ומצור דבש קצו

סי' ב' הלכות אישות. (הבחנה) שלום וכט"ס למעלת הרב הכולל מזר"ק טהור כמוהר"ר דוד נחמייאש יצ"ו שו"ב בק"ק טאנטא. אתה ה' תשמרהו כיר"א

כתבו הטהור קבלתי. והנני להשיבו. עם כי הימים האלה נזכרים ונעשים ללימודי הנפש. ותיקוניה מאימת הימים האדירים הבאים לקראתנו לשלום בכ"ז פניתי מעט קט להשיבו על דברותיו כי נעמי. ולאפרושי מאיסורא קא אתינא. בענין האשה הקושית אשר לשעבר נשאלתי אודותיה מאת כבוד הגבאי המפואר דמח"ק סי' רחמים שמלה (נ"ע) באשר היא רוצה להנשא לאיש ולשוב מדרכיה הנלוזים. והודעתיו כי היא צריכה להמתין עד כלות ימי הבחנתה. מעת אשר פירשה מחשוקה פ' אשר היתה לו לפילגש זה כמה שנים. כנודע לכל באי שער מקומם. וכן היה שנדחו נישואיה עד תום ימי הבחנתה כתחז"ל. וכבודו יצא לטעון עליה כי לדעתו אינה צריכה להבחנה. ודברי כתבו הא ודאי שהם בזכרונו מבלי צורך להעתיק כתבו. ואבוא העי'ר בקצרה על כל אחת מיסודי מונחו אשר בהם חשב לפתח חרצובות המרשעת הזאת מכבלי העיגון עד תום ימי הבחנתה. כאלו היא אשה צנועה אשר לא ראתה פני איש עד הנה. והנני כותב תוכן דבריו וטענותיו. ותשובתי עליה. וה' יעזור לי

ראשונה כתב רו"מ שזאת אינינה פלגש. שהפלגש היא הטובלת לנדתה. ואשה זאת כיון שאינה טובלת לא מיקרייא תו פלגש רק אשה מזנה. שאינה צריכה הבחנה. והטריח קולמוסו לבאר לנו מקור הסברה הנפלאה הזאת שכ"כ הרמ"א בהלכות קידושין סעיף א' עכ"ל

ואתו הסליחה שהוליד לנו דין מחודש לא שערוהו רבותינו. והרכיב ב' הדינים של פילגש ושל מזנה מחוץ לתחום העיון והוציא מהם ילד שאינו בר קיימא לאמר שהפלגש אם אינה טובלת פרח ממנה שם פלגש. ונקראת רק מזנה. ומטי בה משם רבינו הרמ"א ז"ל ולא הראנו מקורו בסימניו. ושגגה מאתו יצאה לייחס דברים כאלה לרבינו הרמ"א ז"ל חלילה. ואני אראה לכבודו מקור דברים שלא פורש בכתבו והרי הם בסי' כ"ו סעיף א' בהגה. שכתב אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו י"א שמותר. והיא פלגש האמורה בתורה עכ"ל. ועל דברי הגאון הרמ"א בנה כבודו מגדל דוד לומר שאם אינה טובלת לא תקרא פלגש. ויערוך לפני ס'לחן כי לא כן הוא. כי הפלגש היא אשה אשר תתיחד לאיש אחד ולא תבעל לזולתו. ותתנהג עמו כאשה עם בעלה. רק שאין להם קשר האישות הדתי בחו"ק. כי הפילגש אין לה לא כתובה ולא קידושין. רק יחודה לאיש אחד. ובניה כשרים. כדין בן פנויה. ורז"ל אמרו בה שהיא נוטריקון פלג נשא. ר"ל חצי אישות האשה. ואין טבילתה לנדתה הוא הגורם לה שם הפלגש. שאם תטבול או לא תטבול לא פקע ממנה שם פלגש כיון שהיא מיוחדת לאיש אחד. והדברים מבוארים לעין הקורא בדברי מר"ן בסי' כ"ו סעיף הראשון. שפסק שאין האשה נחשבת לאשת איש כי אם ע"י קידושין. ואפי' בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת לאשתו. ואפי' אם יחדה לו. אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתי. וע"ז כתב הרמ"א הטעם שכופין להוציאה מביתו. מפני שהיא בושה לטבול ויהיה נכשל בה לבוא עליה בנדתה. ומר"ן ז"ל שכתב ואפי' אם יחדה לו ר"ל שיחדה לו לשם פילגש. ואפי"ה כופין להיציאה מפני איסור נדה. ואם כי דברי מרן ז"ל בשלחנו הטהור באו בדרך קצרה. הנה לפניך מקורן של דברים בטור בסי' ר"ו והם מדברי תשובת הרא"ש שכתב כן שאפי' יחדה לפלגש כופין להוציאה מפני שהיא בושה לטבול יעו"ש. אלא שהרמ"א ז"ל הוסיף לומר שי"א שאם מייחדה וטובלת אליו מותרת והיא פלגש האמורה בתורה. וזאת היא סברת הראב"ד ז"ל דפליג על הרמב"ם בדין הפלגש. כידוע מחלוקתם בנדון זה הלא היא בפרק ראשון מהלכות אישות יעו"ש. דלדעת הרמב"ם לא הותרה פלגש רק למלך ולא להדיוט. והדיוט אם בועל אשה בלא כתובה וקידושין לוקה משום קדשה. והראב"ד ס"ל דגם להדיוט הותרה אם רק מיחדה אליו וטובלת לנדתה. וקדשה דקרא מפרש לה הראב"ד במופקרת לזנות ע"כ אדם. ורמ"א ז"ל שם הביא דעות שניהם. ומר"ן ז"ל פסק כדעת הרמב"ם וכהרא"ש ז"ל ועכ"פ מעולם לא נתלה דין הפלגש בטבילתה שאם תטבול תקרא פלגש ואם לא תטבול תקרא מזנה. כי ענין איסור הנדה הוא איסור בפני עצמו שוה בכל הנשים. ואשה נשואה שאינה שומרת נדה וטבילתה. לא יתרועעו מפני זה מוסדי אישותה רק שנקראת עוברת על דת. וה"ה לפלגש. כל שהיא מיוחדת למשכב איש לבדו תקרא פלגש. והיא חצי האישות וכדכתיבנא. וזה ברור. אין צורך לאורך

ולמטוניה דמר אשר חידש לן שבהיות הפילגש אינה טובלת לנדתה פקע ממנה שם פילגש. יודיענו נא במה שכתיב בתורה גבי נחור שהיה עע"ז וכתיב ביה ופילגשו ושמה ראומה ותלד את גחם וגו' וכן מקרא שכתוב ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו. האם באלו יוכל מני"ר להעיד שהיו טובלות לנדתן. הא ודאי לא. ועכ"ז לא נמנע הכתוב מלקרותן בשם פילגש. באשר נתיחדו לבעליהן דומיא דקשר האישות וכאשר נוהג היה אצלם בדורות הראשונים להיות להם נשים ופלגשים. וא"כ הוא הדבר אשר אמרנו דגם בנדו"ד באשה הקושית הזאת אשר נתגרשה בבית דינינו מזה כמה שנים. ודבקה נפשה לאהבה את חשוקה זה. וכמעט שהוא היה סיבת גירושיה. כי נחשדה בעיני בעלה שעיניה נתנה בו וע"כ התגלע הריב ביניהם תמיד. וביום שנתגרשה מבעלה בג"כ שמסר לידיה בלתי שום תנאי. אחרי הגירושין אנן בי דינא אסרנו עליה את הנאת גוף הנבל ההוא באיסור קונם ע"ד בית דין. למיגדר מילתא. ונכתב בספרי מעב"ד דבית דינינו. והיא גם היא אסרתו על נפשה בביטוי שפתים כדי להוציא עצמה מידי חשד. אכן אח"כ חזרה לסורה הרע וישבו זע"ז באיסור. והאריכה לשבת עמו עד שנתעברה והפילה. ושוב נתעברה וילדה זכר. וכאשר נשאלנו ממח"ק ע"ד רשיון המילה. הודענו תו"מ לגבאי העיר רח"ש טוב להשתדל להפרידם זמ"ז. ואח"כ יתן להם רשיון המילה. ואחר זה עוד הפעם חזרו לסורם. ואחר כתשע או עשרה חדשים מת הילד. וכאשר הרגישה בדבר שאי אפשר להשיג מבוקשה להנשא לחשוקה הנבל ההוא פירשה ממנו בט"ו תמוז החולף. והארכתי להודיעו כל פרשת העיבור הזאת. כדי שיתברר לו שעם כל טומאתה ותזכותה. לא הפקירה עצמה לכל עובר. כמשפט נשים נואפות. זולת עם האיש הזה אשר נתיחדה לו. ואיככה נתן לה דין מזנה. והיא אינה זונה רק פילגש גמורה: