וילקט יוסף צח

כלל ולא בפרט דהיינו אשמנו ולא פירש מה האשמה ואת מי אשם וכן בגדנו גזלנו ולא פירשו את מי בגד ואת מי גזל וכן כולם דרך כלל ולא בפרט כי הכל קאי אל האותיות של הא"ב (שם פ' ו')

ה והיה אין והיה אלא לשון שמחה הענין הוא כי ידוע שעתה שאנו בגלות השם הויה ב"ה חסר ו"ה מהשם ובעת הגאולה אנו אומרים מחציו תתמלא תיבתו ר"ל שמחצי השם יתמלא כל השם ועוד מן שם אלהים חסר י"ה ועתה בגלות הוא שם אל"ם כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה שיש לכוין באיש"ר ששם אלהים יהא רבא ר"ל שמיה שם י"ה מאלהים כי בזמן הגלות נקראו ישראל יונת אלם ובזמן שישתלמו אלו השמות אזי יהיה שמחה וזהו והיה שהוא אותיות ו"ה י"ה כשיתחברו כ"א עם השם שלו אזי יהיה שמחה (אור חדש על דיני ברכות בסוף הספר)

ו וידוי עונותיו של אדם הם חקוקים על עצמותיו כמש"ה ותהי עונותם חקוקים על עצמותם וכל עבירה יש לה צירוף אותיות וכשעבר איזה עבירה אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו למשל אם עבר על הדיבור של הלאו לא יהיה לך אזי מחריב הצירוף הטוב של הדיבור ובונה צירוף רע ונחקק הצירוף הזה על עצמותיו ונוקם בו כמש"ה עוונותיכם הטו אלה וע"י וידוי דברים יוצא מעצמותיו האותיות החקוקים עליהם ונעשה מהם הדיבור של הוידוי כי הדיבור יוצא מעצמותיו כמש"ה כל עצמותי תאמרנה ומחריב הבנין והצירוף הרע ובונה מהם מלכות דקדושה וזהו לשון עבירה שהצירוף של עבירה עובר בתוך עצמותיו מעבר אל עבר ומצוה לשון התחברות כשעושה חבילות חבילות מצות