יד אליעזר חלק א טז

כו' דגם במכחשת נאמין לה במגו דמשארסתני נאנסתי או מוכ"ע אני דמוכח דס"ל דמהני מגו נגד תר"א וכ' דגם רש"י שם ס"ל כן שכ' דאיירי בדורקטי או נאבד המפה כו' אבל הרשב"א שם אחר שהביא ד' ר"י כ' שלא נאסרה עליו אלא במכחשת לומר פ"פ אבל בשותקת לא כו' וכ"כ הראב"ד וקשה א"כ גם במכחשת תאמין במגו דשותקת אלא הרשב"א לטעמי' דס"ל לענין שוי' אנפשי' חד"א לא יועילו עדים וכ"ש מגו וא"כ גם הראב"ד ס"ל כן ונשאר פלוגתא בידינו עכ"ד ומ"מ העיקר נ' דלא מהני מנו נגד שוי' אנפשי' חד"א וכהב"ש הנ"ל ולא ידענא אמאי לא הביאו התו"ד והפ"י והע"א וההפלאה ד' הב"ש הנ"ל דמבואר להדיא כדבריהם והבית אפרים לא ראה ד' הב"ש הנ"ל דמבואר להיפך מדבריו ועי' בישוי"ע סי' קפ"ה ס"ק א' שכ' נמי דלא מהני מגו נגד חד"א והביא ד' הב"ש הנ"ל וכ"כ במקור מים חיים שם דלא מהני מגו נגד חד"א והאריך בזה ועי' בערוגות הבושם בסוף הקונטרס בתשובה שם מ"ש בזה ועי' בגליא מסכת סי' ט' שהביא ד' הרשב"ם ב"ב ל"ב ב' ד"ה אמאי דלא מהני מגו נגד הודאת בע"ד כו' והאריך בזה וה"ה דלא מהני מגו נגד חד"א דהוא מטעם הודאת בע"ד וכן עיקר לדינא דלא מהני מגו נגד הודאת בע"ד ועי' באה"ע סי' מ"ז בח"מ ס"ק ד' ובב"ש ס"ק ט' ובהגהות ר' ברוך פרענקיל שם ובעצי לבונה לקמן סי' קפ"ה סעי' ב' ובבית שלמה ח"א באו"ח סי' נ"ז מ"ש בזה יעוש"ה

ה] ולענין אי אמרי' באי' דרבנן שוי' אנפשי' חד"א הנה בבדק הבית להרא"ה קט"ו ס"ל לחד תי' דבאי' דרבנן ל"א שוי' אנפשי' חד"א וכ"כ בתשובת רע"א סי' ק"י שכן הוא דעת הנ"י כהרא"ה ולפ"ד הגאון רע"א אלו מוכח דגם הריטב"א ס"ל כהרא"ה דהא ד' הנ"י הם ד' הריטב"א שם ועוד כ' שם דנם רש"י בריש כתובות ד"ה בשני שכ' ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבאו עדים שזינתה נמי ס"ל כהרא"ה הנ"ל ומיישב בזה קושי' התוס' שם והאריך בזה ועי' בדו"ח כתובות ט' א' ד"ה ל"צ שכ' דגם רש"י שם שכ' דבטוען פ"פ א"נ להפסידה כתובתה נמי ס"ל כהרא"ה הנ"ל והאריך בזה וכן משמע עוד מד' רש"י בכתובות שם ד"ה הוא דס"ל כהרא"ה הנ"ל שכ' וז"ל אסור בקרובותי' באמה ובתה ואחותה דשוינהו אנפשי' חד"א עכ"ל הרי דלא כ' רש"י רק עריות ממש ולא נקט שניות משמע דס"ל דבשניות דהוה אי' דרבנן ל"א שוי' אנפשי' חד"א והיינו כהרא"ה הנ"ל אך ראיתי בהמקנה קידושין ס"ה א' ד"ה אצטריך שכ' דבאי' דרבנן נמי אמרי' שוי' אנפשי' חד"א וכ' דמה שפירש"י הנ"ל באמה ובתה ואחותה הוא לאו דוקא אלא ה"ה דאפי' בשניות דאינם אסורים אלא מדרבנן אפי"ה אמרי' דשוי' אנפשי' חד"א כו', וכ"כ בקו"א סי' מ"ח סעי' א' דמ"ש רש"י הנ"ל באמה כו' הוא לאו דוקא דה"ה בשניות אסור כו' דמה"ט דשוי' אנפשי' חד"א אין לחלק דשייך ג"כ באי' דרבנן וכן משמע בסיפא דקדשתי את בתך דמיירי בבת קטנה דאינו אלא קידושי דרבנן והא דקא' כו' סיפא מאי קמ"ל ולא משני דקמ"ל דאפי' בדרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א היינו משום דמלתא דפשיטא הי' להש"ס דאף בדרבנן שייך טעמא דחד"א דהא בנשבית וטהורה אני הוי ג"כ אי' דרבנן ואפי"ה א"נ אלא משום הפה שאסר כו' עכ"ד וכן מוכח מד' התוס' כתובות שם ד"ה ובע"א דס"ל דלא כהרא"ה הנ"ל אלא דאף באי' דרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א שהק' דנוקמי בחזקת היתר לבעלה ותי' דאונסא קלא אית לי' כו' והק' אח"כ א"כ בס"ס נמי תיאסר כו' ואו' ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי ובמקום חד ספי' חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא עכ"ל וא"כ לפ"ז בטענת פ"פ לא נאסרה רק מדרבנן ואפי"ה אמרי' שוי' אנפשי' חד"א א"כ מוכת דהתוס' ס"ל דאף באי' דרבנן נמי אמרי שוי' אנפשי' חד"א וכ"כ בדו"ח שם דהתוס' ס"ל דלא כהרא"ה הנ"ל כו' ועי' בפ"ו שם ד"ה ל"צ מ"ש בזה ובדו"ח שם הק' דמאי פריך הגמ' מאי קמ"ל תנינא כו' דלמא קמ"ל ר"א דאף בדרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א כו' ומ"ש ליישב בזה יעוש"ה ולפ"ד המקנה הנ"ל בלא"ה לק"מ משום דמלתא דפשיטא הוא להש"ס דאף בדרבנן שייך טעמא דחד"א וכנ"ל ועי"ש עוד בתשובת רע"א סי' רכ"א בתשובת הגאון ר' שלמה איגר שם אות י"ב שכ' להוכיח מהמשנה ביבמות קי"ח ב' גבי הלכה היא ובעלה כו' ושם קי"ט ב' מקשי' מסיפא דניתן לה בן כו' ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ומוקי בגרושה ואלו מרישא ל"ק ע"כ משום דברישא לא נהי' מצריכין כרוז דהא אסורה לכהונה מכח אמירתה דשוי' אנפשה חד"א וכ"כ הב"ש סי' קנ"ו ס"ק ט"ז והרי אי' חלוצה לכהן הוי רק דרבנן אלמא דגם באי' דרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א והק' מזה על הרא"ה הנ"ל ועי' בד' הגאון רע"א שם סי' רכ"ב אות כ"ת מ"ש ליישב זה מ"מ פשט ד' הגמ' משמע כהגאון רש"א הנ"ל וא"כ מוכת דאף באי' דרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א וכן מוכת מד' הרמ"א לקמן סי' קכ"ז סעי' א' שכ' גבי יין נסך דאמרי' שוי' אנפשי' חד"א ואף דסתם יינם אינו אלא מדרבנן אפי"ה אמרי' שוי' אנפשי' חד"א וכן ראיתי בערוגות הבושם שם אות ד' שהביא ראי' זו ועוד הביא שם ראי' והאריך בזה ופ' כן ועי' בשבו"י ח"א סי' צ"ג שנסתפק בדין זה אי אמרי' שוי' אנפשי' חד"א באי' דרבנן ופשיט לי' מד' התוס' גיטין נ"ד ב' ד"ה אמר שכ' וז"ל אור"ת דהמטהר יינו כו', ואפי' היכא דלא מהימן לדידי' אסור משום דשוי' אנפשי' חד"א עכ"ל הרי להדיא דשוי' אנפשי' חד"א אף ביי"נ בזה"ז דרבנן כו' והאריך בזה והובא דבריו בארעא דרבנן מערכת ש' אות תרכ"ג וכן עיקר לדינא דאף באי' דרבנן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א וכעת ראיתי ביד המלך פ"ו מהל' שבת שכ' להסתפק בדין זה אי אמרי' באי' דרבנן שוי' אנפשי' חד"א והניח בצ"ע ולא ראה ד' הפוס' הנ"ל שהבאתי ועי' בתשובת מהר"י הכהן מהדו"ח בשער הענינים סי' ג' ובס' ארץ צבי חאה"ע סי' ג' מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה

ו] והנה הפרמ"ג שם דין ה' חקר אם במה דשוי' אנפשי' חד"א חב לעצמו ולאחרים אי נאמן וכ' דהוא משנה סוף נדרים אף דשוי' אנפשה חד"א אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה א"נ עכ"ד וכונתו לפי תי' הב' של הר"ן שהביא הפרמ"ג שם מוכח כן ובאמת דבריו תמוהין דא"כ יקשה בהא דאמר בקידושין ס"ה א' באו' לאשה קדשתיך בפני שני עדים והלכו למדה"י והיא או' לא קדשתני כו' למה אסרו בקרובותי' כיון דחב לאשה שאוסרה בדבריו אכ"ע א"כ למה נאמן לגבי עצמו להיות אסור בקרובותי' וכן הק' בבנין עולם הנדפס מחדש סי' ט' בהג"ה שם וכ' על הפרמ"ג דלא העתיק לשון הר"ן כהויתו דהא כ' וז"ל דמדינא אין האשה נאמנת כו' דהא משועבדת לו כו' והיינו דכיון שהיא משועבדת לו בע"כ ואין הדבר תלוי בידה לכך לאו כל כמינה לאסור עצמה עליו במאמר פי' ולכן אין האי' חל כלל אפי' ע"ע משא"כ במה שאינו משועבד לאחרים כמו בהא דאו' קדשתיך יכול לאסור ע"ע ולמשוי' אנפשי' חד"א אפי' תב לאחריני בדבריו דלאו אחריות כ"ע עלי' ותמה על הרא"ש בפ"ב דכתובות והמחבר בחו"מ סי' מ"ז דאם אמר המלוה כו' שהוא שטר אמנה דע"ע נאמן אם בא אח"כ לתבוע בשט"ח שבידו את הלוה אם אינו ניכר שמ"ש שטר אמנה הוא בא לדחות את מי שהוא חייב לו דלפ"ד הר"ן כל שחב לאחרים והוא משועבד לאחרים מה"ת לא מהני הודאתו אפי' לגבי דידי' ומד' הרא"ש בנדרים שם משמע דס"ל כתי' הב' של הר"ן כו' וא"כ יסתרו ד' הרא"ש אהדדי וכ' דנ' מזה קצת ראי' להש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א דאמנה עצמו הוא מחילה כו' וא"צ למגו כו' וא"כ כל שכבר מחל באמירתו הוי כאלו פרע לו חובו ולא שייך בזה חב