ומצור דבש קעו

ועכ"ז הרמב"ם פסק דהוי ס' ממזר. והוא פסק היפך ממנו וכתב דהוי ממזר ודאי. וא"כ מוכר' הוא לומר דפליגי ומה קשיתיה על דברי הרב ב"ש ז"ל

והיותר קשה בדב"ק שכפי שיטתו נ"ל דאוקמה דטעם דהוי ממזר ודאי משום שהאשה טוענת כנגדו שממך אני מעוברת דהשתא ליכא דמתלי בגוי. ודוקא בהכי הוא דהוי ממזר ודאי. אם כן כפי"ז האב בעצמו אינו נאמן לפסול את בנו ולשומו ממזר ודאי בשום אופן כי אם כאשר תפול מחלוקת בין איש לאשתו דהאב טוען שאינו ממנו והיא מכחישתו שממך אני מעוברת וע"י מחלוקת שניהם יצא הולד ממזר ודאי. אבל אם האם איננה נגדו כגון שמתה או הלכה לה למדה"י באופן שאין אשתו עמו אין האב נאמן לשוייה כי אם ס' ממזר ותו לא. והוא הקשה. דא"כ קרא דיכיר יכירנו דנאמן האב לשים בנו ממזר כס' רבי יהודה וקי"ל כוותיה. מוכרחים לאוקמה לקרא דהוא ואשתו עמו דוקא וזה לא אמרו אדם מעולם ואם מוקמינן לקרא דיכיר יכירנו רק לס' ממזר. זה ג"כ לא יתכן דס' ממזר מותר מן התורה ואין נאמנות האב מועלת לו לכלום. וככל מאי דכתיבנא לעיל. ודברי הרב שע"ה ז"ל לא זכיתי להבינם ודב"ק צ"ע

ואח"ז האיר ה' את עיני ומצאתי לג"ע החק"ל אה"ע מ"ב סי' ב' שנשאל בנדון פיסול ממזרות ושם בדף ע"ד ע"א וב' עמד טל דברי הה"מ הללו בפט"ו מה' איסורי ביאה הי"ט דנראה מדבריו דספק ממזר קאמר. אבל הטור והש"ע כתבו דהוי ממזר ודאי והב"ש כתב דהטור והרמב"ם פליגי בזה. והביא גם דברי הרב יד אהרן ז"ל דתמה על הב"י ועל דברי הה"מ האלה והניחם בתימה. וע"ז כתב הגאון החק"ל לישב כ"ז וז"ל. ולדידי ל"ק בדברי הרמב"ם דמשמעות בחזקת ממזר הוא ממזר ודאי. ואי קשיא הוא בדברי הרב המגיד והב"י. ולי נראה ליישב דבריהם דמעולם לא ע"ד הה"מ דהאומר אינו בני דהוי ס' ממזר בודאי ממזר קאמר. אלא דה"ד בשותקת או שאמרה ממך נתעברתי דהא הימניה הכתוב לאב נגד האם. אך כי אמרה מגו"ע נתעברתי אינו נאמן האב דלא הימניה הכתוב לאב כי אם בדקי"ל. שאז אפי' נגד עדים מהימן דכי אמר אינו בני כוונתו דלא בא עליה קודם שנתעברה שאין העדים יכולים להכחישו שאין דרך לבוא על אשה בפני עדים אבל להכחשת האם האמינו הכתוב. אבל כי אמרה מגוי נתעברתי לא מצי מכחיש לה דאין דרך אשה מזנה בפני בעלה. וככה"ג לא האמינתו על שקר וכו' וכל עיקר דברי ה"ה באו. דנרגש דאף אם אין האב נאמן איך מכשירו לגמרי (באמרה היא מגו"ע נתעברה דאמרינן שם דהולד כשר) שהרי רוב מצויים אצל אשת ישראל ישראלים הם. וכיון דרוב פסולים אצלה לא הו"ל להכשירו לגמרי והו"ל לעשותו ס' ממזר לזה כתב דנלמד מדין שתוקי שהכשירו בנאמנות האם הגם דרוב פסולים אצלה וכו' דבכל ספק האם נאמנת להכשירו. אבל אה"נ דבמקום דנאמן האב לפוסלו דקים ליה ויכול להכחישה מודה ה"ה דהוי ודאי ממזר כדברי הרמב"ם ותו ל"ק מדברי הרב יד אהרן על הב"י וה"ה. וזה נראה לי ברור שהיא כוונת הרב המגיד. וזה נראה מוכרח שלא יתכן שיהיה דעת הרמב"ם ודעת ה"ה דהאומר זה בני ממזר דאינו ממזר ודאי אלא ס' דהרי לר"י דקי"ל כוותיה יליף ליה דנאמן האב לעשות בנו ממזר מדכתיב כי את בן הבכור וגו' ואם אמרת דאינו נאמן לעשותו ספק ממזר הא ס' ממזר מותר מן התורה לבוא בקהל כדפסק הרמב"ם בפט"ו מה' איסורי ביאה הכ"א יעו"ש עכתד"ק

ודברי הגאון החק"ל ז"ל האירו עיני וכל מעייני כי זכינו בדין במאי דפירשתי דברי הרמב"ם ז"ל דמאי דקאמר הר"ז בחזקת ממזר קאמר. מכח הכרח ס' ר"י דקי"ל כוותיה דיליף נאמנות האב מן התורה וכו'. וע"פ שיטתו זאת הכי דן הגאון ז"ל את הדין בנדונו להלכה ולמעשה דהוי ממזר ודאי הלא בסי' ב' ומצאת כי תדרשנו יעו"ש

ומקום הניח לי להתגדר בו במה שפירשנו בעניותין דברי הרמב"ם וטעמו ששינה לשונו בה' י"ט ותפס לשון בחזקת ממזר עם שר"ל דהוי ממזר ודאי. ואמאי שינה מלשונו בה' ט"ז דקאמר ה"ז ממזר ודאי. ואחרי שבשניהם הדין אחד דממזר ודאי למה שינה הרמב"ם לשונו מדין לדין שהלא על השינוי לשון הזה בנו דייק הרב ב"ש והגאון נו"ב ז"ל ודעמייהו לפר שבחזקת ממזר ס' קאמר. והגאון ז"ל לא הלך ברג"ש ליישב שינוי לשון זה. והגאון ז"ל מקום הניח לי להתגדר בו כי כבר כתבתי לעיל כי הרמב"ם הוכרח לשנות הלשון בה' י"ט בעבור טענו דמגו"ע נתעברתי דשייכא בזה ולא בה' ט"ז. וישבתי דברי הרמב"ם ישוב נכון בעהי"ת קחנו מתחילת דברינו ביסוד השני ודו"ק

ולכאורה היה נראה מקום לדקדק בדברי הגאון החק"ל ז"ל במ"ש דאם הבעל הנאמן לפוסלו דקי"ל ויכול להכחישה מודה ה"ה דהוי ממזר ודאי. דאמאי הוצרך לזאת ולהודאת הרב המגי' בזה. הלא הדין הזה מפורש בדברי הרמב"ם בה' ט"ז דאם האב אומר שאינו בנו וממזר הוא דיהא ממזר ודאי. והדבר ברור דכל שהבעל טוען כן בבירור שאין האשה נאמנת עוד לומר דמגו"ע נתעברה שאין בכח האם להכחיש את בעלה בדבר הברור לו. והיא היא מה שרצה הגאון לומר דבמקום דקי"ל ויכול להכחישה דהוא נאמן. והיה הגאון ז"ל מביא ראיה מדברי הרמב"ם דהבעל נאמן גם אם מכחישה

ואולם נ"ל לומר דדעת הגאון ז"ל ללמדנו חידוש יותר מההיא דה' ט"ז דאפי"ה נאמן הבעל נגד האם. דבהלכה ט"ז הבעל בתחילת דבריו שאמר אינו בני וממזר הוא כבר סתם הפתח בפני כל תשובה וטענה. באומרו שממזר הוא ולא הניח מקום לאשה לטעון מגו"ע כמובן. אבל הגאון החק"ל ז"ל הוסיף בכח. דאפי' בה' י"ט דפסק רבינו דאם אמרה האשה מגו"ע היא מעוברת דנאמנת והולד כשר משום דהבעל אינוי יכול להכחישה. לא יעלה ע"ד לומר שאחר טענה זו ניטל הכח מהבעל והולד הו"ל כשר בהחלט נצחי. כי לא כן הוא אלא אם הבעל קי"ל דאינה מעוברת מגו"ע הו"ל ממזר ודאי כיון דיכול להכחישה דאינה מגו"ע. וגם אחר טענתה אם הבעל קים ליה דכן הוא. וע"ז הוא שכתב ומודה ה"ה בזה שהרי דברי המגיד נקבעו בה' י"ט ועלייהו קאי הגאון החק"ל ז"ל וכתב דגם בהלכה זו הבעל נאמן להכחישה אם יוכל וזה ברור בכוונת הגאון ז"ל

ואל תתמה דלכאורה נראה דזה הפך דברי הרמב"ם גופיה. דפסק בה' י"ט דהיא נאמנת להכשיר בטענת מגו"ע מפני שאין הבעל יכול להכחישה. דנראה דדעת הרמב"ם שאין הבעל יכול להכחיש בהחלט טענת זו. ומדברי הגאון החק"ל ז"ל חדשה נשמע דאפי' בכה"ג מצא הבעל להכחישה. דכבר ביארנו כל זאת לעיל והוכחנו דהבעל נאמן בכ"ג ומתבאר הכי מדברי הרמב"ם גופיה. דבהלכה ט"ז כתב הרמב"ם ז"ל דבאומר אינו בנו וגם ממזר הוא הוי ממזר ודאי. ושם לא כתב דאם האשה טענה מגו"ע דהיא נאמנת. דלא שייכא הך הלכתא גבי אמירת האב שברור לו שממזר הוא ושמישראל הפסול