צל"ח פסחים סז

ברשותו והרשב"א סובר כן אפילו בישראל המפקיד ביד ישראל עיין בב"י שם ואם כן גם לדידי' שמוזהר אף על שאינו שלו היינו כשהוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו אינו עובר ואפי' להחולקים וס"ל שעובר עליו אף המפקיד היינו במפקיד שכיון שהשאילו זה רשותו להניח שם פקדונו מחשב רשותו אבל איש זר כשאינו ברשותו ודאי אינו עובר ואני אומר דחמץ של ישראל שוה לכל איש ישראל הן בעליו הן איש אחר כולהו בעלים מקרי ולכשיבוא לרשותם חייבים לבערו ומעתה שפיר כתבתי בחיבורי חמץ אינו מצוה על כל ישראל רק על כל מי שהוא ברשותו ובגבולו ועכ"פ כיון שכולהו שוים בו בעליו עם כל איש ישראל אם כן אף דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה אסור הוא לכל ישראל לכל מי שהוא ברשותו ומשנתינו התירה של א"י אפילו היה מופקד אצל ישראל בלי אחריות לכך נקטה המשנה חמצו של א"י:

ועור היה נלע"ד לומר שאף אם נימא דגם בחמץ של ישראל אינו עובר עליו בבל יראה רק בעל החמץ אפ"ה אסור חמץ זה לכל ישראל אפילו לראב"י דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראי' מ"מ זה שעבר עליו בעל החמץ בבל יראה אסור לכל ישראל מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נטעו חמץ זה שנעבדה בו עבירה לבעל החמץ ק"ו שאסור לכל ישראל באכילה ובהנאה וליכא למימר חוסם פי פרה וחורש בשור וחמור יוכיח דשאני הני שלא נאסרו לשום אדם משא"כ חמץ שאסור עכ"פ לבעליו ושפיר קאמר במשנתינו ושל ישראל אסור דאם כן קשי' מאי מק' בגמ' בשלמא לרבא וכו' אלא לרב אחא משום לא יאכל חמץ מבעי' ליה ולפי מ"ש שפיר קאמר משום שנאמר לא יראה ונעבדה בו עבירה וילפינן מערלה בק"ו ולכך של ישראל אסור לכל ישראל ונראה דאעפ"כ שפיר מקשה דהרי הא דצריכין אנו למילף ק"ו מערלה הוא עכשיו דכתיב ולא יראה לך וילפינן שאור דאכילה משאור הראיה להתיר של א"י וצריכין אנו ללמוד איסור חמצו של ישראל בק"ו אבל אי לא הוה כתיב ולא יראה לך בתורה אז פשיטא דהוה אסור כל חמץ בין של א"י ובין של ישראל וא"כ איך קאמר ושל ישראל אסור משום שנאמר לא א יראה לך והרי בלאו האי קרא פשיטא דהוה אסור שם ואזדו לטעמייהו לפום רהיטא אני תמה על לשון זה דלשון זה משמע כאלו כבר שמענו מרבא שחולק על רב אחא וס"ל לרבא דלא יליף ר''י שאור דאכילה משאור דראיה ולכאורה אין דבר זה מבואר בדבריו דאף דנחלק רבא על רב אחא באוקימתא דמתניתין ומוקי משנתינו כר"ש אכתי אולי לר''י מודה לי' דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ואין לומר דמזה גופיה מוכח מדמוקי למשנתינו כר"ש ואם היה אפשר לאוקמה כר"י ודאי דעדיף לאוקמה כר''י דקיימ"ל הלכה כסתם משנה וקיימ"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י והוה ליה לרבא לאוקמה כר"י ומדדחיק רבא משנתינו לאוקמ' כר''ש מכלל דס"ל דלר"י גסדא"י אסור דחמץ סתמא קאמר ולכך אי אפשר לאוקמה כר"י דא"כ דא"י נמי אסור כקושיית המקשן וא"כ חזינן דרבא לא ס"ל דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' גם הוא לאו הוכחה היא דלהכי מוקי רבא משנתינו כר"ש דרבא לטעמי' לקמן דף ל' ע"א דפסיק בהדיא כר"ש דאמר שם לאחר זמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש ואם כן לכך מוקי רבא משנתינו כר"ש משום דאיהו סבר דהלכה כר"ש אבל אליבא דר"י גם רבא סבר דיליף שאור דאכיל' משאור דראי' ועוד דאטו קאמר רבא דמשנתינו כר"ש ולא כר"י רבא קאמר לעולם ר"ש וכוונתו דמשנתינו אתיא גם לר"ש וככ"ע אתיא ובין לר"י ובין לר"ש דא"י מותר ודישראל אסור דא"י מותר אפילו לר"י דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה ושל ישראל אסור גם לר"ש ולר"י אסור מצד הדין ולר"ש אסור משום קנס הואיל ועבר

ואומר אני שעכ"פ מוכח דרבא לא סבר כרב אחא דהיא גופא קשיא למה פסק רבא לקמן כר"ש והלא הוא נגד הכלל דקיימ"ל הלכה כר''י לגבי ר"ש אלא וודאי דטעמא דרבא מדסתם לן תנא כר"ש והיינו במשנתינו ואי ס"ד דמה דאמר רבא לעולם ר"ש היינו דמשנתינו מתוקמא גם כר"ש אבל גם כר"י שפיר מתוקמא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסיק רבא כר"ש אלא ודאי דלרבא אי אפשר למשנתינו להיות אליבא דר"י כלל דלר"י נסדא"י אסור ארא דאכתי קשה דלמא לעולם גם רבא סבר דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה אלא דאפ"ה לא מתוקמא ליה משנתינו כר' יהודה משום דלא ניחא ליה למימר דסיום משנתינו דקאמר שנאמר לא יראה לך וכו' יהיה קאי ארישא כדצריך לדחוקי לרב אחא ב"י דקאמר מי סברת אסיפא קאי וכו' ורבא סבר שנדרש לפניו לסיפא דמתני' דשל ישראל אסור ולא אלפני פניו על מה דמתיר של א"י ולכך מוקי משנתינו כר"ש אמנם לפי מה שביארתי לעיל במשנתינו דשבקא קרא דשאור לא ימצא בבתיכם המוקדם ונקטא קרא דולא יראה לך המאוחר בסוף פ' בא והוכחתי מזה דעל כרחך גם לרבא משנתינו גם ארישא מהדר אטעמא דהיתרא דשל א"י והא דקאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וכו' והרי לפי מ"ש גם לרבא קאי ארישא נראה דהכי קאמר מי סברת אסיפא נמי קאי ארישא קאי דלרב אחא ב"י לא קאי רק ארישא ולא אסיפא ועכ"פ כיון דרבא אף לפי אוקימתא דידי' מוכרח להודות דהך שנאמר לא יראה קאי ארישא אם כן מי הכריחו לאוקמי משנתינו כר"ש ומתוך כך לפסוק הלכה כר"ש והלא יכול לאוקמי בר"י וכראב"י אלא ודאי דרב' פליג לדינא על רב אחא וסובר דלא הוקש שאור דאכילה לשאור דראי' אלא דגם זה יש לדחות דאף דגם לאוקימתא דרבא קאי הך שנאמר לא יראה ארישא היינו דקאי גם ארישא אבל שיהיה קאי רק ארישא ולא אסיפא לא ניחא ליה ואכתי מנ"ל דרבא לא ס"ל דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה שיהא שייך לומר ואזדו לטעמייהו ונראה ע''פ מה שביארתי בנ"ב חא"ח סימן י"ט להוכיח ממשניות הללו דמחלקים בין חמץ של ישראל לחמץ של אינו ישראל ולא חילקו בשל ישראל עצמו בין ביטלו ולא ביטלו מכלל דשל ישראל אסור אפילו ביטלו יעויין שם בסוף הסימן ובאוקימתא דרבא דמוקי למשנתינו משום קנס הואיל ועבר בב''י יש לדקדק א"כ גם לריה"ג מנ"ל לרבא דלא קניס משום שעבר על ב"י וריה"ג דאמר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מדאורייתא קאמר אבל דרבנן כי היכי דקניס ר"ש אחר הפסח ה"נ קניס ריה"ג בין תוך הפסח ובין אחר הפסח ולפי זה קשה למה אמר רבא לעולם ר"ש הוה ליה למימר לעולם ר"ש וריה"ג ושל ישראל קנסא קנסו הואיל ועבר בב"י ומדלא מוקי למשנתינו גם כריה"ג מכלל דסבר רבא דלא שייך שקינסו רבנן לאסור מה שלא אסרה תורה רק מטעם קנס גזרו שלא יופסק האיסור תורה וישאר כמו שהיה וא"כ לר"ש שעכ"פ תוך הפסח היה אסור בהנאה מן התורה אלא שאחר פסח היה ראוי שיחזור להיתר וקנסו חכמים הואיל ועבר בב"י שישאר באיסור הנאה כמו שהיה תוך הפסח אבל לריה"ג שאפילו תוך הפסח מותר מן התורה בהנאה לא חידשו בו חכמים איסור חדש לאסרו בהנאה לא תוך הפסח ולא אחר הפסח ולפי זה ממיל' מוכח דרבא לא ס"ל כרב אחא דאיתקש שאור דאכיל' לשאור דראיה דאי ס"ל היקשא א"כ גם של ישראל כשביטלו אינו אסור בהנא' אפילו תוך הפסח מן התורה ולא שייך שיאסרוהו חכמים משום הערמה לחדש בו איסור חדש והרי ממשנתינו מוכח דשל ישראל אפי' ביטלו אסור בהנאה אלא ע"כ רבא לית לי' היקשא דרב אחא ושפיר קאמר ואזדו לטעמייהו ולקמן בדברי התוספת יבואר יותר ואין להקשות א"כ לרב אחא ב"י קשה למה לא חילקה משנתינו בשל ישראל עצמו בין ביטלו ללא ביטלו והוה ליה למתני חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואם ביטלו מותר יש לומר דלרב אחא חמץ של ישראל אפילו ביטלו אסרוהו מפני הערמה דלרב אחא אין לנו הכרח לומר דחכמים לא חידשו איסור דרב אחא מוקי משנתינו כר' יהודה ולא ניחא ליה כלל דקנסו חכמים הואיל ועבר בב"י ובשלמא ביטלו גזרו משום הערמה אטו לא ביטלו שאסור מן הדין וגזרו שישאר אחר הביטול כמו קודם הביטול אבל לר"ש ולרי"הג דליכא איסור ע"פי דין לא קנסו כלל שם אר"י רנב"ה היא יש לדקדק לר"י דמאן דפוטר הוא משום כרת אדמפלגי בשל הקדש נפליגי בשל הדיוט ולרש"י דמוקי אוקימת' דר' יוחנן אליבא דר"ש וסבר גורם לממון כממון א"כ ניחא דפליגי דוקא בשל הקדש דאי בשל הדיוט ודאי פטור שהרי אפי' גורם לממון אינו שהרי ר"ש עכ"פ קנסא קניס ואסור גם אחר הפסח בהנאה ובזה ניחא מה דלא פירש רש"י אליבא דרי"הג עיין מהרש"א ולפמ"ש ניחא דלר' יו"הג קשה נפליגי באוכל חמץ של הדיוט אבל לקמן באוקימתא דרבי אשי דמ"ד מעל כרי"הג ומ"ד לא מעל כרבנן לא קשה נפליגי בשל הדיוט משום דמ"ד לא מעל הוא רבותא בשל הקדש דאף שהוא גורם לממון אפ"ה פטור דגורם לממון לאו כממון אבל לר' יוחנן דמ"ד לא מעל הוא משום דכרת פוטר בזה אין שום חילוק בין הדיוט להקדש אלא דבזה אכתי לא פלטינן ממה דנקט לענין מעילה ולא נקט באוכל חמץ של הקדש בזדון קודש אם מתחייב קרן וצ"ל דקמ"ל רבותא דאפי' מקרבן מעילה וחומש פטור וכמו שפי' רש"י בד"ה וי"א ועיין תוספות ד"ה רבי נחוניא ומזה הטעם עצמו לא נקט של הדיוט ואיצטמוד דברי מהרש"א

עוד יש לדקדק מהא דשמעתא דמוקי כרנב"ה ר' יוחנן הוא והרי ר' יוחנן ס"ל בכתובות דף ל"ב ע"ב דמלקי הוי לקי ממונא לא משלם ולפי פי' רש"י כאן מיירי שהיה מזיד על החמץ דאל"כ אפי' ברת לא הי' פוטרו ולפ"ז מ"ט דמ''ד מעל דאפי' יהיבנא דכרת אינו פוטר מתשלומין הרי חמץ הוא באיסור מלקות ויפטר מטעם מלקות בשלמא לשטת התוס' בד"ה ר"נ דמיירי שהיה שוגג על החמץ וחייבי מלקות שוגגין מודה ר' יוחנן דמשלם ולכך מעל לכן הוכרח ר' יוחנן לאוקמי טעם י"א דלא מעל משום כרת דפוטר אפי שוגג לרנב"ה אבל לרש"י דמוקי בהזיד בחמץ קשה וצריך לומר לרש"י דהי' מזיד ולא אתרו בי' דמלקות אינו פוטר לר' יוחנן אלא בהתרו"בו כדאמר שם בכתובות: והא דמוקי ר' יוחנן כרנב"ה ולא מוקי במזיד ואתרו ביה ומשום מלקות לא מעל דא"כ הוה קשה מ"ט דמ"ד מעל דלר' יוחנן מלקות והתראה ודאי היו פוטר מן תשלומין ולאוקמי טעמא דמעל כר"מ דאמר היו לוקה ומשלם או כר' יוחנן אליבא דר"ש ור"ש ס"ל כל שהו למכות [אני מסופק אם כרת דחמץ פוטר ממלקות אפי' לר' יצחק דהרי כבר נתחייב מלקות בכל שהוא קודם שבא לידי חיוב ברת שהוא בכזית והיה מקום פלפול בזה ולדמותו למה שאמרו בכתובות דף ל"א ע"א דעקירה צורך הנחה היא לפטור מן התשלומין ה"נ תחלת האכילה צורך הכרת היא אלא שלא נגמר עד שאכל השיעור דאף דאמרינן הכי לענין חיוב ממון נימא הכי לענין מלקות ועקר טעמיה דר' יצחק דמלקות בח"כ ליכא דיצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ודיו כאחותו שהכרת עם המלקות באים כאחד ואין כאן מקומו להאריך בדבר זה] לא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי בהכי דמשמע ליה לר' יוחנן מלשון הברייתא דשנה מאן דאמר מעל בסתם ומאן דאמר לא מעל בלשון וי"א אם כן סותם העקר דמעל ועיין בי"ד סימן רמ"ב בש"ך בהנהגת הוראות או"ה סעיף ה'] ולכך לא מוקי הדיעה דמעל שלא כהלכתא דאין הלכה לא כר"מ ולא כר' יצחק ולכך מוקי לה בלא אתרו ביה ואדרבא דיעה ראשונה שמעל הוא כהלכה ומ"ד לא מעל כרנב"ה שהוא דלא כהלכה שהרי אין הלכה כרנב"ה ולכך קראו בלשון ויש אומרים ובזה ג"כ נבין טעמו של רש"י דמוקי לה כר"ש ולא מוקי לה כרי"הג כקושיית מהרש"א דא"כ אכתי מאן דאמר מעל דלא כהלכה שהרי פשוט בכל מסכת פסחים שחמץ בפסח אסור בהנאה וא"כ כיון דע"ב הוא דלא כהלכתא הוה ליה לר' יוחנן לאוקמי בהתראה ומטעם מלקות וטעמא דת"ק דסבר כר"מ או כר' יצחק כנ"ל

ועוד נלע"ד דאפילו נימא דמיירי במזיד ואתרו ביה על החמץ אפי' הכי לא היו חיוב מלקות פוטרו כאן מתשלומין שהרי רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א ממעילה הלכה ג' פסק דהזיד במעילה היו לוקה ומשלם הקרן ואף שתמהו עליו האחרונים מ"מ אף אם היה נעלם מאתנו טעמו של רבינו הגדול אמרינן כבר הורה רבינו הגדול ובודאי טעמו ונימוקו עמו והתוספות כאן בד"ה מאן י"א כתבו תימה לר"י וכו' א"כ לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומין ואומר ר"י דבמיתה גלי וכו' ומעתה לענין מלקות שפיר אמרינן כיון דגלי רחמנא דאין מלקות פוטר בהקדש מתשלומין הה"ד מלקות דחמץ לא היו פוטרו מתשלומין ולכן הוצרך ר' יוחנן לומר מאן י"א ר"כ ב"ה דפוטר מטעם כרת ובזה ניחא אפי' מה דפליגי במעילה דהיינו ששגג בהקדש ולמה לא פליגי באוכל במזיד הקדש וכבר כתבתי לעיל טעם בזה ולפי