אורים ותומים, תומים נב

אבל גובה הקרן כו' ועדים לא מפסלי כתבו התו' דלעדים לא משמע דלא תשימון על עדים קאי ובפרק א"נ כתבו התו' ושמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים וכתב הגי"ת הרי דתו' גופי' מספקא לי' הך דינא והש"ך כתב דאף דבא"נ מספקא לי' בדוכתי אחריני פשיטא ליה והנכון אתו ועלה ברוחי לומר הא דכתבו התו' ושמא וכו' אין הספק בסברא אי אמרינן כן רק הספק בעדים דאף דאמרינן דלא משמע ליה אין זה מוחלט וכי אינו במציא' שהם בני תורה יודעי דין ודת ויודעים שאסור לעדים ג"כ ושנו מה ששנו חכמים ואלו עוברים בל"ת וכו' רק הואיל וספק אולי לא ידעו אוקמינן אחזקת כשרים כמש"ל בסי' ל"ד מזה באריכות אבל הדרינ' בי' מלישנא דתו' דכתבו ושמא ל"ת לאינשי וכו' והל"ל לעדים ולא לאינשי דלאינשי עכצ"ל ודאי משמע כן רק הספק אם העדים הם בכלל המוני עם דלא ידעו או לא אם כן לא הל"ל לתו' לאינשי אלא ודאי דבגוף הדבר נסתפקו התו' וזה ברור:

פסול וכו' ודעת הרמב"ן להכשיר דכיון דלא נעשה פיסול בקרן ולא דמי לשטר מוקדם דנעשה פסול בכל השטר עיין שם ועיין בש"ך דיכול מוחזק לומר קים ליה כרמב"ן ויש להבין לרמב"ן מה פריך הגמרא לר"י למה ליה הטעם במוקדם משום גזרה שמא יגבה מזמן ראשון נימא הטעם משום לא ניתן לכתוב ומשני נהי דלא ניתן לכתוב מזמן ראשון וכו' וקשה עדיפא הל"ל להקשות בשטר שיש בו רבית כללו עם הקרן מ"ט דחכמים דגובה הקרן הא לא ניתן לכתוב כלל וגרע ממוקדם ואף דנימא דגם בי' שייך תי' נהי וכו' דהקרן ניתן לכתוב מכל מקום בס"ד דלא אסיק הך סברא ה"ל להקשות מ"ט דרבנן בשלמא אי איירי בשטר שמפורש קרן לחוד לא קשי' דהא לא ניתן לכתוב דכיון דקרן מפורש בפ"ע מיקרי ניתן לכתוב וכ"כ באסיפת זקנים להדיא בשם הרמב"ן גופי' ע"ש אבל אי איירי דכולל קשה דודאי לא ניתן לכתוב ודמי למוקדם לגמרי ול"ל הואיל ולא ידעו עדים דיש בו רבי' מיקרי ניתן לכתוב דהם כתבו לפי תומם ולכך קשי' ממוקדם דשם יד עדים היה במעל הזה דא"כ מה פריך שם משבח קרקעו' וכו' נימא דהעדים דכתבו שטר מכירה לא ידעו שהיא גזולה ובתימם כתבו כראוי. ואולי י"ל דאמימר דאמר שם הך שמעת' דרבא דיש הבדל בין ניתן לכתיב והקשה רבינא לרבא דאמר הכי תקשי לי' לר"י ל"ל טעם גזירה נימא לא ניתן לכתוב ולכך לא הוי מצי להקשות קושי' זו לרבא מן שטר שיש בו רבי' דה"א דבאמת מיירי בשטר שמפורש בו רבי' ואי קשה ה"ל עדים פסולים כדעת הרמב"ן זה אינו דרבא סבירא ליה בעינן עד חמס ואוכל נביל' שלא לתיאבון לא מפסל ולכך הקשה מן מוקדם אבל לדידן דקי"ל כאביי דלא בעינן עד חמס הכריח הרמב"ן דינו דע"כ איירי באופן דכולל הקרן ורווחים דלא נפסלו עדים ומכל מקום במסקנ' לא קשה מן לא ניתן לכתוב דגוף הקרן ניתן לכתוב והוי כמו במוקדם דאמרינן ניתן לכתוב מזמן שני וק"ל

וי"א דפטור כו' כפי מה שנרשם מקור הדין הוא הגהת מרדכי פרק א"נ שהם מועתקים מתו' ב"ב קנ"ז ע"ב ד"ה המוקדמים כו' דכתב דרביט יונה מפרש שטר מוקדמין פסולין דקתני הוא לגמרי אפילו מב"ח לא גבי אעפ"י שחייב מודה וראי' מדאמר ר"ל בפירקין דהך משנה כר"מ דסבירא ליה שטר שיש בו רבי' קונסין כו' והיינו אפי' הלוה מודה ואפילו מב"ח וכו' והדר תנא הך משנה דהכא משמע דפסולין לגמרי אך יש לדחות דשאני התם דעביד לי' שומא אבל הכא לא עביד ליה שומא מיהו פסולים לגמרי משמע דלא לגבות מב"ח וכו' עכ"ל ומזה למד הרמ"א דגבי רבי' אפילו חייב מודה פטור דקעביד ליה שומא והרב הש"ך האריך לחלק בראי' ומפרש מ"ש המרדכי חייב מודה לא שהודה לו שחייב לו רק שהודה שצוה לעדים לכתוב ע"פ וכו' והדוחק הזה מבואר וא"צ לפרשו דלשון חייב מודה לא כן משמע וגם אם השטר נעשה בעדים ולא נפסלו מה נ"מ אם הוא אומר שנכתב בצווי שלו או לא העדים לא ישקרו בשום אופן אך באמת לא הבנתי ראי' הרמ"א מה"ג הנ"ל דהמרדכי דביקש להוכיח דפסולין אפילו כשחייב מודה מהא דסבירא ליה לר"מ דשטר רבי' פסול אפילו בחייב מודה וצריך לפרש הא קי"ל כר"י דמשנה לא אתיא כר"מ רק כרבנן דמכשיר בשטר ריב' רק במוקדמים פסול משום גזרה וצ"ל דס"ל לה"ג ר' יוחנן דאמר אפילו תימא רבנן וכו' משמע דלא נחלק עם ריש לקיש בדינא ובפירוש של פסולין אי פירושו של פסולין בחייב מודה או לא ואם כן כיון דחזינן לריש לקיש דמוקי כר"מ מדמה לי' לרבי' ואם כן ע"כ פסולים פירושו דחייב מודה אף ר' יוחנן צ"ל כן וע"כ צ"ל מחשש שמא יגבה מזמן הראשון קנסינן להפסיד מעותיו אפילו חייב מודה ואם כן במכ"ש בכולל קרן עם רבי' ולא נחלקו ר"מ ורבנן בשטר שיש בו רבי' רק במפרש בו רבי' אמנם לפי מה דדחה ה"ג דש"ה דעביד ליה שומא אם כן אף לר"ל דסבירא ליה הך דמוקדמים ר"מ היא מכל מקום מודה דאף לר"מ פסולים רק לב"ח הואיל ועביד פסול בזמן אבל כשחייב מודה לכ"ע גובה אם כן נהפך הוא אף לרבנן אליבא דר"י פסול דמוקדמים איירי בשאין חייב מודה אבל כשחייב מודה גובה ולא קנסו לקרן מחשש שמא יגבה כו' אם כן אף בכולל רבית עם קרן מהכ"ת לומר לרבנן דאפי' חייב מודה מפסיד כיון דחזינן דגבי מוקדם לא סבירא להו כן ואין לנו שום ראיה או סברא דנימא כן ומהכ"ת לומר כן ודחי' ה"ג קי"ל להלכה לעיל סי' מ"ג אם כן אף זהו כמוהו ואין כאן ראי' כלל אמנם נראה ראי' לדין זה מדברי תו' דהקשה בממ"נ אי איירי דמפרש רבי' הא מפסלי עדים ואי לא מפרש אף לרבנן איך גובה הא יש לחוש דיגבה אף רבי' וקשה מה קושי' דילמא באמת מפסלי עדים רק כשחייב מודה איירי ולכך קתני לשון גובה וא"ג ולא פסול וכשר דשטר ודאי מפסל רק אי המלוה מצי לגבות מלוה הואיל ומודה סבירא ליה לר"מ דאין גובה דקנסו אותו כמ"ש תו' להדיא ולרבנן גובה דלא סבירא ליה קנסא ואיירי בכל גוונא בין מפורש בי' רבי' ובין אינו מפורש ולא קשה אם כן שטר דנקט למה הל"ל סתם במלוה ברבית אי קנסו או לא די"ל רבותא קמ"ל אפילו בשטר וכלל קרן עם ריב' דיש כאן חשש דיכול לתבוע אף רבי' ואף דהלוה יצעק דהוא ריב' לא יהיה נאמן דהרי שטרו סתם בידו מכל מקום סבירא להו לרבנן דלא קנסינן משא"כ במלוה ע"פ הרי אין בידו לתבוע רבי' דלוה יטעון רבי' הוא ונאמן במגו דלהד"ם או פרעתי וטובא קמ"ל ועכצ"ל דבאמת כה"ג סבירא ליה לתו' דגם לחכמים אינו גובה קרן אפילו חייב מודה דהא קי"ל בהמניח כרב דקנסו גופן משום שבחו דקנין גופי' קמזיק ובכולל קרן ורווחא ג"כ קרן גופא מזיק דעי"כ בא לכלל רבי' ואם כן ל"ל לרבנן גובה ואי איירי רק בפירש בו רבי' ובאמת העדים פסולים רק בחייב מודה ולר"מ קנסו ולרבנן כיון דלא קנסו וגם ליכא חששא דיגבה רבי' גובה הקרן הואיל וחייב מודה אף דשטר נפסל דא"כ קשה מה אריא שטר דנקט ול"ל כהנ"ל דהא מפורש בו הרבי' ועכצ"ל דיש לו דין שטר אפילו באין חייב מודה ושפיר הקשה הא מפסלו עדים וא"ש: וכן ממ"ש מקודם הגהת מרדכי מוכח כהנ"ל דכתב גובה הקרן וא"ת במה קני' לי' להאי קרן אי בעדים בשלמא למ"ד פלגינן דבור' א"ש אלא למ"ד ל"פ דיבורי' בפ"ק דסנהדרין במאי קני' לי' וי"ל דבתרווייהו לוה ומלוה מודה דחייב וגובה קרן מב"ח ולא ממשעבדי דמלוה ע"פ עכ"ל פי' הש"ך דהא אינו מדברי ר"י דר"י דתי' לעיל דעדים אינם נפסלים באנפי שונים ולתי' זה א"צ להנ"ל ויפה כתב אבל מכל מקום צריך להבין קושיתו דאי איירי דאין הרבי' מפורש בו והעדים כדין עשו שחתמו השטר לתומם מה קושי' למה לא יגבה הקרן ומה גריעות' יש בו ואי בשביל דאין הב"ד מניחי' לו ליטול הרבי' דלא למעבד איסורא יהיה שטר חספא דלא יגבה בו הקרן ומה ענין זה כלל להך דפלגינן דיבורא האמור בפ"ק דסנהדרין דמיירי שם אי אדם קרוב אצל עצמו אלא ברור דסבירא ליה דמיירי דמפורש בו רבי' ולכך הקשה הא עדים פסולים וה"ל חספא בשלמא למ"ד פלגינן דבורא ואמרינן דמה דהוא לפסול עצמו פלגינן אף בזו אמרינן על זו על הקרן חתמו ולא על הרבי' דיכולים עדים לומר ע"ז חתמנו ולא על זה וכ"כ הריטב"א למ"ש ב"י להדיא דלא מפסלי דאמרינן ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"ש אבל למ"ד לא פלגינן אם כן לא אמרינן דע"ז לא חתמו דהא סתמא חתמו ומהכ"ת נימא דלא חתמו לפסול עצמן דהא ל"פ דבור' ותי' דאיירי דהוד' הלוה דחייב וגובה ע"פ הודאתו וזה ברור בכוונתו וקשה השתא דאתי' להכא מה קושי' דיפסלו עדים נימא דלא מפורש בי' הרבי' ואם כן לא מפסלי ואי קשה ניחוש דלמא יגבה ריב' נימא דמיירי דחייב מודה ועכצ"ל דסבירא ליה במקום שיש חושש דיגבה אף הריב' אף רבנן קנסוהו דלא יגבה קרן אפילו בחייב מודה כהנ"ל בדברי תו' וכן מורי' להדיא דברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' נ"ב כמ"ש מהרי"ן לב דכתב להדיא אם יש עדים שבתוך סכום השטר נכלל הרבי' דאין גובה קרן כלל ולא הזכיר אם חייב מודה אי לא וגם ס"ל דשורת הדין דחייב הלוה לשבועת היסת אם כופר רק היותו חשוד פטור משבועה כמ"ש אח"כ אנדון אחר ע"ש בתשובה אלא ברור דסבירא ליה אף דחייב מודה קנסוהו רבנן ואין גובה כלל ודלא כש"ך דכתב דמיירי באין חייב מודה. וזהו מ"ש רק להליץ בעד הרמ"א כי יש לו יתד לתלות בו אבל להלכה נראה עיקר כרוב הפוסקים דחייב לשלם ובפרט דקשה קושי' התו' וכי חוטא נשכר דגם לוה עבר בלאו ותי' התו' דחוק וכן נראה ברור ולא מצי כלל לומר קים לי' כי דעת רוב מחברים חולקים:

והוא שקרוע וכו' דעת הר"נ בתשובה סי' ע"ה דאם יש קרע בא' משלשתן דפסול ואולם הגי"ת השיג עליו דלשון הגמ' משמע דצריך להיות הקרע בכל שלשה מקומ' והנה מדברי הריב"ש תלמידו נראה שחולק בזה ארבו הר"נ דכתב בסי' שפ"ג על כתובה חצי ראשון נחתך הטעם לפוסלו דילמא היה בחצי הראשון קרע שתי וערב וחתכו להעלים הקרע ע"ש ולא קאמר בקיצור דילמא היה הקרע במקום הזמן א"ו דזה לא מפסל וכן נראה דהשואל שם בתשובת הר"נ הוא הריב"ש ודעתו שם דבעינן בכל שלשה מקומו' הקרע והנה יש להבין דהא ראי' השואל שם מהא דאמרינן בפ"ב דגיטין גזי' לזמן ויהבי' ניהלי משמע כריב"ש דאל"כ איך יוכשר דילמא הקרע היה שם וחתך להעלי' הקרע והר"נ השיב דאין ענין דודאי אלו היה ידוע שנחתך שלא לסיבת פרעון או דבר שהוא פוסל השטר לא היה נפסל אבל כשיצא קרוע במקום הזמן אנו חוששין שמא מחמת או פרעון נקרע ונפסל ודבריו בלתי מובנים לי דגם שם בבא הגט חתוך הזמן מי יודע סיבתו ואולי היה שם קרע וחתכהו להעלים הקריעה והפיסול ואי איירי דיש עדים מעידים שחתכו אם כן אף הם יהיה יודעים אימת היה ולא שייך חיפוי דהעדים ידעו אי קודם או לאחר הזמן הזכות נעשה והרשב"א בחידושיו להנ"ל הקשה להסוברים דגזי' לזמן כשר לכתחילה דעדיף מאלו לא כתב זמן כלל הקשה מי יימר דהיה כתוב בו זמן ואולי היה קרע בעלמא ולכך העלה דבאמת לכתחילה פסול רק בדיעבד כשר ע"ש וש"מ דסבירא ליה דאין כאן עדי חתך דאם לא כן אין מקום לקושיתו ומכל מקום העלה דכשר בדיעבד וקשה דילמא היה במקום זמן קרע וחתכו והר"נ גופי' כתב בפ' המגרש דקרע בגט לדעת רמב"ם כשר בע"מ ולדעת הרשב"א בטל והתם גבי גזי' לזמן ליכא ע"מ דאל"כ יאמרו באיזה זמן היה כנ"ל ומורה בירור דעת רשב"א דקרע בזמן לחוד לא מפסל. והיה נראה דסבירא ליה להר"נ כמו דבאמת נראה בפ' המגרש שלכך דעתו נוטה לראב"ד דגט שנתקיים אעפ"י שיש בו קרעים מכל מקום כשר ואם כן כאן דחוששין לחיפוי והבעל יעשה כל תחבולות אפס להציל בת אחותו יכתוב גט וישלח ע"י אשה הגט לב"ד לקיים והב"ד לא יתנו אל לב הזמן דדיינים חותמים אעפ"י שלא קראהו ולאחר הקיום יחתוך הזמן ואין כאן חשש פיסול דלו היה בו קרע כיון שנתקיים כשר ויהיה חיפוי וא"ש אך לשון הר"נ בתשובה הנ"ל סתום למאוד וקשה לומר שלזה נתכוון וגם אם כן לשיטת הרמב"ם דחולק אראב"ד ופוסל אפילו ביש בו קיום דין זה ליתא ולכן צ"ע: (ועיין תו' ב"מ דף ז' ע"ב ד"ה דאית בו זמן וכו' וכתבו בדבר שאם ניטל נפסל השטר לא שמין העילוי רק שמין בניטל הזמן ש"מ דאם נחסר הזמן כשר ולא אמרינן דילמא קרע היה שם וחתכו וזהו דלא כר"נ ול"ל דמחסרו בעדים אם כן לא מקשו התו' שם על רש"י מהך דנמחק שטר פסול וכ"כ התו' שם והטור לקמן סי' ס"ה דבע"מ יכול לחתוך חתימת עדים ולמה יוכשר דילמא פרעו וקרע במקום עדים ועכשיו חתך מקום עדים ול"ל דחותכו בעדים כמ"ש דא"כ אין מקום לקושי' התו' על רש"י וש"מ דשלשתן בעינן דדוחק לומר בישנו לע"מ לכ"ע אין קרע פוסל בעדים דיכול לומר על ע"מ סמכתי ועיין לעיל סימן מ"ד באורים ס"ק ו' ז' ע"ש):

או שקרוע שתי וערב כו' כתב הש"ך ס"ק ז' דצריך קריע' ש"ו על כל השטר הנכתב דאל"כ נתת דבריך לשעורי' ולא מסתבר דבקריעת ש"ו כל דהו יפסול ולא משמע כן בריב"ש הנ"ל דפסל בכתוב' שבא לפניו חתוכה חצי מטעם דנחתך בסכין הוי כקריעת ש"ו ומטעם הואיל ועובר ע"פ כולה ועוד שמא היה נקרע ש"ו וכל שנקרע ש"ו יהיה באיזה מקום שיהיה פוסל ע"ש הרי דלא היה הקרע הולך ע"פ כל השטר ומכל מקום פוסל הריב"ש וזהו דלא כש"ך וצ"ל אף לריב"ש דבקרע באיזה מילות לא מפסל דאל"כ עדיין קשה בגזי' לזמן כנ"ל דילמא במקום ההוא היה קרע ש"ו אלא דבמקום קטן כזה לא שייך קרע ש"ו: