צל"ח פסחים ע

לפני הפסח ולאחר הפסח דשניהם בלאו ולא בכרת ובזמנו ממש החמיר אפילו שלא במינו מטעם חומרא דכרת וכמו"ש רש''י בד"ה שלא במינו ובדברי שמואל לפי מה שמבואר בתוספת לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה ר"ש אומר וכו' דלר"ש לפני זמנו משש ולמעלה אסור מן התורה א"כ חמץ בזמנו דאמר שמואל היינו משש שעות ולמעלה עד אחר הפסח דכיון שגם משש ולמעלה אסור מן התורה עכ"פ אם כן לא גרע משאר איסורים דמין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט ושלא בזמנו דאמר שמואל היינו רק לאחר הפסח וכן ר' יוחנן דאמר חמץ בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט ג"ב היינו משש שעות ומלעלה עד אחר הפסח ושלא בזמנו דמותר היינו רק אחר הפסח נמצא דהך בזמנו אינו שוה לרב לזמנו דשמואל ורבי יוחנן ובזה צדקו דברי רש"י בד"ה שלא במינו וכו הואיל ובכרת וכו' אבל בחמץ לא בדילי וכו' אחז רש"י שני טעמים כרת ולא בדילי משום דבחד לא סגי דכרת לא סגי דהרי חלב ודם נמי בכרת ולא בדילי לא סני דהרי חמץ אחר זמנו פשיטא דלא בדילי מיניה ולכאורה הוה ליה לרש''י לומר הטעם הואיל והחמירה התורה שעובר בבל יראה והוה סגי בטעם זה לחוד ולפי מ"ש דשלא בזמנו דרב היינו גם ערב פסח אחר חצות ורש''י לשטתו לעיל דף ו' ע"ב דעובר בב"י מחצות ולמעלה וכמו שהארכתי לעיל בזה לכך הוצרך רש"י לטעם כרת והנה אכתי יש להקשות היא גופא מנ"ל לרש"י דבזמנו דרב אינו כזמנו שמואל ורבי יוחנן ודלמא גם בזמנו דרב הוא משש ולמעלה ובאמת טעמו דרב משום הואיל והחמירה התורה שעובר בב''י וישוב דבר ק זה יבואר לקמן בדברי רבא

תוס' ד''ה רב אשי וכו' מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו מהרש"א לעיל ב באוקימתא דרב יוסף נתקשה דקאמר מ"ד לא מעל קסבר אין פודין וכו' והלא ראוי להסיקו ולענ"ד נראה דרב יוסף מוקי לה כגון שלהסיקו אינו שוה פרוטה ולהאכיל לכלבים הוא שוה פרוטה דמטעם להסיקו ליכא מעילה דאין מעילה בפחות משוה פרוטה ורב אשי מוקי לה כגון שגם להסיקו שוה פרוטה בא"ד ומכאן מוכח ר"י שמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו' וכתב אלי הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר ברבי רב ור''מ דק"ק פרעשבורג וזה לשונו ונראה לי לדחות דברי התוספת דהא השתא קיימינן כריה"ג דחמץ מותר בהנאה וטעמא דריה"ג קאמר לעיל דף כ"ג ע"א דדריש תלתא לך כתיבי ולא סבר חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והוא סברת ב"ש בריש ביצה דחמץ בכותבת ושאור בכזית ואם חמץ בכותבת יש לומר דאיירי שאוכל חמץ של ה דש בכזית משום הקדש מעל ובל יראה לא עבר עד דאיכא ככותבת ונדחה הוכחת התוספת עכ"ל הגאון הנ"ל

וזה אשר השבתי לו מה שרצה מעל' לדחות דברי התוספת ולמימר דריה"ג ס"ל כב"ש ומיירי דאיכא כזית וליכא ככותבת אני תמה על מחשבתו בזה שחישב בדעתו לאוקמי לריה"ג כב"ש ובכל הש"ס מקשה הש"ס ופלוני כב"ש ולכן אין הכוונה דריה"ג ס"ל כב"ש אבל ריה"ג ס"ל כקושיית התוספת דביצה דף ז' ע"ב בד"ה דאמר ר"ז וכו' וס"ל כיון דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ תו לא צריכנא הצריכי דלעיל ועוד אם כדברי מעלתו הנה בלאו דבל יראה נאמר חמץ ושאור אבל בעשה דתשביתו לא נזכר חמץ רק שאור ולפי דבריו נימא דלב"ש ליכא בחמץ עשה דתשביתו כלל אתמהה ואפילו אם נסבול דוחק זה אכתי לפי דבריו דריה"ג נמי כב"ש ס"ל א"כ לעיל דף ה' ע"א דקאמר ריה"ג אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור וכו' ומלשון אינו צריך משמע שא"צ הלימודים הקודמים אשר חד מנייהו מה דדריש רבי ישמעאל אלא תשחט על חמץ ולפ"ז אכתי מאך ביום הראשון תשביתו ידעינן איסור שאור בע"פ ואכתי איצטריך לא תשחט על חמץ להורות איסור חמץ בע"פ אלא ודאי דכולהו תנאי ס"ל דברי ר' זירא דפתח בשאור וכו להקיש שאור וחמץ להדדי אלא דלענין בל יראה ס"ל לב"ש כיון דכתיבי תרווייהו ואייתר שאור גלי רחמנא דשיערו של זה אינו כשל זה וכל זה לענין בל יראה אבל בעשה גם לב"ש עובר בעשה בכזית וא"כ שפיר הוכיחו התוספת דהמשהה כדי להשביתו אינו עובר בעשה דתשביתו וכמו שאינו עובר בעשה כך אינו עובר בלאו שהרי הלאו ניתק לעשה וכל זה אמינא לסברת מעלת כבודו דריה"ג סבר כב"ש אבל אני תמה על עיקר דבריו ולמה הוצרך להכניס עצמו בפרצה דחוקה כזו ואם רצה להקשות על דברי התוספת היה לו להקשות אפי' לבית הלל דהרי מעילה היא בשוה פרוטה ואיסור חמץ הוא בכזית והי' לו להקשות דדלמא מיירי דאיכא שוה פרוטה וליכא כזית אלא ודאי דהתוס' ס"ל דגם לאיסור ב"י אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה ועיין במג"א סימן תמ"ב ס"ק יו"ד ועל כרחך גם בלאו הכי על כרחך ס"ל להתוס' דגם לענין בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה דאל"כ אפילו אם היה גם מעילה שעורו בכזית וכסברת הגמרא לקמן ל"ג ע"א לרבי אפ"ה קשה על התוס' דאכתי למה לא ימעול הרי יכול ההקדש ליתן לפדותו לאנשים הרבה לכל אחד פחות מכזית וממילא הוא שוה ממון ולכך מעל אלא ודאי דס"ל לתוס' דגם בבל יראה חצי שיעור אסור מן התורה ומעתה יצא לנו דלמ"ד דלענין ב"י ליכא איסור כלל בחצי שיעור באמת אזלא לה הוכחת התוס'. ובזה יש לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דהיו לוקה על בל יראה וס"ל דלא מחשב ניתק לעשה ורבים הקשו עליו מה יענה בקושיית התוס' ולפי מ"ש נימא דאולי ס"ל לרבינא דבבל יראה ליכא שום איסור בפחות מכזית

דף למ"ד ע"א אמר רבא וכו אסור משהו כרב יש לדקדק למה הוצרך לומר כרב הרי כיון דאמר בין במינו ובין שלא במינו במשהו חזינן שפסק כרב וביותר אלימא קושיא זו לרבינו תם שהביאו התוספת כאן בד"ה אמר רבא שכתב דאי גרסינן במשהו כרב היינו כרב אבל לא מטעמי דרב אם כן פשיטא קשה למה הזכיר כלל כרב והוה ליה למימר רק חמץ בזמנו במשהו ונראה עפ"י מה שכתבתי שיש חילוק בין בזמנו שהזכיר רב בזמנן שהזכירו שמואל ור' יוחנן דבזמנו דרב היינו רק תוך הפסח ובזמנו שמואל ור' יוחנן והיינו משש ולמעלה עד כלות הפסח ואם הי' רבא אומר סתם בין בזמנו בין במינו וכו במשהו היה הוה אמינא שבזמנו דרבא היינו כמו דשמואל ור' יוחנן ומשש ולמעלה הוא במשהו ואף דלדעת רש"י במינו פ אינו חייב לבער ודאי שהוא לרבא במשהו היינו גם בערב פסח שכיון שאסור אז מן התורה הרי הוא כשאר איסורים והרי לרש"י רבא סובר בכל מקום מין במינו לא בטל מ"מ מין בשאינו מינו לא גזיר אז אטו מינו כיון דלית ביה כרת והוה אמינא דטעמי' דרבא משום לא בדיל מיניה לחוד החמירו לגזור שלא במינו אטו מינו ופוסק רבא לפני זמנו כר' יהודה או אף כר"ש לדעת הפוסקים דאף לר"ש אסור לפני זמנו מן התורה לכן קאמר חמץ בזמנו בין וכו' במשהו כרב וקאי כרב על בזמנו כלומר דהך בזמנו היינו כרב שכוונתו בפסח ממש אבל לא לפני הפסח ובזה יתורץ מה שהקשיתי לעיל בדברי רש"י בדברי רב בד"ה שלא במינו דמנ"ל לרש"י דטעמי' משום כרת ודלמא טעמא דרב משום בל יראה ובאמת בזמנו דקאמר רב היינו גם בע"פ משש ולמעלה דאם כן הרי פירוש בזמנו שוה בכל דברי האמוראים הללו א"כ קשה למה הוצרך רבא לומר חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב נימא סתם במשהו ולאיזה צורך הוצרך לומר כרב ואף דלדעת רש"י בדברי רבא פוסק רבא כרב ממש כדינו וכטעמו מ"מ לא הוצרך לומר כרב כיון שפורט כל הפרטים בין במינו ובין שלא במינו במשהו פשיטא שהוא כרב אלא ודאי שבא להורות דבזמנו היינו כרב וכנ"ל

רש"י ד"ה אמר רב קדירות וכו' ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא וכו' והאי פחות מתערובות היא אומר אני מדברי רש"י הללו סתירה לדברי רבינו הטור בסימן תמ"ז שפסק שחמץ שנתערב אחר הפסח צריך ששים נגדו ולדעתו הוא דקאמר בגמרא אבל ע"י תערובות לא היינו שיש ששים והוא ודאי דבלוע בקדירה חמור יותר מתערובו' פחות מס' דהרי בכל מקום שנתבשל היתר בקדירה של איסור בעינן ששים נגד הבלוע בקדירה ואם לא ידעו כמה בלע צריך ששים נגד כל הקדירה ואיך כתב רש"י דהאי פחות מתערובות הוא אלא ודאי דע"י תערובות לא היינו שנתבטל ברוב ולכך כפיר הבלוע בקדירה פחות מתערובות כזה הוא ואמנם מדברי רש"י בדבור שאחר זה שכתב וההוא משהו חשיב ליה משמע שהוא פחות אפילו מתערובות שיש בו ששים ואם כן אין כאן סתירה לדברי הטור ואולי מטעם זה חשיב משהו משום שאין רגילים להשתמש חמץ הרבה ביחד בכלי כמו"ש התוספת בד"ה לשהינהו ולכך בשאר איסורים שפיר הקדירה אוסרת המתבשל בתוכה ששאר איסורים רגילים להשתמש הרבה בקדירה

והמג"א בסוף סימן תע"ז ס"ק מ"ד חולק על הטור ודעתו דמה דקאמר אבל ע"י תערובות לא היינו אפילו נתערב ברוב ולענ"ד נראה כדברי רבינו הטור שהרי שמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור ושלא במינו מותר ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר והרי בזמנו שלא במינו מותר דקאמר שמואל היינו בנ"ט וכמפורש כאן בגמ' ואיך נימא דשלא בזמנו מותר יהיה פירושו ברוב בעלמא והרי שמואל חד לישנא קאמר בתוך זמנו שלא במינו ובאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו ואיך נחלק בין הפרקים בדברי שמואל עצמו לחלק בין מותר למותר ואף שעל כרחינו צריכין אנו לחלק על כל פנים לכל הדיעות בין מותר דקאמר רב ובין מותר דקאמר ר' יוחנן דמותר דקאמר רב ודאי היינו בששים שהרי רב כר"י ס"ל וכדמפרש בגמ' בהדיא ומותר דקאמר ר' יוחנן וודאי שהיינו ברוב דאי בנ"ט אפילו תוך זמנו שרי לר' יוחנן מ"מ אף במוכרחים אנו לחלק בין לישני דתרי אמוראי אבל בדברי שמואל עצמו אין סברא לחלק בין מותר דתוך זמנו למות' דאח"ז וכיון דחזינן דלשמואל חמץ אחר זמנו אוסר עד ששים אם כן רבא דמחמיר בזמנו יותר משמואל למה נימא דאחר זמנו הוא מיקל יותר משמואל ולכן מחוורתא כדעת רבינו הטור ור' א דודאי מתיר אחר זמנו אפילו ליכא ששים אולי סובר דלא קניס ר' שמעון כלל ומשנתינו מתרץ כרב אחא ב"י קודם דהדר בי' דהרי רב אחא לא איתותב אלא דאיהו הדר ביה ואף דמוקי ר' יוחנן מ"ד לא מעל כרנב"ה ואי יליף שאור דאכילה משאור דראיה איך יתחייב כרת יש לומר דסובר כסברת התוס' דבאכילה לא משכחת דלא יהיה שלו או לפי מ"ש לעיל דאפי' ילפינן שאור דאכילה היינו לר' יהודה אבל לר"ש ודאי לא ילפינן א"כ מוקי לי' ר' יוחנן למ"ד לא מעל כר"ש ולר' יוחנן אפי' חמץ בעין מותר לאחר זמנו כיון דלדידי' לא קניס ר"ש ומה דאמר ר' יוחנן בין בעינו ובין שלא במינו ולא קאמר רבותא שאפי' בעיניה מותר נראה דאיידי דקאמר בזמנו בין במינו ובין שלא במינו קאמר לשון זה בשלא בזמנו תוס' ד"ה דלמא אתי למיכליה וכו' ויש לומר דשומן שעל החרס אינו נו יכול לקנח יפה ואין להקשות כיון דעל כרחך רבא בר אהילאי בשל חרס מיירי א"כ אמאי איתותב ונימא דאין לשין מיירי בשל מתכת כדמשני ליה לקמן רב אשי לרבינא לתרץ דברי רב ונראה דבשלמא לרב דס"ל במס חולין שם נ"ט בר נ"ט אסור שפיר איכא לאוכמי בשל מתכת והא דבעי היסק ולא סגי בקינוח ויהיה נ"ט בר נ"ט דרב לשטתו דנ"ט בר נ"ט אסור ולכך לא סגי אף בשל מתכות בקינוח אבל לדידן דקיימ"ל שם בחולין דנ"ט בר נ"ט שרי ליכא לאוקמי הך ברייתא בשל מתכות דא"כ למה לי היסק אפילו קינחו נמי שרי א לא ודאי דאיירי בשל חרס דאי אפשר להתקנח ואפ"ה מועיל היסק ושפיר איתותב רבא בר אהילאי אליבא דהל' ובזה נבין דברי רש"י לקמן ע"ב בד"ה אמר ל יה רב מוקים להאי וכו' וכן הוא בהדיא בגמ' בזבחים ולפי מ"ש ניחא דרב לשיטתו הוא דמוקים ליה בתנור של מתכת אבל אנן לא מצינו לאוקמי בשל מתכות דא''כ היסק למה ודי בקנוח ע"ב משנה א"י שהלוה וכו' מה שקבעה המשנה דינים הללו על אחר הפסח ללא נ"מ אלא לר"ש אבל לר"י גם חמצו של א"י אסור בהנאה מן התורה. אם כן מה לי אם הוא של א"י או של ישראל ויותר טוב היה להמשנה לבאר דינים הנוהגים בפסח ולדברי הכל וכך הוה ליה למתני א"י שהלוה וכו' אין הישראל חייב לבערו או אינו עובר עליו בבל יראה וישראל שהלוה לא''י וכו' חייב לבערו או עובר עליו בבל יראה ולמימר דבפסח גם בא' שהלוה את ישראל ג"כ עובר בב"י הואיל ובידו לפדותו זה אינו שהרי כתב הר''ן שאינו עובר דבמחוסר ממונא לא אמרינן הוא ה במג"א סימן תמ''א סק"ג ונראה משום סיפא דישראל שהלוה לא''י וכו' דבפסח אכתי אינו חייב לבערו כי שמא יפדנו הא''י וכמ''ש המג''א שם סק''ד אלא