ה ורבנן משמע דאי' דרצב"ק לא שייך רק בע"ז ולא בשאר אי' וכ' אך בתוס' ע"ז ל"ב ב' ד"ה והא מוכח להדיא דאף בחמץ בפסח שייך דין זה דרב"ק וכ"מ דעת הפוס' באו"ח סי' ת"נ וכ' דמוכח מר"פ השוכר אף הפועל דאף בשאר אי' שייך דין זה דרב"ק כו' ואח"כ דחה זה והביא ד' הר"ן דמוכח מדבריו דס"ל דאף בשאר אי' שייך דין זה דרב"ק והאריך בזה ועי' בספרי תורת אליעזר סי' ת"נ ס"ק ה' מ"ש והארכתי בדין זה דרב"ק יעוש"ה. ועי' בישוי"ע ס"ק א' מ"ש והאריך בזה

(ב) פחות מש"פ. עי' ט"ז ס"ק ו' שהק' למה לא חשיב התנא במשנה פ' הזהב כו' דשכר י"נ אינו אוסר בפחות מש"פ ועי' בנקוה"כ שכ' ליישב דתנא ושייר כו' ועי' בספרי דמשק אליעזר סי' ש"ג ס"ק א' מ"ש ליישב ד' הש"ך שם ס"ק א' עפ"ד הנקוה"כ יעוש"ה. ועי' בבאר יעקב מ"ש על הנקוה"כ וכ' ליישב קושי' הט"ז לפמ"ש הש"ך ס"ק א' דעיקר הטעם דאסור השכירות משום קנס וכן הוא מסקנת הש"ס בע"ז ס"ג א"כ י"ל כמו שמתרץ הש"ס בב"ק ה' א' כו' בקנסא לא קמיירי ה"נ איכא למימר הכא דבקנסא לא קמיירי עכ"ד. ועי' בש"ך שכ' דמד' התוס' ע"ז י"ט ב' משמע דאפי' פמש"פ אסור בע"ז אלא דהתם ה"ט דעכו"ם אינו מקפיד אמכוש אחרון עכ"ד. ועי' בישוי"ע ס"ק ד' מ"ש ע"ד הש"ך דאין ראי' מד' התוס' נגד זה הדין והאריך בזה ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ז ביבין שמועה אות ב' מ"ש והאריך בזה יעוש"ה

סימן קלד

סעיף ב (א) כולו לעכו"ם. עי' בישוי"ע ס"ק כי' שהק' בהא דמשני הש"ס בחולין מ"א א' דאית לי' שותפות בגווי' דאסור מכת תערובות אמאי לא יחלקו השותפות ואמרי' הוברר הדבר שזה חלקו מתחלה ויין שלו נאסר ושל חבירו מותר וכמו דקא' הש"ס בתמורה ל' לענין מחיר כלב. אמנם בדאורייתא קי"ל דאין ברירה וכיון דהוא י"נ גמור ל"א הוברר הדבר לאחר חלוקה כו'. ועי' במקו"ח סי' תמ"ח ס"ק א' ובפתח הבית דיני ברירה סי' ד' ענף ט' ובחידושי הר"ן על ב"מ בסוף הס' בח"ת של המביא לבית הדפוס מ"ש ליישב קושי' הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה

(יב) בהג"ה בטל ס'. עי' בישוי"ע ס"ק י"ג שהביא ד' התוס' בע"ז בשם ר"ת דס"ל דסתם יינם בטל כו' והתוס' הביאו ראי' מהך דעכבת יין דאינו בטל וכ' דהך סוגיא כר"י דס"ל מב"מ לא בעל והק' דהא בחולין צ"ט ב' אהא דקא' הש"ס שאני ציר דזיעה בעלמא כ' התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ובאי' דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל וא"כ סתם יינם דאינו אסור ג"כ רק מדרבנן אף לר"י בטל עכקוש"י והאריך בזה ליישב. וכן הק' לעיל סי' קכ"ג ס"ק ב' והאריך בזה ליישב. ועי' לעיל סי' קכ"ג ס"ק א' מ"ש ליישב קושי' זו יעוש"ה. וכעת ראיתי במקמ"ח כאן שהק' נמי קושי' זו וכ' דצ"ל דסברת התוס' בזה כיון די"נ חמור עשאוהו כאי' של תורה וכיון דלרבנן גם באי' תורה מב"מ בטל ממילא גם בסתם יינם בטל בס' משא"כ לר"י דראי' הורה לא בטל מב"מ ממילא ה"ה סתם יינם לא בטל בס' והביא סמך לסברא זו בהגה"מ פי"ו מהל' מכ"א דאין לבטל סתם יינם לכתחלה. וכ' וז"ל ואע"ג דמבטלין אי' דרבנן לכתחלה כו' סתם יינם הוי כאלו יש לו שורש מה"ת כדכתיב ישתו יין נסיכם עכ"ל. וע"ז הסברא מיוסד שיטת ר"ת אף דבאי' דרבנן לר"י מב"מ בטל מ"מ י"נ חמור ועשאוהו כשל תורה וכ' ליישב בזה קושי' הר"ן על ר"ת דלמה דייק התוספתא מפני שטיפת של י"נ כו'. וגם כ' ליישב בזה נמי קושי' הר"ן בע"ז ע"ג דקאמרי רב ושמואל כל אי' שבתורה כו' וכ' דאמרי' בגמ' זה הכלל כו' לאתויי כל אי' שבתורה וכ"ת כיון דכל אי' דינא הכי למה פרט התנא י"נ יותר משאר אי' כו'. ולפמ"ש א"ש דלהכי קט י"נ דבשאר אי' דרבנן אמרי' מב"מ בטל וזהו דדייק כל אי' שבתורה מב"מ במשהו כו' ס"ל דבאי' דרבנן בטל בס' כמ"ש התוס' והרשב"א בחולין רק בי"נ עשאוהו כשל תורה ולהכי פרט המשנה י"נ אף דאי' דרבנן הוא כו' חמור דאוסר במשהו במינו והדר מרבה זה הכלל מב"מ במשהו היינו כל אי' תורה דבזה בכל אי' במשהו לרב ושמואל עכ"ד

סעיף ג (ג) בנו"ט. עי' ש"ך ס"ק ט"ז מה שהק' על התוס' והרא"ש וכ' דנ' דהרא"ש אזיל לטעמי' דס"ל דל"א חנ"נ רק בבב"ח וכדלעיל סי' צ"ב שכ' הטור דמסקנת הרא"ש דס"ל דל"א חנ"נ רק בבב"ח כו' ועמד הב"י שם לדקדק מהיכא הוציא הכור מסקנת הרא"ש כן. ולפ"ד הש"ך מוכח מד' הרא"ש כאן דס"ל דל"א בשאר אי' חנ"נ כד' ר' אפרים וכ"כ במקמ"ח דמד' הרא"ש אלו מוכח דס"ל כר' אפרים ועי' בישוי"ע ס"ק י"ד שהוכיח נמי מד' הרא"ש פ' בתרא דע"ז סי' פ"ח דס"ל כר' אפרים כו' והאריך בזה יעוש"ה. אך עי' בהרא"ש שם סי' ל"ו בפלפולא חריפתא שם אות מ' שהוכיח מד' הרא"ש שם דס"ל דלא כר' אפרים אלא כר"ת דס"ל דאף בשאר אי' נמי אמרי' חנ"נ ותמה על שב"י שלא הזכיר כלום מד' הרא"ש אלו וכ' עליו ואין ספק דאשתמיטתי' והישוי"ע הנ"ל לא ראה ד' הפלח"ר אלו שהרי לא הביאו

סעיף ו (ד) על עדשים. עי' במקום שמואל סי' ל"ט מ"ש ליישב קושי' הנקוה"כ על הט"ז דיין דהוא חריף מבליע במאכל בזמן מועט וא"צ מעל"ע ולא דמי לסי' ק"ד ק"ה דש"ה דאיירי להפליט המאכל מש"ה צריך מעל"ע משא"כ כאן דאיירי להבליע והאריך בזה יעוש"ה

סעיף יב (ה) בהג"ה ס' נגד יין כו'. עיין בחידושי רע"א שכ' דמקור הדין ברשב"א איתא דצריך ס' נגד הבשמים דלא ידעינן כמה יין בלעו ולדידן ג"כ אם ידעי' כמה הי' היין מ"מ הא קי"ל חנ"נ וראיתי בס' הזכרון ספ"ג כ' שצריך להגיה ברמ"א ס' נגד הבשמים עכ"ד. ועי' במראות הצובאות בסוף הס' שהק' על הרמ"א דהרשב"א שתלה הטעם דלא ידעי' כמה בלעו אזיל לטעמי' דס"ל כר' אפרים כו' דל"א חנ"נ בשאר אי' כ"א בבב"ח לכן אתי עלה מהא דלא ידעי' כמה בלעו אבל הרמ"א שהכריע בסי' צ"ב דאמרי' חנ"נ בכל אי' א"כ לעולם צריך ס' נגד כל התבלין וכ' דהי' אפשר ליישב ד' הרמ"א דאיירי כשהיין פוגם התבלין אלא שנו"ט לשבח בתבשיל דבכה"ג ל"א נ"נ כדלעיל סי' ק"ג בט"ז ס"ק י' ובש"ך כאן ס"ק כ"ח אבל סתימת לשונו לא משמע כן וכ' ע"כ לבי או' לי שטעות הדפוס הוא שנפל בכל ספרי הש"ע וצריך להגיה אם יש ס' נגד התבלין עכ"ד. והיינו כד' החידושי רע"א בשם ס' הזכרון הנ"ל ועי' במקמ"ח שהק' נמי קושי' הנ"ל וכ' ליישב דבאמת ג' חילוקים יש בדין זה כו' דאם היין נטל"פ בתבלין התבלין מותרין באכילה. אמנם אסור ליתן בקדירה היכא שהיין נו"ט לשבח בתבשיל והיכא שהיין נו"ט לשבח בתבלין התבלין אסורין באכילה ואסור ליתנם בקדירה אף שהתבלין נותן בהם טל"פ כיון שהתבלין בעצמם אסורין אסור ליתן לתוך תבשיל אף שפוגם בהם הטעם כדין כל נטל"פ דלכתחלה אסור אבל