צל"ח פסחים סו

אמר המחבר אזכיר כאן מנסן אחר בשם בני הגדול איש חמודות המושלם בכל המעלות ומדות הרב הגדול החריף המופלג מוהר"ר יעקבקא סג"ל אשר חידש בהלכה זו

גמרא ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק יש להקשות כיון דבאמת לר"ש עכ"פ תוך זמנו אסור בהנאה ומשמעות לשונו דאמר לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. משמע דאפילו עשה דתשביתו ליכא וכמו שכתב הפני יושע וא"כ נוכל לומר דהא דאמר ומשעה וכו' אתי גם לר"ש וס"ל דלפני המועד מותר לגמרי ומשעה שאסור באכילה היינו מתחלת המועד אף בהנאה אסור ולכאורה ע"כ צ"ל כן דהא דאמר ומשעה שאסור כו' אזיל בין לת"ק ובין לר"ש דאל"כ קשה מאי האי דאמר ומשעה דהלשון אינו מדוקדק כלל ולמה פלגינהו בתרתי בבי הכי הוי ליה לת"ק לומר חמץ בין באכילה בין בהנא' לפני זמנו וכו' אלא ע"כ דקאי בין לר"ש ובין וא"כ אי בחדא מחתא מחתינהו הי' צריך לכפול המאמר גם בדברי ר"ש ולהכי תפס לשון קצרה ויחד לה בבא בפני עצמה לאמור כחדא אליבא דשניהם ונראה לפע"ד דיש כאן הוכחה גמורה דר"ש סובר חמץ לפני ומנו אסור עכ"פ משום עשה דתשביתו וכמ"ש התוס' ולכן שפיר קאמר אתאן לת"ק דהנה לפום רהיטא לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ למה לי' לר"ש לא תאכל עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו דלא תאכל הוא משעת אכילת הפסח וכי מהיכי תיתי לאוסרו מקודם לכן ואם נאמר דהכי מסתבר א"כ קשה לר' יהודה ל"ל קרא יתירא להכי וכמו שהקשו התוס' בד"ה מה ת"ל והנראה לי בזה לומר דלר"ש אית ליה עשה דתשביתו לאסור חמץ לפני לפני זמנו וכיון דאשכחן ביה אסורא לפני הפסח סד"א כיון דגלי לן קרא בפסח עצמו דאיסור חמץ הוא בלאו תו לא נחלוק בין זמן לזמן ונימא דהלאו קאי גם אלפני הפסח לכך איצטרך עליו לאשמועינן דהלאו אינו מתחיל רק משעת אכילת הפסח. וכמו זה כתב המהרש"א לקמן לר' יהודא דאי לא היה לנו שום מיעוט בכרת הוי אמרינן כיון דאשכחן חמץ בפסח שהוא בכרת ה"א דגם לפני זמנו יהיה כן עיין שם במהרש"א אמנם ר' יהודא ור' יוסי לא ס"ל עשה דתשביתו וא"כ מסברא מוקמינן הלאו רק אתוך זמנו ולכך לר' יהודא שפיר איצטרך לאוי יתירא אלפני זמנו ואחר זמנו: ומעתה עינינו רואות מדאיצטרך לר"ש קרא למעט דלא תימא כי התחלת הלאו הוא לפני זמנו. ע"כ לומר דסבירא ליה לר"ש דעכ"פ איסורא איכא לפני זמנו והיינו עשה דתשביתו. דאי לא ת"ה מהיכי תיתי לאוסרו בלאו לפני זמנו ולכן שפיר קאמר אתאן לת"ק דלר"ש הרי יש שעה שאסור באכילה ומותר בהנאה והיינו לפני זמנו וכמו שכתבו התוספות ד"ה ריש אומר ע"ש וק"ל כי נכון

אמנם לפ"ז חל עלינו חובת ביאור מדוע פסיק ותנא בבא בפני עצמו ומשע' שאסור כו' לכללינהו בחדא מחתא כנ"ל ונרא' דאי הוי אמר הכי חמץ באכילה ובהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו בלאו. היה קשה קושיית התוס' ד"ה וחד לפני זמנו מנלן איסור הנא' לפני זמנו ואחר זמנו כיון דליכא אלא חד לא יאכל וכדי לתרץ זאת אמר בצחות לשון ומשעה שאסור כו' פירש כיון דחד לאו כולל איסור הנאה תו לא נחלוק לומר דזה קאי אתוך זמנו לבד רק מוקמינן ליה אכוללות איסור הנאה משעה שאסור באכילה וכתירוץ התוס' ע"ש והינו דאמר ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ולא מחלקינן בהאי לאוקמי לאו דהנאה רק אתוך זמנו ודו"ק

אך עדיין יש מקום לבעל דין להקשות לכללינהו ולימא חמץ בין באכילה ובין בהנא' לפני זמנו ולאחר זמנו כו כנ"ל ואי קשיא קושיית התוס' איסור הנא' לפני זמנו ולאחר זמנו מנ"ל תריץ ואימא ק"ו מערל' שלא נעשה בה עביר' אסורה חמץ שנעשה בה עבירה דרחמנא אמר תשביתו ולא יראה כ"ש שאסורה בהנאה או ק"ו מנותר אמנם גם הא ליתא דנוכל לומר הוא גופא קמ"ל דאיסור הנאה בין לפני זמנו ובין תוך ואחר זמנו הכל משורש אחד יצא מלאו דלא יאכל ולא תימא כפי תירוץ הנ"ל דלפני זמנו ואחר זמנו הוא רק מק"ו והלאו קאי רק אתוך זמנו לחוד ונ"מ לענין איסור מלקו' דאין מזהירין מן הדין קמ"ל דאינו כן רק משעה שאסור באכילה אסור בהנאה בלי שום חילוק בין זמן לזמן כי הכל ממקרא חד יוצא מלאו דלא יאכל וכנ"ל ואל תשיבני מפס' הרמב"ם ז"ל דלא היו לוקין אלאו דהנא'] ובז' אמרתי לתרץ קושי' התוס' לעיל דף ך"ג ד"ה שאני התם תימא לחזקי' לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ולפ"ד אי לאו דאתי לך להתיר הנאה. אף בלא קרא דלא יאכל הוי אסרינן הנאה עכ"פ באחד מק"ו האמורים בס' פ"י כנ"ל ואיצטרך לך לאפוקי מהני ק"ו וק"ל

אמנם קשה כיון שיש לפנינו שני דרכים אשר לדבר א' עולים לאסור הנאת חמץ והיינו הק"ו האמורים לעיל גם מקרא דלא יאכל אם כן מאי האי דקאמר ר' יוסי תמה על עצמך כו' מה זו תימא אי לא דריש לך ומה זה הלשון תמה על עצמך ונראה דהנה הפ"י מקשה לחזקיה למה לי לא יאכל לאסור חמץ בהנאה תיפוק לי' מהני ק"ו. [וקושי' זו הוא רק לשיטת הרמב"ם דבלא"ה הנאה אין בה דין מלקות] ותירץ דאי לאו קרא הוי אמרינן דאתי לך להתיר הנא' ולאפוקי מק"ו דודאי יותר מסתבר לומר דאתי לך להתיר ההנאה מלומר חד לשאור וחד לחמץ אמנם השתא דבפירש ריבת' התורה איסור הנאה מלאו דלא יאכל תו ההכרח לא ימלט מלומר ע"כ חד לשאור וכו' כן הוא כוונת הפ"י בשנוי לשון לתוספת ביאור. ולפ"ז אמינא דהכי כאמר ר' יוסי לר' שמעון משתעי בלשון יחיד תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה אי מק"ו לחוד הלא יותר מסתבר לומר דאתי לך לאפוקי מק"ו וע"כ דדרשית קרא דלא יאכל לאסור בהנאה תוך שבעה וב"ש באכיל' וא"כ ל"ל קרא דלא תאכל עליו אלא ודאי אלפני זמנו א"כ עכ"פ מדוע לסלק יצאת על הת"ק בשלמא לדידי ר"י] לא קשה מידי דאנא אמינא קרא דלא יאכל לא אתי' כלל לתוך זמנו רק למידרש מיני' דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד וא"כ אין כאן מיותר שום קרא כדלקמן בגמרא וכיון דלא מצינו לאוי יתירא מהיכי תיתי לאסור מקודם. וכמ"ש התוס' אמנם לדידך דדרשית לא יאכל אתוך זמנו להנאה. א"כ מיותר עכ"פ חד קרא אוקמי אלפני זמנו וזה מדוקדק בלשון תמה על עצמך אמנם היינו דוקא אי אמרינן דמסברא מוקמינן הלאו אתוך זמנו לחוד שפיר יש כאן מקרא חד מיותר אך כבר כתבתי לעיל דלר"ש מסברא הוי אמרינן דחמץ לפני פסח הוא בלאו ואיצטרך עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו הוא מזמן אכילת פסח וא"כ כולהו קראי צריכי לא יאכל אתי לאסור הנאה לא תאכל עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו הוא רק מזמן אכילת פסח. וכל מחמצת לרבות כל דבר המחמיץ כדלקמן ודו"ק וברור

אמנם אי קשיא הא קשיא ל"ל להגמרא לקמן דעביד צריכותא לר"ש לדחוק ולומר חד לדרשא דר' יוסי ומדוע לא אמר דלא יאכל אתי לאסור ההנאה וכמ"ש לעיל בסמוך. ונראה משום דהוי קשיא לי' לכתוב לא יאכל עליו חמץ ושמעי' מני' תרתי איסור הנאה ממילת לא יאכל והגבלת הזמן מתיבת עליו היינו עליו דפסח ולכך נטה לו לומר דקרא יתירא אתי' לכדר' יוסי דפסח מצרים אינו אלא יום אחד וק"ל

עד כאן דברי בני נר"ו ודברי פי חכם חן

דף כט ע"א ויליף שאור דאכיל משאור דראי' הנה שאור דראי' דרשינן שלך אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים משמע דלאו דוקא אחרים א"י אלא אפילו אחרים ישראל ואפילו בפקדון מישראל אם לא קיבל הנפקד אחריות אין הנפקד עובר בבל יראה ורשאי ישראל לראות חמצו של ישראל אחר ואינו עובר בבל יראה ולפי זה אם ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' אין חמץ אסור בפסח עצמו [לרש"י אפילו באכיל' ולהתוס' בהנא'] אלא לבעליו ומעתה יפלא לפי אוקימתא דרב אחא למה חילקה משנתינו בין חמצו של ישראל לשל א"י הרי חילוק זה עצמו הוא בחמצו של ישראל שלבעליו אסור בהנאה ולאחרים מותר והוה ליה לתנא דמשנתינו למתני חמץ שעבר עליו הפסח לבעליו אסור בהנאה ולאחרים מותר בהנאה ואף שבעל החמץ אסור ליתנו לאחרים במתנה דלדידי' אסור בהנאה מ"מ יכול אחר ליהנות ממנו בלא דעת בעלים שהרי היא הפקר ומתוך קושיא זו אף שלעיל בסוגיא דיכול יטמין דף ה' ע"ב היה פשוט אצלי שחמצו של ישראל המופקד אצל ישראל אחר בלא אחריות שהתנ' בפירוש שאינו מקבל שום אחריות אין הנפקד עובר עליו בבל יראה עכשיו נתתי לבי לעיין בדבר זה

ואומר אני אף שדבר זה אם אין על הנפקד אחריות אינו עובר עליו הוא משמעות במקומות הרבה מדברי האחרונים וגם ע"פ פלפול ודקדוקים שדקדקתי לעיל בסוגיא דיכול יטמין דף ה' ע"ב ע"ב יש להוכיח כן מכל מקום אינו מפורש בתלמוד אבל כן משמע בשלחן ערוך סימן תמ"ג סעיף ב' מדמסיים אפילו אינו חייב באחריותו ועיין שם במג"א סק"ה שכתב כן בהדיא ואני תמה שהרי אפילו של א"י ושל גבוה תמהו התוספת בדף ה ע"ב למה סגי בחד קרא ולדעת התוספת שם בד"ה משום בסוף הדבור בעינן באמת בחד דוכתא תרי קראי לאחרים וגבוה ושוב ילפינן בכל דוכתא ששוים הם אבל מעוטי של ישראל חבירו מנין לנו וכן רש"י בדף ה' ע"ב בד"ה לפי שנא וכו של אחרים כגון של א"י

וממשנה דף מ"ו כיצד מפרישין חלה דקאמר ר' יהושע לא זה חמץ שמוזהרין אין ראיה דשאני התם שאכתי אינה של שום אדם שהכהן לא זכה בה עדיין וכן משמע מפירוש רש"י שם שפירש וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטי ליד כהן ואף שיש לומר שכוונת רש"י דא"כ הי' צריך לבער להציל את הכהן מאיסור בל יראה מכל מקום שוב עכ"פ אין ראיה שהישראל לא יעבור על חמץ שהוא של ישראל חבירו

ולעת עתה אינו עולה על זכרוני דבר בדברי הראשוני' מדין חמצו של ישר' המופקד אצל ישראל אחר שלא יעבור הנפקד שלא קיבל אחריות רק לענין המפקיד פלפלו אם עובר עליו כשקיבל הנפקד אחריות ובש"ע סי' תמ"ג סעיף ב' דמסיים אפילו אינו חייב באחריותו ג"כ נוכל לפרש דאפ"ה חייב לבערו משום שאעפ"כ עובר ולא כמו"ש המג"א שמחויב לבערו שלא ויעבור עליו המפקיד

ולדברי המג"א אם חמצו של קטן מופקד אצל ישראל אחר שלא באחריות אין הנפקד מחיוב לבערו בשביל שלא יעבור המפקיד בב"י הר' אפילו קטן אוכל איסור אין מצווין להפרישו רק אביו וק"ו בשב ואל תעשה ולדידי כל ישראל עוברים בבל יראה בשל ישראל כשיבוא לרשותו לבערו ואם כן הנפקד שהוא בידו חייב לבערו

ובאמת בחיבורי נודע ביהודה סימן ט"ו נשענתי על דברי המג"א והב"ח שהי' פשוט אצלם שאפילו חמץ של ישראל שהפקידו אצל ישראל אם לא קבל הנפקד אחריות אינו עובר עליו ואם כן אינו מצווה להשביתו מצדי רק להציל את בעל החמץ שלא יעבור בב"י אבל עכשיו נתתי לב שאין דבריהם מוכרחים ואמנם מדברי הגמרא בב"ק צ"ח ע"ב דקאמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו כו' שהכל מצווים עליו לבערו אין לסתור דעת האחרונים הנ"ל דאולי כוונת הגמרא שהכל מצווים לבערו כדי להציל את הגזלן שלא יעבור בב"י דודאי כל ישראל מצווים למנוע את ישראל מעבירה בכל מה דאפשר אבל לפי ההוכחות שהוכחתי לעיל בלא"ה לסתור דברי האחרונים א"כ דברי הגמרא שם כפשטן

ובכל זה אעפ"כ התירוץ שלי שם בחיבורי על קושי' הפ"י נשאר שאעפ"כ אינו דומה לביעור תרומה טמא' ששם הביעור מצד התרומה אבל בחמץ כל זמן שיש לו בעלים אז יש מצוה על כל ישראל לבערו וכשימות בעל החמץ ונשאר החמץ בלי בעלים כי אין שייך ירושה באיסור הנאה בפסח כמו שהארכתי בחיבורי הנ"ל סימן כ' ואז שוב אין מצוה כלל לבערו לא שייך רחמנא אחשבי' לבעורו

ועוד דעד כאן אני אומר שכל ישראל מצווי' על חמץ של ישראל אלא לכשיבוא לרשותו אבל כשאינו ברשותו אפילו חמץ שלו ממש אינו מצוה לבערו והרי הביא הבית יוסף בסימן ת"מ דדעת הר"ן דחמצו של ישראל המופקד ביד א"י וקיבל הא"י אחריות שאין בעל החמץ מחויב עליו דאף שהוא שלו אינו