צל"ח פסחים סד

אין כאן שום גורם של איסור ולכן נלע"ד דמ"ש מהרש"א בריש שמעתין בד"ה אימור וכו' דלפי מה דסליק אדעתא דזוז"ג מותר והכא משום דיש שבח עצים לא קאי הפת אסורה אלא בתנור חדש ובהיסק ראשון עיין במהרש"א והוא אינו נכון אלא אפילו בתנור ישן שלא הוצן אסור הפת לרבי דסבירא ליה יש שבח. עצים אז זה הוא העקר יותר מהתנור ולא מחשב זה וזה גורם וכן הוא בר"ן ובטור י"ד סימן קמ"ב ולא איכא בנייהו אי זו"ז גורם מותר או אסור אלא בחדש שהוצץ ולא הותץ ואחר כך הסיקו שנית בעצי היתר דלמ"ד זוז"ג אסור הפת אסור ולמ"ד מותר הפת מותר ואם כן כאן הגמרא על תנור ישן שלא הוצן שג"כ רבי אוסר בזה קאמר את"ל זוו"ג מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת פירוש ששבח עצים הוא עקר בפת יותר מגוף התנור משא"כ אי זוז"ג אסור אין אנו אחראין לומר ששבח עצים ק יותר עקר מהתנור אלא שניהם שוים

שם וסבר אתנויי איפכא כי היכי וכו' ואף ששמואל שנה תחלת הברייתא כמות שהיא חדש יותץ ושמואל עצמו לא ס"ל כן שהרי הוא סבר זוז"ג מותר וכמ"ש לעיל ועיין כאן בתוספת בד"ה ובהא וכו' מ"מ בזה לא אכפת ליה לשנות לשון הברייתא כיון ששנינו גם ברייתא אחרת בין חדש ובין ישן יוצן אם כן אם יאמר שמואל שהלכה כברייתא דיוצן יקבלו ממנו דמה אולמא דהך ברייתא מהך אבל בפלוגתא דרבי ורבנן בשבח עצים בפת אם יאמר כיחיד נגד רבים לא ישמעו לו וכמו שפי' רש"י לכך הוצרך למתניי' איפכא

ע"ב כגון שנפלה דליקה וכו דליכא אינש דנמעול הקשה מהרש"א דמ"מ הנהנה אחר כך מן האפר ימעול ונפיק האפר לחולין ואמאי קאמר לעולם אסור ונלע"ד ליישב דבשלמא בע"ג לא קאמר לעולם משום דהיה יכול לבטלה כמ"ש בתמורה והביאוהו התוספת כאן בד"ה חוץ אבל גבי הקדש אם מועיל במזיד לא נפיק לחולין רק בשוגג ואם כן אין הדבר בידו לגרום שיצא לחולין ולכך קתני לעולם אסור אלא דפריך על אפר הקדש כיון שכבר הוא אפר אם כן כבר מעל המסיק ונפק לחולין ומשני שנפל הדליקה מאיליה דליכא אינש דלמעול

שם תניא אר"י אין ביעור וכו' והדין נותן ומה נותר וכו' וליכא למפרך מה לנותר שאיסורו איסור עולם דר"י לשטתו דגם חמץ אסור לאחר הפסח מן התורה אלא דאכתי איכא למפרך מה לנותר שכן איסורו חמור שלעולם הוא בכרת משא"כ חמץ לאחר הפסח אפילו לר"י אינו רק בלאו ואין לומר ערלה יוכיח שאינו בכרת והוא בשריפה דמה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר ואין לומר נותר יוכיח וחזר הדין וכו' דאם כן צריך אתה אח"כ לומר צד השוה שבהן שכן המדה בכל מקום שחזר הדין בריך להיות צד השוה בשניה ואיזה צד השו' שתוכל לומר בנותר וערלה הצד השוה שהן אסורי באכיל' ובהנאה והן בשריפה אם כן אמרינן שור הנסקל יוכיח וגם אין לומר דיליף מנותר וכלאי הכרם במה הצד והצד השוה שבהם שאסורים באכילה ובהנאה ונעבדה בהם עבירה והן בשריפה ואין לומר שור הנסקל יוכיח דמה לשור הנסקל שהיתה לו שעת הכושר אחר שנעבדה בו העבירה דהיינו אחר שנגח קודם שנגמר דינו משא"כ חמץ ונותר וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר אחר שנעבדה בהן עבירה דאכתי איכא למימר בשר בחלב יוכיח שלא היה לו שעת הכושר אחר שנעבדה בו עבירה ואפי' הכי אינו בשריפ' אני דעל פירכא דמה לנותר שכן לעולם בכרת אמרינן שאר פסולי המוקדשין יוכיחו יוצא וטמא וכיוצא שאין בהם כרת כלל ואפ"ה הן בשריפה שכל בקודש באש תשרף והצד השוה שבהן שהן בבל תותירו שכל הקדשים היו בבל תותירו והן בשריפה

שם לא מצא עצים יהיה יושב ובטל וכו' הכלבו דף מ"ז ע"ד הוכיח מזה דלחמץ ידוע לא מהני ביטול דאל"כ למה יהיה יושב ובטל יבטלנו והוכחה זו היא רק לדעת רש"י דבשבע מודה ר"י שהשבתתו בכל דבר ואסכן הך יושב ובטל דכאן מיירי ביוצא בשיירא תוך שלשים יום וכמו שפירש ר"י כאן ואז הוא ברשותו לבטלו שפיר הקשה הכלבו שיבטלנו אבל לשטת התוספת דף י"ב ע"ב בד"ה אימתי דפלוגתייהו הוא אחר זמן אסורו אין כאן הוכחה שאז אינו ברשותו לבטלו ואומר אני שגם לדעת רש''י אין כאן הוכחה דאף דביטול מועיל היינו להצילו מאיסור בל יראה שכיון שביטלו אינו שלו אבל אינו מקיים בביטול מ"ע דהשבתה ואף דרש"י כתב לעיל דף ד' ע"ב בד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב הוא השבתה נראה דלרבנן כתב רש"י כן דסבירא להו דביעור חמץ בכל דבר הוא אם כן הה"ד ביטול ג"כ השבתה היא אבל לר"י שאינו מועיל שום ביעור רק שריפה ה"נ אינו מועיל ביטול ואינו מקיים מצות השבתה ואף שבודאי מועיל ששוב לא יהיה מוטל עליו מצות השבתה שהרי אינו שלו מ"מ העשה אינו מקיים וגורם לבטל ממנו העשה הזאת ובזה ניחא מה שאמרו לו והתורה אמרה תשביתו ולא אמרו ונמצא עובר בבל יראה שהוא איסור חמור שעובר בלאו ואף דמיירי לפני זמנו בהולך בשיירה מ"מ לסוף כשיגיע הפסח יעבור בבל יראה אלא ודאי דלענין ב"י ודאי מועיל ביטול אפילו לחמץ ידוע שם חלבו של שור הנסקל יוכיח הנה בחיבורי נ"ב סימן ל"ד כתבתי דר' יהודה לעצמו לא קיבל תשובה זו לפי שהוא סובר שאין איסור חל על איסור כשאינו אסור חמור אפילו בכולל ולא שייך חלבו של שור הנסקל יוכיח שאין איסור שור הנסקל חל על החלב כלל דאיסור הנאה אינו איסור מוסיף רק איסור חמור והרי יש חומר בחלב שאינו בשור הנסקל שחלב הוא בכרת יעויין שם בחיבורי וע"ז הקשה אותי א' מתלמידיי הרב המופלא מוהר"ר דוד קובע שהרי איסור מוסיף לגבוה שחלב מותר לגבוה וכשנגמר דינו לסקילה נאסר לגבוה והשבתי לו שזה טעות הוא דלגבוה כבר נאסר משעה שנגח או רבע שהרי נאסר לגבוה ע"פי ע"א וע''פי בעלים ואם כן שוב כשנגמר דינו לא יתוסף על החלב שום איסור רק ההנאה וזה לאו איסור מוסיף הוא וגם אין לומר חלבו של עגלה ערופה יוכיח ששפיר ניתוסף ע"י העריפה איסור לגבוה מכל מקום אין באיסור הנאה של עגלה ערופה איסור לאו כמו בחמץ ונותר שהרי לא ילפינן לה אלא מדכתיב שם דרשינן שם תהא קבורתה ואם כן אינו בלאו ואמנם לר' אבוהו אליבא דר"י דף כ"ג ע"ב דיליף בחמץ איסור הנאה מדכתיב אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב וכו' אם כן גם איסור הנאה בחמץ אינו בלאו רק לאו הבא מכלל הן הדרא קושיא לדוכתא דנימא חלבו של עגלה ערופה יוכיח וצריך לומר דהברטנורא שכתבתי בחיבורי שם ליישב דבריו סובר שהלכה כחזקי' דדריש לא יאכל ולקמן יבואר שגם חלבו של אשם תלוי לדבריך לא שייך למפרך כאן

דף כ"ח ע"ה רש"י ד"ה אשם תלוי וכו' ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר"י ורבנן בשלהי פרק בתרא דתמורה וכו' הנה דברים הללו דברי תימא הם ומעולם לא איפלגי ר"י ורבנן באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו עד אחר זריקה שהוא כמו שאר קרבנות ונאכל לכהנים אם הוא כשר ואם אירע בו פסול שנטמא או שניתותר שדינו בשריפה ככל שאר הקרבנות אבל פלוגתייהו דר"י ורבנן בשלהי תמורה הוא באשם תלוי שאחר שחיטה קודם זריקה נודע שלא חטא שזה לר"י בקבורה דהוה חולין שנשחטו בעזרה וכן פירוש רש"י עצמו בשלהי תמורה במשנה דף ל"ד ע"א בד"ה אשם תלוי אבל הלחץ אשר לחצו לרש"י בסוגיא דידן לפרש דמיירי בנות של אשם תלוי הוא מתרי טעמי חדא מלשון הגמרא שהם דבל תותירו ואי באשם שנודע קוד' זריקה שלא חטא איזה בל תותירו שייך בו וגם דחקו לרש"י דאי בלא נותר מיירי אם כן הדרא קושיא לדוכתא דשפיר יליף ר"י נותר בבל תותירו וענוש כרת וחמץ בבל תותירו וענוש כרת ואל יוכיח אשם תלוי שאינו בכרת ולכן שיכל רש"י את ידיו דמיירי שאירע בו נותר ופירושו תמוה כנ"ל

ולכן אני אומר דבר חדש שלא ראיתי להראשוני' שדברו בו והוא כי הנלע"ד כי אזהרת נותר שלא יותירו עד בוקר שייך בין בזבח כשר ובין בזבח פסול ואל תתמה שהרי עבירת העצם בפסח אי לאו דגלי קרא בו בכשר ולא בפסול היה נוהג גם בפסול ומה ששנינו אבל המותיר בטהור רבות קמ"ל דאפי' בטהור אינו לוקה משום דניתק לעשה או משום דלאו שאין בו מעשה לכל מר כדאית ליה במסכת פסחים דף פ"ד ומה ששנינו בדף פ"ב הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד הכוונה שמחויב לשרפו מיד ואינו רשאי להותירו עד בוקר אלא שכל קרבן כל זמן שהוא כשר אינו רשאי לשורפו ובליל שלישי אף שכבר אינו יכול לאכלו אי אפשר לשורפו שאין שורפין קדשים בלילה אבל קרבן שנפסל ביום זבחו חייב לשורפו ביומו וקאי עליו בבל תותירו ובקרבן כשר לא משכחת שיהי' קאי בבל תותירו ויהי' בשריפה שכל זמן שלא נעשה נותר אינו רשאי לשרפו וכשכבר נעש' נותר שוב לא שייך דקאי בבל תותירו שכבר עבר ושוב אינו עובר ואין זה דומה לחמץ שבכל רגע עובר בבל יראה מה שאין כן קרבן שנפסל ביום זבחו זה קאי עליו בבל תותירו והוא בשריפה אבל אינו בכרת ונותר גמור מקרבן כשר הוא בכרת ואינו בבל תותירו ולכן אמר חזר ר"י ודנו דין אמר ולא כמו שפירשו התוספת דא"צ לאיסו' אכילה והנאה וכרת אלא דלא משכחת כרת דכשהוא בבל תותירו אינו בכרת וכשהוא בכרת אינו בבל תותירו ומתורץ גם קושיית התוספת בד"ה וחמץ הרי הוא וכו' דלעיל יליף מנותר ממש וכאן יליף מקרבן שנפסל ביום זבחו

והנה אשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא זה מיקרי קדשים שנפסלו ולא חולין שנשחטו בעזרה עיין תוי"ט ריש פ' ו' דכריתות ואם כן קאי עליו בבל תותירו ואעפ"כ סובר ר"י בקבורה ושפיר השיבו חכמים אשם תלוי וכו' ואין אנו נחוצים לפירש רש"י ואשם תלוי הזה שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוא קדשים שנפסל וכמו שכתבתי למעלה אין בו מעילה מדברי תורה ובפרט אליבא דרבי יהודה ועיין בכ"מ ריש פרק ג' ממעילה ואם כן אינו אסור בהנאה מן התורה משא"כ נותר גמור שאסור בהנאה מן התורה ואפילו לחזקיה שהרי נאמר בו לא יאכל ועיין לעיל כ"ד ע"א בתוספת בד"ה הא אין לוקין ולכך כשדן ר' יהודה נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת לא היו יכולים להשיב חלב אשם תלוי לדבריך יוכיח שזה אינו אסור בהנאה ובזה ניחא מה שכתבתי בחיבורי נ"ב חי"ד סימן ל"ד בסופו לתרץ דברי הברטנורא

תוספת ד"ה אמרו לו וכו' תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן וכו והקשה בספר פ"י דלדבריהם דרבנן בלאו הכי לא קשה מידי דלדידהו מעיקרא דדינא פרכא דמה לנותר שכן איסורו איסור עולם ור' יהודה לשטתו דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה הוא דיליף מנותר אבל לרבנן דלאחר פסח מותר מן התורה ליכא למילף מנותר ואני אומר שהתוספות הוצרכו לתרץ התירוץ דמיעט רחמנא הנותר בשריפה דאי משום פרכא דאיסור עולם וחמץ מותר לאחר הפסח קשה אף דרבנן לית להו תלתא קראי בחמץ כדלקמן ע"ב אכתי היא גופא נילף מנותר נותר ישנו בבל תותירו ואסור באכילה וחמץ ישנו בבל תותירו ואסור באכילה מה נותר אסור לעולם אף חמץ אסור לעולם ואם כן הן שריפה והן איסור חמץ לאחר הפסח הכל נילף מנותר ולכן הוצרכו התוס' ליישב קושיית הרשב"א דמיעט רחמנא הנותר בשריפה וכו ושוב ממילא לא מצי למילף איסור אכילה לאחר הפסח מנותר דמה לנותר שכן ישנו בשריפ'. והא דאיצטרך לר"י תלתא קראי לקמן בחמץ וחד לאחר זמנו קשה הרי לדידי' שפיר איכא למילף איסור אחר זמנו מנותר דהרי לדידי' גם חמץ בשריפה ולפמ"ש לעיל דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה כלאי הכרם דמצד מה מצינו ליכא מלקו' אם כן איצטרך למלקות ועוד דאיצטרך לחמצו של א''י דאינו בבל תותירו ואפ''ה אסור אחר הפסח מקרא ולרב אחא ב"י לקמן כ"ט ע"א דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה וא"כ חמצו של א"י אינו אסור אפשר באמת דלדידי' דריש ר' יהודה חד מהני קראי כדדריש ר"ש לנתחמץ מחמת דבר אחר או לכדר' יוסי הגלילי כדלקמן ע"ב ולקמן יבואר יותר ד"ה ותנן נמי וכו' אור"י דרבנן דמתניתין היינו ר' יוסי וכו' מכאן סתירה לדברי מהרש"ל לעיל דף כ"ג ע"א דמחק מהברייתא הגלילי וגרם ר' יוסי אומר תמה על עצמך וכוונתו לסלק תמיהת מהרש"א שם על התוספת בד"ה שאני התם יעויין שם וקשה איך אפשר דר' יוסי מתיר חמץ שבעה אם כן אם רבנן דמתניתין היינו ר' יוסי למה אמר מפרר וזורה או מטיל לים הוה ליה למימר נמי או מאכיל לבהמה אלא ודאי דר' יוס' אוסר חמץ בהנאה וגרסינן שם רי''הג