צל"ח פסחים פט

חמץ וצריך לומר שקושיית הגמ' דא"כ הוה ליה למימר חמץ שהוא מוקדם בתורה ונוהג גם בזמן הזה ולמה נקיט שאר וע"ז שפיר מתרץ דאתי לאפוקי מדאביי וכן משמע בתוס' בנזיר דף ל"ו ע"א בד"ה אין ה"נ

שם איתיביה שתי קופות עיין מהרש"א מ"ש על דברי התוס' ומסיים דבטל ברוב היינו חד בתרי ובמחילה מכבודו שלא זו שנעלם ממנו כל דברי הפוסקים אלא שנעלם ממנו משנה ערוכה בריש פר' ד' דסנהדרין. דיני נפשות מטין לזכות עפ"י אחד ועפ"י שנים לחוב ואם כדברי מהרש"א דאחרי רבים להטות היינו חד בתרי שהרי מה שבטל ברוב הכל אנו ילפינן מאחרי רבים להטות ברובא דאיתא קמן וא"כ אי בעינן חד בתרי והרי אין דיני נפשות בפחות מכ"ג דהיינו סנהדרי קטנה ואיך משכחת עפ"י אחד או עפ"י שנים

תוס' ד''ה לענין חמץ וכו' ואור"י דלא דריש אלא לאיסורא וכו' וכן לענין חמץ ולעיל דף מ"ג ע"א כתבו התוספות בד"ה מאן תנא דמשמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו וכאן כתבו לחלק בין איסור למלקות ולפי דברינו לעיל יש ליישב ולחלק וק"ל

בא"ד הקשה מהרש"א דמה קשיא להו להתוספות דאימא דוקא ח"ש בעין אסר ר"י התם משא"כ הכא ח"ש ע"י תערובת לא דריש וליכא למימר דמ"מ כל דחמץ ל"ל דנילף מחלב דא"כ לתירוצם דלא דריש אלא לאיסורא מ"מ כל דחמץ ל"ל עכ"ל מהרש"א ושותא דמרן לא ידענא דתירוץ התוספת דכל דחמץ איצטריך לתערובת ולאיסורא דלא שמעינן מהתם כלל דשם הוא בעין

ועוד נלע"ד לתרץ דהרמב"ם בפ"א מחמץ הל' ד' כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנא' לא יאכל ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד היו מכין אותו מכות מרדות והכ"מ תמה על דברי הרמב"ם הללו דמה צריך קרא בחמץ לכל שהו והרי מחלב ילפינן דכל איסורין שבתורה לאסור בכ"ש ואני אמרתי לתרץ קושייתו דהרי שם בריש פרק בתרא דיומא מפרש טעמיה דר"י דסובר חציו שיעור אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופי ולפי זה באיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור בסוף יום ז' באופן שאין שוב שעות ביום לאכול עוד כדי להשלימו לא נוכל למילף מכל חלב ולכן יליף הרמב"ם מלא יאכל ולשיטתו אזיל שכתב בהלכה ב' דלא אכל לא יהיה בו היתר אכילה וסובר הרמב"ם דבאיסור הנאה לא שייך שיעור וא"כ הה"ד האכילה פחות מכשיעור לא גרע מהנאה ולכן אפילו אכל פחות מכשיעור בסוף יום השביעי ג"כ אסור מן התורה ולפי זה גם דברי התוספת אתיין כהוגן דר' יוחנן דריש כל דגבי חמץ לחצי שעור לאסור ולא למלקות ולסוף יום השביעי דזה לא נוכל למילף מחלב ומתורץ קושיית מהרש"א

ואין להקשות לפי סברתי הנ"ל לחלק בחצי שעור ולומר באיסור התלוי בזמן בכלות הזמן דאז באותו רגע לא חזי לאצטרופי אין ח"ש אסור מן התורה א"כ איך אמרו בשבועות דף כ"א ע"ב להוכיח דר"ע לא סבר כר"ש דאמר כל שהו למכות מדאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית וכו' ואי ס"ד כר"ש ס"ל למה לי צירוף ולדידי קשה דלמא איצטרך בסוף יום שלשים לנזיר לנזירתו דשוב לא חזי לצירוף ונראה דבשלמא לר' יוחנן דאמר אסור ואין בו מלקות יש לומר הטעם משום דחזי לאצטרופי ויהיה חייב מלקות ולכן גם עתה אסור אבל ר"ש דמחייבו מלקות אין הטעם משום דחזי לאצטרופי ואטו משום שיוכל להשלים יהיה חייב והרי עדיין לא השלים ועוד דהרי ר"ש קאמר כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן בלבד ואם איתא הרי משכחת כזית גם למלקות דהיינו כנ"ל ואיך אמר אלא לקרבן א"ו דלר"ש בכל ענין ובכל זמן אמרו כל שהו למכות ומכאן סתירה לדברי הר יקר בתוספת במסכת ע"ג דף ס"ח ע"א בד"ה ואידך דלר"ש לא אמרו כ"ש למכות אלא כשהא סור בעין אבל בטעם כעקר צריך צירוף כזית יע"ש ולפי מ"ש אי אפשר לחלק כן דא"כ איך אמר לא אמרו כזית אלא לקרבן והרי משכחת גם למכות ומוכח כדברי סז. הר' פרץ שם בתוספת ור"ע טעם כעקר מנא ליה ואין לומר דר"ע לית ליה טעם כעקר דא"כ יותר הוה לאוקמי משרת לטעם כעקר מלאוקמי להמל"א דהרי חזינן דרבנן סברי טעם כעקר דאוריית והמל"א לית להו מכלל דטעם חמור מציריף וא''כ ר"ע דמוקי משרת להמל"א מכלל שיש לו לימוד אחר על טעם כעקר ולכן הקשה מנ"ל שם יליף מבב"ח וכו' הא ודאי דאיסורי נזיר שאין איסורן איסור לעולם ויש היתר לאיסורן קילי משאר איסורי תורה וא"כ אף דכל איסורי תורה ילפינן מבב"ח אכתי איסורי נזיר ליכא למילף ואכתי מנא ליה לר"ע למילף ממשרת להמל"א ודלמא לטעם כעקר בנזיר עצמו ואין לומר דעל כרחך מכרת להמל"א דאי לטעם כעקר א"כ למה לי בב"ח טעם כעקר דבר זה אין בו ממש דאטו בשר בחלב כתיב ביה קר' לטעם כעקר עקר איסורו של בב"ח הוא טעם ואטו מי לא מוכרח רחמנא להודיענו עקר דין בבשר בחלב דמהי תיתי יעלה על הדעת לאסור היתר עם היתר אי לאו דגלי קרא ונראה דבחולין דף ק"ח ע"א כדרצה אביי למימר דבב"ח לאו חידוש הוא דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעם השיב דרך בישול אסרה תורה ופירש רש"י וזה לשונו שם בד"ה א"ל רבא וכו' בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו אלא דרך בישול וכו' ואין לך כגון זו שלא יתן טעם עכ"ל רש"י והנה קודם שזכינו דבב"ח חידוש הוא וקודם שזכינו דאי תרי לי' כולי' יומא שריא והי נו סבורים שגם אי תרי לי' אסור כמו כל האיסורין וא"כ היה קשה למה כתב רחמנא איסור האכילה בל' יבישול אלא להורות דבענין נ"ט ואי בכל התור' כולה טעם כעקר א"כ ממילא נדע גם בב"ת דבענין כדי נ"ט דבשלמא אי בכל התורה לא אמרינן טעם כעקר א"כ בשר בחלב קידוש הוא וה"א אפי' ליכא טעמא לכך הוצרך לכתוב לשון בישול לגלות דבעינן טעמא ומעתה לפי ההוה אמינא כאן דבב"ח לאו חידוש הוא א"כ היה סבור גם אי תרי ליה ג"כ אסור ואיצטרך למכתב האכילה בלשון בישול כדי לידע דבעינן שיתן טעם וא"כ על כרחך משרת לאו לטעם כעקר אתי' וכ"ז לפי הה"א אבל אליבא דאמת דאי תרי לי' שרי א"כ לא היה בריר' כי אם לכתוב לא תבשל ולא אייתר שום דבר בב"ח ובאמת היה יכול לדחות תכף דבב"ח לא אייתר דהרי בעינן אמת דוקא בישול ואי תרו שרי ולא הוה איצטריך למימר חידוש הוא דאפי' אינו חידוש ליכא למגמר נזיר ממנו אלא לפי שרצה ליתן טעם למה הוצרכו רבנן למילף כל התורה מנזיר והרי בלא"ה איכא למילף שאר האיסורין מבב"ח ולכן הוצרך לומר דחידוש הוא ולא ילפינן שום איסור מבב"ח ולכן הוצרכו למילף ק"ו מנזיר שם אלא יליף מגיעולי מדין ויש להקשות לדעת הר"י מאורליינש בתוספ' בחולין דף צ"ט ע"א בד"ה רבא אמר דאף דטעם כעקר דאוריי' מ"מ לא היו לוקין עליו דכיון דילפינן מגיעולי מדין הוא רק עשה א"כ אכתי קשה מנ"ל לר"ע לאוקמי משרת להמל"א ודלמא לטעם כעקר למלקות בנזיר ולתרץ גם בזה ע"ד הנ"ל ולומר דאי משרת לטעם כעקר א"כ גיעולי מדין למה לי הא נילף מנזיר קשה הרי אף דמשמעינן ממילא מניעולי מדין טעם כעקר מ"מ אטו בלא"ה מי לא איצטריך פרשת ג"מ לגופי' להורות דיני הגעל' וכבולעו כך פולטו וכדכתיב כל דבר אשר יבוא באש וגו' וא"כ אף דהוה ידעינן איסור התשמיש בכלי מצד טעם כעקר אבל מנא הוה ידעינן ההיתר ע"י הנעלה וצריך לומר דזה הוה ידעינן מסברה דמסתמא כבולעו כך פולטו וכיון ק שפולט האיסור פשיטא שהותר הכלי שם דאי תרו לי כולא יומא בחלבא שרי יש להקשות לר' יוחנן דאמר במסכת חולין קי"א ע"ב מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל א"כ מה חידושי' דבשר בחלב והלא בכל האיסורים הוא כן דאי תרו לי' שרי ואף לפי דמסיק שם דליתי' לדרבין וסובר ר' יוחנן מליח הרי הוא כרותח מכל מקום בכבוש לא אשכחן דליתי' לדרבין ועיין בחיבורי נ"ב חי"ד סימן ך"ו וא"כ עדיפא היה לי' למימר כאן דאי מלחו שרי ונראה שאם ליתי לדרבין ומליח היא כרותח א"כ אף אם איתי' לדברי רבין בכבוש היינו שאינו כמבושל אבל עכ"פ הוא כצלי דלא גרע כבוש עכ"פ ממלוח ולא עוד אלא אף לרבין עצמו עכ"פ כבר הוא כרותח דצלי מדפלגינהו בתרתי כבוש אינו כמבושל ומליח אינו כרותח ולא כללינהו יחד כבוש ומליח אינן כרותח אלא דכבוש ודאי הוא כרותח דצלי רק שאינו כמבושל בקדירה ושפיר קאמר כאן דחידוש הוא דאי תרו לי' וכו'

שם דר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה פרש"י לר' יוחנן פריך דאמר לעיל בכל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור וכו' ולדידי יפלא דהא זדאי דמה דאמר ר' יוחנן בכל איסורין שבתורה אין היתר וכו' לאו לענין איסור אמרה לומר שלא יהיה בו איסור דלענין איסור צירוף למה לי ותיפוק ליה משום האיסור עצמו דלר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה א"ו לענין מלקות אמרה שבכל התורה לא היו לוקין על היתר מצטרף לאיסור וא"כ איך נילף קל וחומר מנזיר והרי אין מזהירין מן הדין וראיתי שהר"ש בפירוש המשנה בפרק שני דטבול יום משנה ג' הרגיש בזה והקשה לאביי דרבה לעיל לפרש הואיל וזר היה לוקה בכזית על ידי היתר מצטרף לאיסור דמלקות מהי תיתי דהא ע"כ מנזיר ילפת בקל וחומר ואין מזהירין מן הדין וכן כאן לרבי יוחנן דמסיק משום דהוה חטאת ונזיר שני כתובין משמע דאי לאו חטאת הוה ילפינן מנזיר ועל כרחך למלקות דלאיסור בלא"ה ח"ש אסור והרי אין מזהירין מן הדין וכתב דזה הוה רק כמו גילוי מלתא בעלמא ואני אומר מה שהקשה על אביי יש לדחות דאטו מי נזכר בדברי אביי דילפינן כל התורה ממשרת ואולי אביי שהקשה מרבה בב"ח שאמר שזר היו לוקה על ידי היתר מצטרף לאיסור לא מנזיר גמר לה לא כשם שלדידן כבא"פ הלכה למ"מ היא כך הי' סבור אביי שהיתר מצטרף לאיסור הל"מ היא בכל איסורי תורה ולכן הקשה על ר יוחנן שיליף בנזיר ממשרת ולכן סבור דדוקא בנזיר הדין כן אלא כיון שרבינו הר"ש מפרש שזה מקרי גילוי מלתא נקבל דבריו ונפרש בזה לקיים הגירסא לעיל אלא מאי משים המל"א סוף סוף אמאי פליגי רבנן וכו' שהתוספות מחקו גירסא זו משום דאם גם לאביי קשה א"כ מה ס"ד דאביי לאקשויי לר"ד כיון דגם לדידי' קשה אלא ודאי דלאביי לא קשה משום דהמל"א הוא דווקא לר"ע דדריש משרת להמל"א יעויין בתוספות ואני אומר דשפיר גרסינן ליה ואביי ורב דימי היו מחולקין בסברת הר"ש דאביי היה סבור דזה מקרי גילוי מלתא ולא שייך כאן א"מ מן הדין וא"כ אי מפרשינן טעמא דרבה בב"ח דזר היו לוקה משום המל"א א"כ הוא דוקא לר"ע דדריש משרת להמל"א וממילא פליגי רבנן על זה אבל ר"ד סובר דזה מקרי קל וחומר ממש ואי אפשר לחייב מלקות בשאר איסורים מקל וחומר מנזיר דא"מ מן הדין וא"כ אם אתה מפרש טעמי' דרבה בב"ח משום המל"א ע"כ לאו מנזיר יליף לה דהרי היו לוקה קאמר וא"מ מן הדין וע"כ הנ"מ הוא דהמל"א א"כ סוף סוף אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי ואמנם לפי זה לרב דימי זהו מחשב קל וחומר ממש ולא גילוי מלתא ואמרינן בו אין מזהירין מן הדין וא"כ מה הקשה כאן בגמרא דמדרבנן נשמע לר"ע ואטו רבנן אמרו שהיו לוקה בכל התורה על טעם כעיקר בנזיר עצמו אמרו שאם שרה ענבים במים חייב אבל בכל התורה לא אמרו דחייב אלא אמרו מכאן אתה דן לכל התורה וכו' שיעשה בהם טעם כעקר ולענין איסור אמרו אבל למלקות אין מזהירין ועונשין מן הדין אבל ר' יוחנן בהמל"א לענין חיוב אמר שאין היתר מצטרף דלענין איסור בלא"ה האיסור לחוד אסור דח"ש אסור מן התורה ואיך מקשה שמכאן נדון לכל איסורין ונשאר קושיית הר"ש ולכן אומר אני דמשמעות דברי ר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה אין המל"א משמע דגם לענין איסור אינו מצטרף דאי לענין מלקות הוה לי' למימר בכל התורה לא הי לוקין על היתר מצטרף לאיסור ואם תקשה הרי לענין איסור ח"ש בלא"ה אסו' לר' יוחנן מן מ התורה נראה ע"פ מ"ש התו' בריש הסוגיא בד"ה מאן כר''א