צל"ח פסחים סט

ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב ש"ב הנ"ל לפלפל אם ר"מ אית ליה דחזקיה בחייבי מיתות שוגגין והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורים מתשלומין לכ"ע ובין ח"כ דפטורי לרנב"ה ומלבד גוף הפלוגתא שבין רנב"ה לשאר תנאי בדבר זה עצמו אם כרת פוטר מתשלומין יש עוד מפלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות בסנהדרין אומר אני דחייבי מיתות דפטורין מתשלומין משום דקים להו בדרבה מיניה לא שייך בעידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין שלומין לשמים ואיך יהיו פטורים מטעם קים לי' בדרבה מיניה והרי כל קים לי' בדרבה מיני חייב בדיני שמים וכמ"ש במסכת בבא מציעא דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואם כן און שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונראה לענ"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב"ה אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מיניה למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם במס' ב"מ דכדי רשעתו דילפינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' לבי דינא קאמר רחמנא שהסנהדרין לא שהסנהדרין לא הי' יכולת בידם לחייבו שתי רשעיות וכיון שהיו מחייבים אותו מיתה לא הי' יכולים לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמו תשלומין עליו והיה חייב לשלם לרבים מגדולי הקדמוני' דס"ל שאפי' הסנהדרין היו אומרי' לו חייב אתה לשלם אלא דלא נחתינן לנכסי' ולא כפינן ליה עיין בשיטה מקובלת שם במסכת ב"מ וכל זה לרבנן אבל לרנב"ה דאמר שכרת פוטר מן התשלומין ואטו כרת בי' דינא מחייבי לי' הרי אין ענשו מסור לסנהדרין כלל וא"כ לא שייך למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות וצריך וצריך לופר לדידיה שגם רחמנא לא חייבי' שתי רשעיות ואם כן אפילו לצי"ש אינו חייב ואם כן כאן סוגיא דידן דאזלא לרנב"ה שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפי לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר שאם היה שבת וכו' ואפ"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ואם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת וכו' היינו משום כיון דמזיד אי אפשר לסנהדרי הדרי לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' בי דינא דא תקיש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת לא שייך בשום פעם לסנהדרין

ועוד נלע"ד דמה שכתבו התוספת דקים ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן הה"ד נמי דלא פטר מח עש דגם חומש הוא כפרה וכל מה שהוא לכפרה לא מפטר משום קים ליה ב"מ כמו"ש כאן בד"ה מאן ת א והרי על הקרן נתחייב תכף מדלעסי' וכמו"ש בכתובות דף למ"ד ע"ב מדלעסי' קניה וא"כ שפיר קאמר ר"מ אם היה שבת וכו' שמשום שבת לא מחתייב עד אחר שבלעו שאז הוא הנחתו כמו"ש התוספת בכריתו' דף י"ד ע"א בד"ה אם היה שבת וכו' וכבר נתחייב בקרן משעת לעיסה ובשעה שבלעו שוב מתחייב חומש ואשם אף שמתחייב מיתה דחומש ואשם כפרה הם ולא מפטר משום קלב"מ וכאן בפסחים דלא מעל מיירי שבלעו בבת אחת ולא לעסו ויותר עזה נראה לע"ד דגבי מעילה אפילו חומש ואשם מתחייב משעת לעיסה שאין לך שינוי גדול מזה ומעילה היינו שינוי ואם כן סוגיא דכריתות מיירי שלעסו וכאן בפסחים מיירי בבלעו שלם

ועפי דברי התוספת הנ"ל שהעקר שיהיה על הקרן קים ליה בדרבה מיניה אבל אם נתחייב בקרן שוב לא מהני קים ליה ב"מ לפוטרו ממעילה א"כ קשה בשמעתין דהרי בכתובות שם פריך גבי זר שאכל תרומה דמדאגבי' קניא מתחייב בנפשיה לא הוה עד דאכיל ומשני הב"ע כגון שתחב לו חבירו וכו' ולפי הנראה דכאן לענין מעילה לא שייך שתחב בו חבירו דאם כן כבר מעל חבירו ושוב לא שייך אצלו מעילה וכמפורש במשנה ד' פרק ה' דמעילה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל והיינו צריכין לאדחוקי דמיירי שזה שתחבה לתוך פיו היה מזיד ועיין ברמב"ם פ''ו ממעילה הלכה ג' אך שוב עיינתי שם בכתובות בתוס' בסוף ד"ה זר שאכל וכו' וראיתי שגם חומש של מעילה אינו כפרה אלא ממון ושפיר אמרינן ביה קים ליה ב"מ וא"כ אפ' אגבי הוא עצמו אף שנתחייב בקרן מ"מ בחומש לא מתחייב שעדיין לא יצא מרשות הקדש עד דאכיל ואז מתחייב בנפשו בכרת ופטור מחומש וכיון דליכא חומש ליכא אשם מעילות אבל דברי רש"י כאן בד"ה וי"א שכתב ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה משמע שהעיקר תלוי בקרן וא"כ גם כאן צריך לאוקמי כ שתחב לו חבירו וצריכין לומר דחבירו היה מזיד וכנ"ל ע"ב דכ"ע אין פודין וכו והא דלא קאמר דכ"ע פודין אלא דבפסח אי אפשר לפדותו שהרי אסור בהנאה ולמה צורך יפדנו והרי תכף יעבור בבל יראה שהרי כשפודהו הוא שלו ואף דכתבו התוספת בסוף ד"ה רב אשי דכשמשהה בדי לבערו אינו עובר שהרי ניתק לעשה היינו לריה"ג שמותר בהנאה ויסיקנו בפסח תחת תבשילו ומקיים עלה דתשביתו ולא עבר בב"י אבל לר"ש ממ"נ אם ישהנו זה שפדה אותו עד אחר הפסח ואז שוב ליכא עשה דתשביתו ועבר למפרע בבל יראה ואם יבערנו בפסח א"כ אסור בהנאה ולמה צורך יפדהו והרי הך אוקימתא דלישנא בתרא דרב יוסף הוא לר"ש וא"כ לאיזה צורך הוצרך לומר דכ"ע אין פודין ומזה הוכחה גמורה דאי פודין להאכיל וכו' יכול ההקדש עצמו למכרו לא"י תוך הפסח וא"כ לא היה לומר דכ''ע פודין דא"כ מ"ט דמ"ד לא מעל וכן מפורש בדברי רש"י בד"ה הכי גרסינן שכתב ולא"י לא מזדבן שאין פודין וכו' הרי דאם פודין מזדבן לא"י ולפי זה קשה בלישנא קמא דרב יוסף מי דחקו לרש"י דפליגי אליבא דריה''ג הרי גם לר"י ולר"ש שייך פלוגתייהו דלמאן דאמר פודין ג לר"י ולר"ש יכול ההקדש עצמו למכרו לא"י ודברי מהרש"א בזה עיין בדבריו מ"ש בל"ק דרב יוסף ולא נתן לב ללישנא בתרא דקאמר דכ"ע אין פודין וכנ"ל שם והא רב אחא וכו' יליף שאור דאכילה וכו' ויש להקשות הלא אף בשאור דראיה גופיה אם קיבל עליו אחריות אפי' גוף החמץ הוא של אחרים או של גבוה עובר בב"י ואם כן כאן מדאגבי' קני להתחייב באחריותו ותכף עובר בבל יראה ואעפ"כ עדיין לא מעל שאין מעילה אלא שינוי ועדיין לא יצא מרשות הקדש אלא שהוא חייב באחריותו והרי הוא כשלו לענין בל יראה והוא הדין דהוא כשלו להיות נאסר בהנאה לר"י אף דיליף משאור דראיה והרי הוא אסו' לעולם בהנא' אף אחר הפסח לר''י לכך לר"י אח"כ כשאכלו לא מעל שאינו שוה כלום ואינו גורם לממון ומאן דאמר מעל כר"ש והוא גורם לממון שמותר אתר הפסח ואף דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י זהו לרבא דמוקי משנתינו כר"ש אבל לראב"י דמוקי משנתינו כר"י לא ס"ל כלל דר"ש קנסא קניס ואף שעבר בב"י מ"מ מותר לאחר הפסח ואם כן אף מדאגבהי' קניא היינו להתחייב באחריותו אבל אכתי גוף החמץ הוא של הקדש וכשאכלו אח"כ מעל להתחייב חומש ואשם לר"ש ומנ"ל דהדר ביה ראב"י אלא דלפי פשטא דסוגיין דלראב"י אם ר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה לאו דוקא של א"י מותר אלא גם חמץ של ישראל זה מותר לישראל אחר שהרי זה האחר אינו עובר עליו בב"י אלא שבעליו אינו יכול ליתנו או למכרו דלדידי' אסור בהנאה ולפי זה איך קאמר ראב"י מ"ד לא מעל כר"י והרי אף שמדאגבהי קניא לעבור עליו בב"י מ"מ כיון שלא נאסר רק לזה וגוף החמץ של הקדש הוא אם כן יכול הגזבר למכרו לאחר הפסח לישראל אחר והרי הוא גורם לממון לר"י כמו לר"ש ואמאי לא מעל אלא ודאי דהדר ביה רב אחא כך היינו יכולים לתרץ לפי פשטא דסוגיא אבל לפי מ"ש אני לעיל בדברי ראב"י והוכחתי דחמץ של ישראל מודה ראב"י דאסו' לכל ישראל מק"ו דערלה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דהדר ביה ראב"י ואין לומר אי יליף ק"ו מערלה א"כ גם לר"ש איכא ק"ו זה וא"כ איך קאמר מ"ד מעל כר"ש ויש לדחות דר"ש דיליף לעיל דף כ"ח ע"ב בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' מהך יליף להתירו אחר זמנו ולאפוקי מק"ו זה ובזה מתורץ קושיית התוס' שם בד"ה א"כ וכבר כתבתי מזה לעיל ולכך לר"ש מעל ולעולם דלא הדר ביה והנלע"ד בזה לפי מ"ש לעיל בדברי רש"י בד"ה דישראל נמי משרא קא שרי דר"ש מדאמ' אינו עובר עליו מכלל דאיסורא איכא ולמסקנא לאוקימתא דרבא היינו מטעם קנסא וא"כ גם ראב"י עכ"פ צריך להודות דלר"ש אסור אחר הפסח או דגם ראב"י מודה דר"ש קנסא קניס או דס"ל דגם לר"ש ילפינן ק"ו מערלה אלא דמשנתינו ניחא ליה לאוקמה כר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש וא"כ שפיר מוכח דהדר ביה דהרי מדמעל לר"ש ע"כ איירי דלא קניא בהגבהה וכגון שתחבה לו א"י לתוך פיו וא"כ לר"י אמאי לא מעל אלא ודאי דהדר ביה ראב"י

שם אלא הדר ביה ראב"י מההיא יש לתמוה מנ"ל דמההיא דיליף שאור דאכילה הדר ביה ודלמא מהך דמשני דהכא בפלוגתא דר"י ור"ש, קמיפלגי הדר ביה ונראה דכל מה דאפשר להשוות המחלוקת עדיף ובהנך אוקימתו' דהך ברייתא דאוכל חמץ של הקדש ליכא מחלוקת לדינא בין האמוראים בפלוגתא חדשה דהרי בכרת אם פוטר מתשלומין וכן בדבר הגורם לממון אם כממון דמי וכן בפודין קדשים כל הני בלאו הכי פלוגתא דתנאי הוא במקומות אחרים וכל הני אמוראי דלעיל לא נחלקו אלא באיזה פלוגתא מהני דלעיל נחלקו הנך י"א דמעל וי"א דלא מעל אבל הך פלוגתא אי ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' מחלוקת לדינא בין רבא לרב אחא ב"י באוכל חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אם לא היה לוקה לר"י או הי' לוקה ומוטב לומר דהדר ביה מההיא להשוות המחלוקת אלא דלפי מ"ש התוס' כאן בד"ה הדר ביה וכו' דהנך סברוה בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה סברי כס"ד דראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה וכו א"כ מה הרווחנו אם רב אחא לא פליג על רבא א"כ פליג על הנך סברוה ואם פליג על רבא לא פליג על הנך סברוה ואין כאן סברא להשוות המחלוקת אלא דהנך סברוה בלא"ה נדחו שמה

ועוד נלע"ד דעל כרחך מההיא הדר ראב"י דאי ס"ד מהך אוקימתא הדר ביה אבל ממה דיליף שאור דאכילה לא הדר ביה א"כ נחזי אנן באיזה אוקימתא יהיה אפשר לאוקמי הך פלוגתא אם מעל או לא מעל ולא ישאר לראב"י שום אוקימתא דר' יוחנן דאמר מאן י"א רנב"ה היא ליכא לשנויי לראב"י דאם לא הדר ביה מהך דשאור וס"ל דאיתקיש אכילה לראיה א"כ מותר חמץ של הקדש אפי' באכילה לדעת רש"י בריש הסוגיא וא"כ ליכא כרת כלל וכל שאר אוקימתות דהיינו תרי לישני דרב יוסף ואוקימתא דרב אשי הנה לכל אוקימתות יש להקשות למה פליגי בשוגג ולא פליגי באוכל הקדש במזיד או במזיק חמץ של הקדש ואמרתי דכולהו מוקי לה כרנב"ה אלא דאפ"ה שוגג חייב ומיירי שהיה שוגג גם בחמץ וכיון דגלי רחמנא שאין שגגת מיתה של הקדש פוטר לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הה"ד שגגת כרת ולא כסברת התוס' בד"ה מאן י"א ולכן נקט אוכל בשוגג שאם היה מזיד בלא"ה זדון דהקדש פוטר מתשלומין שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וגם לא נקט מזיק דקמ"ל רבותא דאפילו אוכל חייב מטעם הנ"ל וכל זה אי לא ילפינן שאור דאכילה אבל אי ילפינן וא"כ ליכא כרת כלל ואין כאן רבותא הדק"ל וליכא למימר היא גופא המ''ל דמעל מטעם דאיתקיש שאור וכו' וליכא כרת דא"כ הוה ליה למנקט פלוגתייהו באוכל בזדון זבל אכתי יש לדחוק דלכך לא נקט זדון דסברי כרבי וא"כ במזיד מיתה דהקדש פוטרו מתשלומין ועוד קשה הלא אם לא הדר ביה מהך דאיתקיש יש לפנינו אוקימתא מרווחת מאד דהרי כתבתי לעיל דאפי' אי אמרינן איתקיש שאור דאכילה היינו לר"י אבל לר"ש ודאי לא איתקיש וא"כ איכא למימר דכ"ע גורם לממון לאו כממון ומ"ד מעל כר"י דאיתקיש וא"כ אפילו בפסח עצמו מותר והוא ממון ומ"ד לא מעל כר"ש ואסור בפסח ואינו ממון אלא שזה טעותא היא דאפי' לר"י אף דאיתקיש אפילו הכי אינו שוה בפסח כלום דהרי תכף שיפדנו הוא שלו ואסור בהנאה ובשלמא לריה"ג שפיר כתבו התוספת בסוף ד"ה רב אשי שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו וכל זה לענין בל יראה אבל לענין הנאה לר"י תכף כשפודהו והוא שלו נאסר בהנאה ואם כן מ"ט מעל הלא אינו שוה כלום עתה בפסח אבל אכתי איכא לאוקמי כר"ש ולר"ש לא איתקיש ודכ"ע גורם לממון כממון ומ"ד לא כרנב"ה וכאוקימתא דר' יוחנן ונקט שוגג להורות דאפי' מקרבן פטור דהואיל וליכא קרן ליכא חומש ומיתה ומ"ד מעל לא ס"ל כרבנ"ה א'נ מ"ד מעל כר"י וליכא כרת כלל לרש"י דשל אחרים אפי' באכילה מותר לראב"י וגורם לממון הוא שאחר הפסח יכול לפדותו ולכן מחוורתא במו שכתבתי דכיון דע"כ מחדא מהני הדר ביה ניחא לומר מההיא הדר ביה להשוות המחלוקת שבינו לרבא: שם אמר רב חמץ בזמנו וכו הנה הך בזמנו דאמר רב היינו רק תוך הפסח ושלא בזמנו היינו בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח דרב ס''ל כר''י שזה