ויוסף שאול (אלישר) ה

מסכת עבודה זרה

דף ב' ע"א אסור לשאת ולתת וכו' עיין הרא"ש שדקדק ברש"י דהוא סובר דבכל מו"מ איירי ממ"ש בדף ו' ע"א משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר משום לא ישמע על פיך, ועיין מהרש"א דכתב דעיקר ראייתו ממ"ש ועבר משום לא ישמע על פיך עיי"ש, ואחרי נשיקת עפ"ר לא אדע מדוע לא דקדקו כן ממ"ש בד"ה ולפני עור דזבין בהמה וכו' דמשמע דלטעם משום הרווחה לא צריכינן לומר דזבין בהמה דוקא ואפילו זבין כל מילי דלא הוו לתקרובת ע"ז

והרא"ש הביא מר"ת כמה קושיות על פירש"י ומהן אחת דרש"י נקט הטעם דאזיל ומודה וטעם זה הוא בעיא דלא איפשיטא, שנית דאמאי לא אמרו נפקא מינה להיכא דמכר מידי דלא חזו לתקרובת ע"ז עיי"ש. והנראה לי בכוונת רש"י ז"ל שהוא לא רצה לפרש צדדי הבעיא משום הרווחה או משום לפני עור כמ"ש ר"ת והר"ן ז"ל דאי משום לפני עור היינו דוקא כשמוכר תקרובת ע"ז אבל בשאר מו"מ שרי דלא שייך אזיל ומודה עיי"ש, משום דקשה ליה דא"כ מאי קאמר אחר זה ולמאי נפקא מינה וכו' כיון דהנפקותא מפורשת בצדדי הבעיא דהוי נפקותא לענין דינא אי שרי מו"מ או אסור ולמה לנו נפקותא אחרת, ב. איך אפשר דבעיא כזאת תשאר בלי התעניונות לפשוט אותה כיון שיש נפקותא רבה לדינא, ג. מדברי הגמ' (דף ו' ע"ב) דקאמרה וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דמרווח ואזיל ומודה וגם רבא דאמר בכלהו טעמא משום דאזיל ומודה נראה דשיטת הגמ' אזלא כאלו הדבר פשוט דטעמא משום דאזיל ומודה, ואי לא איפשיטא הבעיא מנין להו הפשיטות, ד. דלפירוש ר"ת בכוונת הבעיא אי משום הרווחא וכו' לא היה לו לומר ולמאי נפקא מינה כי אם ונפקא מינה שהוא סיום הבעיא, ולכן רש"י ז"ל מפרש דאדרבא הש"ס מפשט פשיט"ל דאפי' במו"מ אסור משום דאזיל