צל"ח פסחים מה

הכי אם כן בטמא נפש למה אמרו יטמא ותירוצו דחוק ואמנם הנלע''ד דהתוספת סוברים דהאי מי כתיב ונגע כנפו לאו שמואל בעצמו אמר כן אלא הגמרא הוא דמפרש ולכן הקשו התו' מי דחקו לזה ונימא דשמו אל מפרש ואל כל מאכל דקא וסיפיה דאם יגע טמא נפש מפרש כרבינא לפירוש רש"י דהיינו מת עצמו ורש"י נלע"ד דלא קשיא ליה דלעיל בסימן כ"ד כתבתי דרש"י סבירא ליה כשטת הרמב"ם סוף זבים דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה נזירה קדומה היתה וכבר נגזדה תכף בעת שגזרו שמשקין יטמאו אחרים גזרו שיהיו תחלה ולפי זה קשה איך קאמר שמואל לא אשתביש דחמישי בעי מנייהו דמה שנגע בכנפו וכו' ואכתי היין נעשה תחלה שהרי הנזיד הוא שלישי וכשם שכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה כך כל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וכיון שהנזיד הוא שלישי והרי הוא פוסל קודש ששלישי עושה רביעי בקודש וא"כ טמא את היין להיות תחלה וא"כ טהרו הכהנים את השני לא את החמישי בשלמא לרב לא קשיא דאמר רביעי בקודש בעי מינייהו והרי שני בעי מינייהו ואפילו ראשון שהיין נעשה תחלה ושאל אם יגע היין בשמן או כל מאכל הנה השמן ישוב ג"כ תחלה ואל כל מאכל הוא שני ואמנם רב קאמר דלא מבעי דאשתבש שלא ידעו שהמשקה נעשה תחלה אלא אפי' לפי דעתם שלא ידעו מזה אכתי אשתבשו שעכ"פ רביעי בקודש בעי מנייהו ואל תתמה בפירושי זה אליבא דרב שהרי כן הוא לפירושו של רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה כפי שהבאתי לעיל בסימן ב' ולחשבונו אליבא דרב בנזיד הוא שלישי ונגע או ביין או בשמן או בכל מאכל וכתב בזה הלשון ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהם רביעי אבל יין ושמן עשוי תחלה עכ"ל הרי שהיין והשמן עשוי תחלה ואעפ"כ קאמר רב רביעי בעי מנייהו אלא על כרחך כמו שפירשתי אי נמי דקאמר רביעי בעי מנייהו היינו רביעי בחשבון המספר לפי סדרם מן האב אבל לשמואל ודאי קשיא איך אמר דלא אשתביש דחמישי בעא מינייהו והרמב"ם בשביל זה בחר לעצמו דרך אחר ופירש הך קרא באופן שלשמואל כבר היה היין חמישי אבל על רש"י קשה בשלמא התוס' לשטתייהו שהם סוברים דהאי דכל הפוסל וכו' לא נגזר עד גזירת ח"י דבר ואם כן בימי חגי לא נעשו המשקים תחלה אבל לרש"י שכתבתי לעיל בסימן כ"ד סבירא ליה בזה כהרמב"ם ובסדר נבואת חגי לפירושו אפילו לשמואל הנזיד הוא שלישי ואם כן נעשה היין תחלה והכהנים שטהרו את השמן ואת המאכל טהרו הראשון והשני ואיך אמר שמואל לא אשתביש וה לע"ד בזה עפ"י הקדמה נפלאה אשר ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה במסכת טהרות פרק ב' משנה וי"ו זי"ן דאין שלישי עושה רביעי בקודש כי אם כשהראשון בסדר הטומאה היה תרומה או חולין שנעשו על טהרת הקוד' אבל אם היה הראשון חולין שנעשו עט"ת וק"ו חולין גרידא אפילו שוב היה השני והשלישי קודש מ"מ אינו יכול לעשות רביעי כלל יעויין שם ותמהני שלא הזכירו דבר זה לא הרע"ב ולא התוי"ט והנה בשמעתין יש לדקדק שהקשה לרב דאמר דכן ממש וכו' ואטו נזכר בקרא דחגי דהיין והשמן היו קודש ודלמא חולין היון דכמה דברים הובאו שמה ואף לשטת רש"י על כרחך השמן היה של קודש שהשמן הוא הרביעי מכל מקום אכתי לשמואל איך הוכיח דעל כרחך כרב ס"ל דמטבחיא תני ודלמא כלוי ס"ל והיין היה חולין או ביכורים ועיין לקמן דף ך' ע"א בתוס' בד"ה אלא דאתכשר וק"ו שקשה לשטת תוס' כאן דדלמא היין והשמן היו חולין וצריך לומר מדכתיב ונגע אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן הכל בה הידיעה משמע דעל לחם ונזיד ויין ושמן הידועים בעזרה שאל שהם מסתמא קוד' וזה תינח במה דמפורש אבל לשמואל דמוקי במה שנגע בכנפו א"כ לא כתיב על זה מה הוא שנגע בכנפו ואיכא למימר דזה היה אוכל חולין וכיון שהראשון היה חולין אין השלישי ממנו אפילו הוא קוד' עושה רביעי וממילא אפילו נוגע במשקה אינו פוסלו כלל וק"ו שאינו עושה אותו תחלה ואם כן היין שהיה רביעי שהרי הנזיד היה שלישי לא נפסלו וק"ו שלא פעל את השמן ואת כל מאכל ולא אשתביש כהני בלל והא דהוצרך לומר חמישי בעי מנייהו והלא אף הרביעי לא נפסל זה אינו קושיא שע"כ הוצרך שמואל לאוקמי דחמישי בעי מנייהו ובכנפו היינו מה שנגע בכנפו וממילא הוא חמישי אבל אם בכנפו הוא ממש דהיינו השרץ עצמו כמו שהוא לרב אם כן לא היה הראשון חולין כי הראשון היה הלחם וממילא היה היין והשמן ראשונים ועוד שאפילו היה גם הלחה גם הנזיד חולין גמורין מ"מ היה היין והשמן ראשונים אפילו בחולין דהא דיש חילוק אם הראשון קודש היינו לענין הרביעי אבל אם המשקה הוא שלישי אוכל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה אפילו בחולין גמורין וכל זה עכשיו דמוקי בכנפו היינו מה שיגע בכנפו אבל אם היה מוקי החמישי משום דואל כל מאכל דוקא ובכנפו הוא השרץ אם כן היה היין והשמן ראשונים ואל כל מאכל שני'

[קא] ובגוף הדבר אם גזירה זו דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחל' הוא מגזירת י"ח דבר כדעת התוס' לעיל דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר ומשקין או אם הוא גזירה קדמוני' בדעת הרמב"ם היה נלע"ד דזה שייך בפלוגתא דתנאי אם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא או דרבנן שאם הו' דאורייתא א"כ לא מצינו שום גזירה דרבנן במשקין קודם גזירת ח"י דבר ומהי תיתי נמציא שגזרו על משקין להיות תחלה אבל אם מן התורה אין טומאה למשקין כל עקר או אף אם טומאת עצמן דאורייתא מ"מ לטמא אחרים לאו דאורייתא ואם כן כבר גזרו עליהן גזירה קודם י"ח דבר שהרי בימי חגי כבר טמאו משקין אחרים בין לרב ובי לשמואל א"כ איכא למימר דבאותו שעה שגזרו על המשקין שיקבלו טומאה או שגזרו שיטמאו אחרים תכף גזרו שיהיו תמיד תחל' ויעשו הנוגע בה שיהיה שני כך עלה במחשבה לפני לפי מה שכתבתי לפרש דברי רש"י הנ"ל לשטת הרמב"ם וכל זה לפרש דברי שמואל דאמר לא אשתבש כהני והרי שמואל סובר משקין לטמא אחרים דרבנן אבל לפ' מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ד לפרש דברי רש"י לעיל דף י"ד ע"ב אליבא דרבא דאמר שמע מיניה קסבר ר"ע וכו' ג"כ לשטת הרמב"ם שזה גזירה קדומ' הית' אי אפשר לומר כן דהא ר' עקיבא סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים הוא דאורייתא בכלים טמאים בקרקע טהורים הנה לפי זה ריב"ח דאמר לעיל ט"ז ע"א לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ג"כ בקרקע מיירי והדבר תמוה שהרי מחוברין ודאי מכשירין מן התורה שאפילו נימא דליכא אלא חד קרא בהכשר עכ"פ במחוברין מוקמינן לי' ועיין לעיל ט"ז ע"א דקאמר ותלושין מי מכשירין וכו' ועיין לקמן ך' ע"א בתוס' בד"ה ובשעת שחיטה ולמימר תרגמא אדם כמו דמשני לעיל דף ט"ז ע"א אי אפשר לר' שמעון דהרי בדם אפינו בקרקע טמאין כדמסיק רב פפא בסוף שמעתין ולשטת הפוסקים דמקוה שכלו שאוב כשר מן התורה ניחא דמשכחת לה בקרקע ולא קיימי בדוכתייהו אלא שאבם ממקומם ושפכם בגומא שבקרקע ששוב לענין הכשר בטל חשיבותן דלא קיימי בדוכתייהו וחשיבי תלושין ואינן מכשירין מן התורה ולענין קבלת טומאה חשיבי מקוה מן התורה ואינן מקבלים טומאה ושייך בהו דכן שאינן מקבלים טומאה וגם שאינן מכשירין ועיין ועיין בתוס' בד"ה אלא דהוו רביעית אבל לדעת שאר פוסקים שכלו שאוב פסול מן התורה הדרא קושיא לדוכתא ולא מהני בזה מה שכתב הרא"ש סוף נדה בשם הר"ש לדחות ראיית התוספות כאן בד"ה אלא וכו' דבקדשים היינו שמעולם היו בקרקע דזה מהני לדחות דברי התוס' אבל קושיא זו דלמה אינן מכשירין אדרבא כיון שמעולם היו בקרקע קיימי בדוכתייהו ומכשירין מן התורה ואולי משום זה שייך לכאן סמיכת דברי רב פפא שאמר אפילו למ"ד משקין דאורייתא משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה שלכאורה מה ענין דברי רב פפא לכאן ועל פלוגתא דרב ושמואל היה לו לרב פפא לומר דבר זה והרי כבר התחיל בפלוגתא אחרת דפליגי רב ולוי אם בי מטבחייא או מדבחייא שנינו ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלרב פפא הוה קשיא בדברי ר"ש דאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים אם כן למה אינן מכשירין והרי בקרקע הם מכשירין מן התורה ובא רב פפא לתרץ דלא אכפת לן במה שהוא מן התורה משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה ולבסוף באמת מקשה עליו א"כ למה בכלים טמאים הבל הוא דחוק לומר כן דאם ר"פ אסיק אדעתא דברי ר"ש הללו א"כ איך לא אסיק אדעת קושיית הגמרא דאי הלכת' מה לי בכלים ומה לי בקרקע ואמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה אבל דם וכו' דבדם קדשים מודה ר' פפא שהוא טהור ולא קאמר אבל דם לא אלא דם שאינו דם זבח א"כ בלאו הכי ניחא ואמרינן דמה דאמר לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירי ין תרגמא על דסוהיינו דם קדשים ממש דבהו משכחת תרוייהו שהם דכן וגם לאו מכשירין אבל רש"י שכתב בד"ה אבל דם וכו' וכי אתמר דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר וא"כ סובר רש"י דשום דם אינו דכן לר"ש ועיין מהרש"א ורש"י הוא מהפוסקים הסוברים דכלו שאוב פסול מן התורה ועיין ב"ק דף ס"ז ע"א בד"ה שאובה כתב רש"י מה שמקוה נפסל בג' לוגין הוא מדרבנן ומזה הוכיח הב"י בי"ד סימן ר"א דס"ל דכולו שאוב הוא מן התורה וצריך לומר דריב"ח דאמר לא דיין שהן דכן וכו' לא קאי אליבא דר"ש

קג והנה יש להוכיח מסוגיא זו דכלו שאוב פסול מן התורה דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דקאמר ואי הלכתא היא מה לי בכלים ומה לי בקרקע דהא מבריית' הראשונה דתניא כוותיה דלוי מחלק בין נטמא בפנים והוציאן לחוץ ובין נטמא בחוץ והכניסן בפנים והנה לא ראיתי לרבינו הרמב"ם שהזכיר דין זה בפ' יו"ד מט"א כלל ונראה שהדין עמו דבשלמא ברייתא זו על כרחך דכן מלטמא אחרים היא כיון שתנא משקי מדבחייא היין והשמן על כרחך טומאת עצמן יש להם כדמוכח מנבואת חגי וכדאמרינן לעיל דלוי על כרחך כשמואל ס"ל ואם כן שפיר היה מקום לומר נטמאו בפנים כיון שעכ"פ הן עצמן נטמאו אעפ"י שבפנים אינם מטמאים אחרים אולי כשיצאו לחוץ מטמאים שם גם אחרים וקמ"ל ששוב אינן מטמאים אחרים וכמו שפירש רש"י שמתחלה כשנטמאו לא ירדה להם טומאה לטמא אחרים וכן להיפך כשנטמאו בחוץ אף שהן עצמם טמאים מ"מ כשהכניסן לפנים לא יטמאו שם אחרים והוצרך התנא להשמיענו ששוב מטמאים אחרים גם בפנים אבל לרב במשקי מטבחייא שסובר דכן ממש שוב כל הני פירושים הוא משנה שאינה צריכה דאם נגעה בהם טומאה בפנים כיון שלא קיבלו טומאה כלל פשיטא שאף כשהוציאן לחון הן בטהרתן שמאין יתחדש להם טומאה בלא שום נגיעה בטומאה וכן להיפך נטמאו בחוץ אם טומאת עצמן מן התורה מי יפקיע טומאתן אפילו אם הלכתא גמירי שמשקי מטבחייא דכן הא ודאי שלא שייך למקרינהו משקי מטבחיא כי אם בפנים ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא פרטים הללו דאיהו פסק כרב דכן ממש ופסק טומאת עצמן מן התורה רק שבי מטבחיא הלכתא גמירי לה אלא שיש לי לדקדק בבריית' דת"כ דרב דקאמר הדם וכו' שנטמאו בין בכלים ובין בקרקע טהורים ולשון זה תמוה כיון דלרב דכן ממש ואם כן טהורים ששנינו כאן היינו טהורים ממש ואיך קאמר שנטמאו שכיון שהם טהורים איך נטמאו וכך הוה ל' למימר הדם וכו' שנגעה בהם טומאה טהורים אבל נטמאו משמע שנטמאו באמת ואם כן ברייתא זו היא תיובתא לרב וא דאנחית ליה חדא דמטבחיא שנינו אבל אתקיף ליה חדא דלאו דכן ממש ממש דבשלמא ברייתא ראשונה דת"כ דלוי שפיר קאמר שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורים דטמאים היינו טומאת עצמן וטהורים היינו מלטמא אחרים וכלוי אבל ברייתא דכוותי' דרב קשה וצריך לומר דברייתא זו כיון דכוותיה דרב אתיא סברה היא באמת לגמרי כרב ואין למשקין מן התורה טומאה כל עקר ורבנן הוא דגזרו טומאה ולא גזרו בפנים על משקי מטבחיא כלל ואפילו כבר נטמאו בחוץ בשהכניסן לפנים פסקה טומאתן לגמרי דלא כברייתא ראשונה ואל תתמה כיון שכבר נטמאו במה נטהרו שהם אמרו והם אמרו שתפסוק טומאתן בפנים ולרבותא קאמר הדם והמים שנטמאו והיינו שכבר נטמאו בחוץ ואפ"ה עתה שהם בפנים פסקה טומאתן בין בכלים בין בקרקע ולא סבירא ליה הלכה למשה מסיני בטומאת משקין כלל דכיון שאין להם טומאה כל עקר מן התורה איך שייך הלכתא גמירי במשקי מטבחיא ולא היתה ההלכה רק לענין הכשר ור"ש פליג וסובר טומאת משקין דאורייתא ולא היה כח ביד חכמים לטהרן אבל ס"ל כר"פ דמשקי מטבחיא הלכתא גמירי לה אבל ההלכה מסיני לא ניתנה אלא במקומן כמו ששנינו בברייתא הראשונה ובמקומן באמת בין בכלים ובין בקרקע אינן מקבלים טומאה ומה דקאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים