צל"ח פסחים מז

דלא מצינו טומאה עושה כיוצא וראיה לדבר שהרי רב פפא יליף מטמא הוא אף דכתיב רק באוכל אלא דשוב אמרינן לא כך היה וכו' ואם כן רבינא ה"ק שאם יטמא דמשקה היינו לטמא משקין והיינו אפי' משקה דאוכל דאיהו לאו כיוצא בו ודאי מטמא וא"כ יטמא דאוכל ג"כ לטמא משקה ואוכל ואם כן נערבינהו וכו' אלא ודאי שאינו עושה כיוצא בו והא ל"ל שיטמא דאוכל הוא דאינו עושה כיוצא בו ומשקה יטמא גם כיוצא בו או אפכא ואז אי אפשר לערבינהו זה אינו דאם אחד אינו עושה כיוצא בו שוב גם על השני אמרינן לא כך היה תמצית הדבר דלרבינא לא איצטריך למילף כלל מטמא הוא ודברי מהרש"א כאן אינם נוחים לי שנדחק בזה והדבר פשוט כמ"ש העולה מזה דלרבינא מוכח מגופי' דקרא דאין טומאה עושה כיוצא בו ולפי זה קשה ל"ל באוכל הבא מחמת שרץ דכתיב הוא שאינו עושה ביוצא בו הא כבר ידעינן מגופי' דקרא וליכא למימר דאף דידעינן מגופי' דקרא דאוכל הבא מחמת כלי אינו עושה כיוצא עדיין ה"א אוכל הבא מחמת שרץ עושה כיוצא בו זה אינו דהרי באוכל הבא מחמת כלי הוא דכתיב יטמא שיטמא אחרים אבל באוכל הבא מחמת שרץ דלא כתיב יטמא רק טמא מנא ליה כלל דמטמא אחרים אלא דילפינן ק"ו מאוכל הבא מחמת כלי שיטמא אחרים ואם כן דיו לבוא מן הדין וכו' ואינו עושה כיוצא בו וג"כ אין לומר דאיצטריך הוא למילף שכיוצא בו אינו מטמא אבל משקה מטמא וכמו שפירש רש"י אליבא דר"מ זה אינו דמאן דדריש יטמא הרי כתיב בהדיא שאוכל מטמא משקה אלא דלרבינא לשיטתו דסבירא ליה לעיל בדף י"ד ע"א מקרא מלא דבר הכתוב ואך בקדשים אינו עושה כיוצא בו ואיצטרך הוא לקדשים שאינו עושה כיוצא בו דבקדשים הוה אמרינן דעושה כיוצא בו מוהבשר אשר יגע וכו' וכמו"ש לעיל בשם התוס' נמצא מוכח דבקדשים ג"כ אינו עושה כיוצא בו וכ"ז לרבינא אבל לרב פפא דלא ס"ל דמוכח מגופי' דקרא ואם כן ומאן דדריש יטמא איצטרך טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו א"כ אין ראיה דממעט גם קדשים דאיצטרך לחולין גופיה דלא תימא יטמא היינו אפילו כיוצא בו ואם כן לרב פפא באמת בקדשים עושה כיוצא בו מקרא דוהבשר אשר יגע וכו' ולכך לר"פ מקשה שפיר לעיל בדף י"ז מהא דאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורים ואי הלכתא מה לי בכלים וכו' ואין לומר לפי שאמרי' דהלכתא היא רק דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם דקרי כאן והבשר אשר יגע ואין לומר מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל דמידי הוא טעמא אלא לרב פפא ולדידי' היא גופא קשיא שאוכל באמת יטמא אוכל בקדשים וטמא הוא איצטרך לחולין דהרי אליבא דר"ש קיימינן דסובר משקין לטמא אחרים דאורייתא וד יש יטמא ואצטרך למעוטי שאינו עושה כיוצא בו אבל הרמב"ם פסק דהלכתא היא וטעמיה דר''ש משום דאיהו סבר דדכן היינו מלטמא אחרים ומוהבשר אשר יגע אין קושי' משום דאמרינן מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל אף דאיקרי טמא וכרבינא דמגופי' דקרא לא מצית אמרת ואייתר טמא הוא לקדשים

[קז] תוס' ד''ה אלא דהוו רביעית וכו' מכאן אור"י וכו' דכלו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן וכו' מדפליג בין דם למים וכו' והרא"ש בשלהי מס' נדה בהל' מקואות הביא בשם הר"ש שחולק וסובר כלו שאוב פסול מן התורה ומה שאמרו כאן בקרקע טהורים היינו שמעולם היו בקרקע ובכלים טמאי' היינו שהיו פעם א' בכלים אפי הם עתה בקרקע עיין שם ברא"ש והנה יתכנו דברי הר"ש לפי לשון רא"ש שבתחלת דבריו שהביא ראי' שאובין מן התורה הוא מדפליג בין כלים לקרקע עיין שם וכוונתו דאם לא כן נפלוג בקרקע גופי' בין באו מכלים לקרקע או לא ועל זה שפיר דחה הר"ש דכן הוא באמת כוונת התנא בכלים שהיו פעם א' בכלים אבל הראיי' שהביא ר"י כאן מדפליג בין דם למים היא ראי' חזקה דדם לא משכחת מחוברים וכל דם תלוש הוא וכמבואר בדברי רש"י לעיל דף ט"ז ע"א בד"ה ותלושין שכתב רש"י אמים הוא דמתמה אבל שאר משקים כולהו תלושין נינהו וא"כ קשה לשיטת ר"ש וסייעתו דכולה שחוב פסול מן התורה אדמפליג בין דם למים לפלוג במים גופי' בין תלושין למחוברים ונראה דר"י לא כתב ראי' זו אלא לשיטת התוס' בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל דם שכתבו דלא קאי על דם קדשים אלא על דם חולין בע"מ או זבח שנפסל אבל דם קדשים טהור מקרא דעל הארן תשפכנו כמים וכו' ולשטה זו שפיר קשה אדמפליג בין דם למים נפלוג במים גופי' אבל לשיטת רש"י כאן דרב פפא קאי גם אדם קדשים וכמו שפירש המהרש"א דסובר דלא ממעטינן מעל הארץ תשפכנו כמים אלא לענין הכשר שאין דם קדשים מכשיר אבל לענין קבלת טומאה מן התורה אין חילוק בין דם קדשים לדם חולין נסתר הוכחת ר"י מעיקרו דאדרבה דם הוא רבותא יותר אף שדם קדשים אינו מכשיר אפ"ה מקבל טומאה מן התורה ואם כן איכא למימר דהני דסברי בכלו שאוב פסול מן התורה קיימי בשיטת רש"י ורש"י עצמו באמת ס"ל דכלו שאוב פסול מן התורה וכמו שכתב הבית יוסף בסי' ר"א כן בשם רש"י מדפירש במרובה דף ס"ז ע"א דג' לוגין פסלי מדרבנן מכלל דכלו שאוב פסול מן התורה:

שם בגמרא אמר מר וכו' למימרא דסבר ר"י וכו' הנה מאד מאד אני תמה על תמיהת הגמרא עד שמכח קושיא זו הכריחו דהדר בי' ר"י ואני תמה לאידך גיסא על ר"מ ור"א שאמרו לטמא אחרים טהור למה יהיה טהור לדעת הרשב"א שאפי' אין ההיתר בא על ידי הזמן לחוד רק ההיתר בא ע"י מעשה גם כן מקרי דשיל"מ ועיין בי"ד סימן ק"ב בש"ך ס"ק ח' א"כ למה לטמא כלים יהיה ספיקו טהור הלא אם הם כלי שטף יש להם טהרה במקוה והוה דשיל"מ ואיפכא מסתברא דלאוכלי' טהור שאין להם מתירים וכיון שמשקין לטמא אחרים לר"מ ור"א דרבנן ספיקו לקולא ולכלים דהיינו כלי שטף טמאים דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור לרב אשי בביצה דף ד' ע"א ועיין שם ברש"י בד"ה אפי' בדרבנן כך היה ק קשה לי לכאורה על ר"מ ור"א ואמנם נתישבתי לתרץ קושיא זו ע"פי מה שדקדקתי לעיל סי' ע"א למה לא אמר ר"מ לכל טהורים כשם שאמר ר"י לכל טמאים ועיין מ"ש לעיל ועכשיו הדבר נכון הלכך לא אמר לכל טהורים דלכים באמת אינן טהורים מטעם דשיל"מ ודוקא לאוכלים ולכלי חרס טהורים אבל עכ"פ על ר"י מאי מקשה הגמרא ודלמא ר"י סובר טומאת משקין לטמא אוכלים הוא מן התורה ולטמא כלים הוא מדרבנן ואעפ"כ שפיר קאמר לכל טמאים דלאוכלים הוה ספיקא דאורייתא ולכלים אף דהוה ספיקא דרבנן מ"מ טמאים מספק מטעם דשיל"מ ולמימר שקושי' הגמרא הוא רק מכלי חרם הוא דוחק ואפילו אם נסבול דוחק זה אכתי קשה בדברי ר' יוסי ור"ש שאמרו לכלים טהורים והא ודאי אפשר לומר דלכלים. יהיה הכונה רק על כלי חרס שהרי סתם אמרו לכלים והיא גופא קשיא למה יהיו כלי שטף טהורים והלא הוה דשיל"מ במקוה ומתוך כך עלה במחשבתי דבר חדש בדין דשיל"מ דלא אמר רב אשי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר כגון ביצה שספק אם נולדה בי"ט או נולדה אתמול שאין לביצה זו חזקת. היתר שעל תחלת לידה אנו דנין אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ועכשיו נולד בו ספק איסור דרבנן ויש לו מתירין מוקמינן ליה אחזקתו והוא מותר דדבר שיל"מ מועיל לנו לעשות איסור דרבנן כמו של תורה ולכך ספיקו אסור כמו ספק תורה אבל אם יש לו. חזקת היתר לא יועיל דבר שיל"מ בדרבנן להחמיר בו יותר מאיסור תורה באין לו מתירין וכיון שכלים הללו שספק אם נגעו בהם המשקין טמאים יש להם חזקת טהרה לא מחמרינן בהו מטעם דשיל"מ אף שבאוכלין מטמאין ספיקו אף שאין לו מתירין מטעם ספק תורה ולא משגחינן אחזקת טהרה מ"מ בכלים שהוא מדרבנן שפיר סמכינן אחזקה [ועיין במסכת טהרות משנה יו''ד דותראה שגם באוכלין לא טמאו כי אם בשתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ולקח מאחת מהן ועשה עיסה והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בזה). ולפי זה יש חילוק בדשיל"מ בספיקו שאם הוא בשל תורה אסור מספק אפילו במקום חזקת היתר דכיון שיש לו מתירין לא סמכינן אחזקה דזה דוחה החזקה ונשאר ספק דאורייתא לחומרא אבל בדרבנן אף שהוא דבר שיל"מ אם יש לו חזקת היתר נשאר על חזקתו וספיקו לקולא וכל. זה לשטת הרשב"א וסייעתו דדשיל"מ אינו תלוי דוקא בזמן וכנ"ל ולפי זה מוכח דלאוקימתא דרב אשי שם בביצה דמוקי לה בספק נולדה בי"ט סיפא דברייתא דקתני נתערבו באלף לא קאי אספק כי אם אודאי דבספק אם אינו דוחה החזקה ק"ו שאינו דוחה רוב דהרי רוב עדיף מחזקה ועיין שם דף ג' ע"ב בתוס' בד"ה ואחרות באחרות ויש בזה אריכות דברים ועדיין לא קבעתי בה מסמרות קט דף י''ח ע''א והא בשרה טמא קתני:

הנה לפי הנראה בסוגי' זו טומאה חמורה לשום דיעה לא מטמאי וקשיא לי מ"ש מרישא דהך משנה במסכת פרה מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יגרום תקלה לאחרים ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב שיגעו בטיט הזה ויטמאו הרי שמטמאים אדם הנוגע ואולי הכוונה שיטמאו את הידים דמשקים טמאים מטמאים את הידים אלא דקשיא לי שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה שם פירש טעמי' דת"ק מפורש בספרי מדכתיב חטאת היא משמע שדינה כמי חטא' אף שנתערבה בעפר או במעי הפרה ולפי זה שעדיין מי חטאת היא קשה למה לח תטמא גם טומאה חמורה וצ"ע. אח"כ פקחתי עיני בהרמב"ם פרק ט''ו מפרה שמחמיר בגבלם בטיט כת"ק ומיקל בפרה מכלל שיותר נשאר שם מי ש חטאת בטיט מבמעי פרה. שם רב אשי אמר וכו' משום דהוה לי' משקה סרוח הנה רב אשי הוצרך לטעם זה לר' יהודה לטעמי דנפשיה אי מאוכלין לא הדר ביה ואעפ"כ טיהר בשרה משום משקה סרוח אבל לדידן דקיימא לן משקין לטמא אחרים אפי' אוכלין לאו דאורייתא וכמו שפסק הרמב"ם בריש פרק ז מאה"ט אם כן אפי'. לא הוה מחשב משקה סרוח ג"כ ניחא דבשרה טהור וכדמוכח מסוגי' שלא הוה קשיא לי' אליבא דר"י אלא אי אמרי' דמכלים הוא דהדר בי' ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפט"ו מפרה הל' ז' שכתב פרה ששתת מי חטאת וכו' בשרה טהור שנאמר למשמרת וכו' ולא הזכיר כלל טעמי' דרב אשי משום דהוי משקה סרוח משום דלהלכה לדידן לא איצטרך ההוא טעמא כלל קי שם אמר ר"ל ר"י בשטת ר"ע אמרה לכאורה יפלא והרי ר' יוסי ור"ש אמרו דבר זה ושניהם הם תלמידי ר"ע ולמה נקט ר"ל ר"י ושבקי לר"ש והוה לי' למימר ר"י ור"ש בשטת ר"ע רבם אמרוה ולמסקנא דמסיק לקמן דר"י בשטת ר"ע רבו אמרה אבל ליה לא ס"ל ניחא דאולי ר"ש שפיר ס"ל כשטת ר"ע אבל לר"י דמוכת דלא ס"ל כן מדלא אמר רביעי בתרומה וחמישי בקודש כדלקמן דף י"ט ע"א לכן בא ר"ל לתרץ דלא תקשי דר' יוסי אדר יוסי משום דכאן רק בשטת רבו אמרה

קיא שם ומה כלי שמטמה משקין אינו מטמא כלי ופירש"י בד"ה ומה כלי וכו' כדאמר לקמן מכל האוכל וכו' ואין כלים מטמאים מאויר כ"ח וכו' ויש להקשות דתינח האי לימוד דלקמן לרבנן ואבל לר"ע דדריש יטמא אם כן דלמא היינו לטמא כלים ובאמת גם כלים מטמאים מאויר כלי חרם וכלי שהוא ראשון עושה בלי שני אבל אין הכלי השני עושה כלי שוב שלישי וכך דרשינן כל אשר בתוכו יטמא לטמא עוד כלי לעשותו שלישי וע"ז קאי הפרט מכל האוכל וכו' אוכלים ומשקים שהם שניים עושים כלי שלישי ואין כלי שהוא שני עושה שוב כלי שלישי אבל התנור עצמו שהוא ראשון שפיר עושה כלי שני ונסתר הק"ו דכאן דקאמר משקין הבאים מחמת כלי וכו' ולפי מ"ש הרי באמת הכלי הזה שהמשקין באים מכחו דהיינו התנור גם הוא היה מטמע כלי ועוד יותר יש להקשות גוף הדין דדריש ר"ע דשני עושה שלישי בחולין מנא לי' ואף דדריש יטמא שהאוכל שבתוך התנור מטמא אחרים הוא גופא קשיא מנ"ל דהאי אוכל שני הוא ודלמא ראשון הוא ומהשרץ עצמו קיבל טומאתו וחזינן האי תנור כמאן דמלא טומאה והפת ראשונה וכקושי' רב אדא ב"א לרבא לקמן דף כ' ע"א ומה שהשיב לו רבא מדסמיך ליה מכל האוכל ואין הכלים מטמאים מאויר כ"ח זה ניחא לרבנן אבל לר"ע דרשינן ואין כל הכלים מטמאים כלים אחרים וגזירת הכתוב שכלי שהוא ראשון לא יעשה כלי שני אבל כלים שבתוך התנור שפיר מקבלים טומאה מן השרץ עצמו דחזינן לתנור כמאן דמלא טומאה ואפשר דעל זה יש לומר דאם איתא דהך יטמא היינו לטמא כלים אם כן על כרחך מהשרץ עצמו קיבל טומאתו