יד אליעזר חלק ב קו

שכיון שהלאו כמאן דליתא נשאר רק עשה ועשה ואמרי' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ושפיר מיחשב קיום המצוה ולא מיחשב אפי' מצוה הב"ע כי היכי דלא מיחשב מנוה הב"ע בעשה דוחה ל"ת כו' ומיושב בזה ד' הרמב"ם פ"ו מהל' יבום הל' י' י"א כו' והאריך בזה וכ' דגם הרמב"ם ס"ל כהריב"א ועי' בס' בריח עולם סי' ט' מה שהק' על הנו"ב דאטו משום דהעשה מדחה הלאו לא אלים העשה דמסייע לי' הלאו מהך עשה דאפי' מצוה הב"ע ליכא דגם לסברתו הוא כיון דאיכא עשה לא נוכל לידע באיזה עשה רוצה הקב"ה ורק לכתחלה אסור לו משום דשב וא"ת עדיף ובעבר בדיעבד אמרי' להיפך וא"כ כאן לפי' ריב"א אף דהעשה דוחה הל"ת ולא נשאר אלא עשה מ"מ הרי ראינו דיותר רצון התורה לבל לקיים העשה שכנגדם כיון דלהיפך הזהירה התורה יותר בעשה ול"ת ולכה"פ העשה שעם הל"ת חמיר טפי מהעשה שכנגדו והרי התוס' חולין קמ"א הוכיחו דגם להריב"א אף דלא לקי על הלאו משום דנדחה אבל איסורא איכא דלא מדחי לגמרי הרי דמ"מ נשאר איסורא דלאו גם לפי' הריב"א וא"כ ס"ס שייך מצוה הב"ע כו' והאריך בזה ובסי' י' י"א שם יעוש"ה. אך יש ליישב קושי' חתנו הנ"ל כמ"ש בברוך טעם שם בדין לאו הנל"ע פ"ד דמצוה הב"ע לא הוי אלא היכא שהעבירה גורמת המצוה וזה ל"ש בחרישה ביו"ט דהעבירה גבי חרישה מפני שצריך להגומא אבל בחורש וא"צ אלא לעפרה ליכא אי' מלאכת יו"ט א"כ אין אי' המלכה שבחרישה צורך אל מצות הכיסוי דאם לא הי' במחשבתו אל הגומא אלא לעפרה ג"כ היתה מתקיימת מצות הכיסוי וע"כ אף כשעבר ועשה החרישה ובמלאכת מחשבת כי הי' מחשבתו אל הגומא מ"מ כשמכסה בעפר החרישה את הדם הצריך כיסוי הוי מצות הכיסוי כמצותה ואינה נקראת מצוה הב"ע כו' והאריך בזה. ולק"מ קושי' חתנו הנ"ל ועי' בנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קל"ה קל"ו ובישוי"ע שם בד' בן המחבר ובס' נחלת יעקב בפתיחה שם מ"ש ליישב קושי' חתנו הנ"ל והאריכו בזה ועי' בחמדת שלמה חאו"ח סי' ל"א וסי' ט"ו מ"ש ליישב קושי' הנ"ל עפ"ד הירושלמי בשבת גבי הקורע בשבת כו' והאריך בזה ועי' בעטור בכורים פ"א דנדרים הל' י' שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' חתנו וגם קושי' הנ"ל מהא דוהתעלמת עפ"ד הירושלמי והאריך בזה ולא הביא ד' החמ"ש ועי"ש עוד בחמ"ש סי' כ"ב מ"ש בד' הריב"א ומ"ש ליישב קושי' התוס' סוף תולין על הריב"א והאריך בזה יעוש"ה ועי' בשעה"מ שם שהביא ראי' דלא כהריב"א מהא דהק' הש"ס בשבת כ"ד ב' ובפסחים פ"ג ב' גבי אין שורפין קדשים ביו"ט וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני חזקי' מדכתיב בקר ליתן בקר שני לשרפתו אביי אמר עולת שבת בשבתו רבא אמר הוא לבדו יעשה, לכם ר"א אמר משום דהוי עשה ול"ת ותימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שיו"ט עשה ול"ת הוא ועוד הא רבא גופי' מתרץ בביצה ח' ב' דיו"ט עשה ול"ת הוא וכבר הק' התוס' דרבא אדרבא ואי אמרי' דלא כהריב"א לק"מ דודאי כולהו נמי ס"ל כן דיו"ט הוי עשה ול"ת אלא דלפ"ז עכ"פ העשה דוחה ללאו דל"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוקין ע"ז ולכך למדו כל א' וא' דאין שר"ק נוהג כלל ביו"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוקה דלא קיים לעשה וא"כ ל"ק דרבא אדרבא עכ"ד ועי' בפרדס דוד פ' בא פ' ולא תותירו שכ' נמי כעין זה והאריך בזה ועי"ש עוד בזר זהב ובש"א בקו"א לסי' ל"ג ובעונג יו"ט שם סי' כ"ז בהג"ה מ"ש ע"ד הריב"א הנ"ל והאריכו בזה יעוש"ה

יד) הנה התוס' ב"מ ל' א' ד"ה הא כ' וז"ל וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה הש"ב אבל האי דאש"ב דתי כדמוכח בפ' ב' נזירים נ"ח ב' דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן קשה לקמן ל"ב א' יכול אמר לו אביו הטמא דפריך תפ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא גבי כהנים שאש"ב דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר דגדול השלום כדאמר בפ' שילה"ק כו' אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אש"ב וזה התי' לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשה"מ כו' ולדידי' י"ל דהכא סמיך על ותו מי דחינן כו' ולקמן נמי עדיפא משני כו' ובפ"ב דיבמות כ"א או דאמר גבי פלוגתא דר"י ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע ל"פ דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וי"ל דחשיב ש"ב כיון שאלמנה עשתה אי' כמו הכהן כו' אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שא"ש בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם ס"ל דדין זה אי עשה הש"ב דוחה לית ועשה שאש"ב תליא בהא דאי אמרי' דמצורע בימי חלוטו אסור בתשה"מ אין ראי' מנזיר דעשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב משום דגדול השלום אבל למ"ד דמצורע בימי חלוטו שרי בתשהמ"ט יש ראי' מנזיר דעשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב וכ"כ התוס' ביבמות ה' א' ד"ה ואכתי. ולפ"ז לדידן דקי"ל דמותר וכמו שפ' הרמב"ן פ"י מהל' טומאת צרעת הל' ו' א"כ הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב ועי' במלא הרועים בענין עשה דוחה ל"ת אות י"ב שכ' נמי כן בדעת התוס' יבמות ועי' בתוס' מכות ט"ו א' ד"ה אם כהן שכ' וז"ל וא"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאש"ב דהא אי אמרה לא בעינא לי' ליכא עשה כלל עכ"ל. הרי שכ' בפשיטות דעשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב ועי' ברמב"ם פי"א מהל' גזילה הל' י"ח כ' וז"ל כהן שראה אבידה בביה"ק אינו מטמא להחזירה שבעת שקיים מצות השבח אבידה מבטל עשה של קדושים יהי' ועובר על ל"ת של לא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל. ולכאורה ד' הרמב"ם תמוהים לפמש"כ בהל' טומאת צרעת דמצורע בימי חלוטו מותר בתשהמ"ט א"כ ליכא סברא דגדול השלום וא"כ מוכת מזקנו דעשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב וכמ"ש התוס' הנ"ל וכן ראיתי בעטור בכורים בנדרים פ"א הל' י' שהק' כן על הרמב"ם וכ' ליישב והאריך בזה יעוש"ה ועי' בלימודי ה' לימוד פ"ת שהביא ד' החידושי הריטב"א ב"מ שם שכ' וז"ל אבל י"א בתוס' דודאי עשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב והכא לרוחא דמלתא אמרי' לה עכ"ל והביא נמי ד' החידושי הר"ן פ"ב דסנהדרין שכ' וז"ל וכי אקשי' בגמ' בשלמא מן הנישואין כו' לרוחא דמלתא קא' דאפי' לא פסיקא דעשה הש"ב ידחה לאו ועשה שאש"ב מ"מ מאי אמרת באלמנה מן האירוסין כו' ומתרץ גזירה כו' ובהאי תי' איתרצא קושי' קמייתא דאפי' דאמרי' דעשה דיבום דחי ל"ת ועשה שאש"ב גזרי' כו' עכ"ל הרי דס"ל להריטב"א והר"ן דעשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאש"ב והאריך הרבה בזה ובסי' קכ"ט שם האריך בזה ועי' בס' הכריתות בלשון למודים שער ג' סי' קס"ג שכ' וז"ל אולם מצינו עשה אלים דדחי ל"ת ועשה דהקפה והשחתה שיש בו לאו ועשה ומצינו עשה דאלים מעשה אחר ולא דחי לי' גבי השבת אבידה דמוקי קרא דוהתעלמת לכהן והוא בביה"ק ופריך פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דכהן והוא בביה"ק אע"ג דעשה דהשבת אבידה ש"ב ועשה דקדושים יהי' אש"ב לא חשבי' אלים כ"כ למדחי ל"ת יעשה כו' ולבסוף כ' כללא דעשה דוחה כו' ל"ת ועשה היכא דהעשה אלים גמור כמו עשה דמצורע אין עשה דוחה ל"ת ועשה היכא דהעשה אינו אלים עכ"ל הרי דס"ל דדוקא עשה דמצורע דתי ל"ת ועשה דהקפה והשחתה משום דגדול השלום אבל עשה. דהשבת אבידה אע"ג דהוי עשה הש"ב אינו דוחה ל"ת ועשה דטומאה שאש"ב דלא כדמשמע מד' התוס' והריטב"א והחידושי הר"ן הנ"ל ועי' ביבין שמועה מכלל ר"י עד כלל רי"ד מ"ש בד' ס' הכריתות והאריך בזה. וכעת ראיתי בס' יד