צל"ח פסחים לג

קושיא דרש"י דנקט ושמן שלישי של תרומה כלומר שמן זה שאיירי ר''ע ור''ע ע בתרומה איירי ותדע דהא רש"י נקט בלשונו ושמן שלישי ולמה לא נקט סתם ושלישי של תרומה אינו טמא וכו' אלא על כרחך דעל דברי ר"ע מרמז אבל הא קשיא לי דא"כ דרש"י על שמן של ט"י קאי ומשום דשאני מגע ט"י דאפילו בקודש אינו רק פסול אם כן למה האריך רש"י בתחלת הדבור להוכיח דר"ע בשמן של תרומה איירי דאלו שמן של קודש לא שייך בו הדלקה והרי אפילו היה איירי בשמן של קודש אכתי כיון שנפסל בט"י אינו אלא פסול ולא טמא ואולי דעת רש"י דבאמת בהא דט"י אם הוא גרע או לא פלוגתא דתנאי היא במס' מעילה דף ח' והרי לאבא שאול הוא תחלה לקודש ולר"מ הוא שני לקודש רק לרבנן שם הוא פוסל קודש ואינו מטמא אלא דכאן לרבי עקיבא קיימינן ור"ע בהדיא ס"ל לקמן דף י"ט ע"א אם נגע טבול יום במקצתן פסל וכו' ומונח שפוסל ואינו מטמא וכמ"ש התוס' כאן בד"ה ואלו הכא וכו' אלא דעד כאן לא מצינו לר"ע כן אלא באוכל אבל במשקה אפשר שמטמא ואל תתמה ששם במעילה דף ח' ע"ב בתוס' בד"ה וחכמים אומרים כתבו וזה לשונם דקסברי דט"י אינו רק פוסל בשום דבר ואף במשקה קודש עכ"ל הרי שכתבו לרבותא אף במשקה מכלל שיש מקום לחלק בזה בין אוכל למשקה וא"כ איכא למימר דר"ע סובר באמת כן ונסתר קושיית הגמרא מאי דוחקו דרב יהודה וכו' ולכך הקדים רש"י דר"ע ודאי לא איירי במשקה קודש והדבר אשר דברתי לחלק במגע טבול יום בין אוכל קודש למשקה קודש דאוכל הוא פוסל ומשקה הוא מטמא לא דבר רק הוא כי בזה מיושב דלא סתרי תרתי סתמי אהדדי דבריש פרק ב' דמעילה סתם בחטאת עוף ובעולה לפסול בט"י ודייקי גמרא לפסול ולא לטמויי דחטאת ועולה אוכל הוא ובפרק בתרא דנדה סתם שהוא כמגע טמא מת לקדשים דשם לענין מערה מים איירי ועל משקה קאי לכן הוא מטמא קודש. [כג] ד"ה מתניתין קשיתי' וכו' לתני שנטמא סתם וכו' דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכתב מהרש"א ז"ל פירושו מגומגם ההא מצינו פלי שנטמא במשקין ואני אומר דבכל זה מהרש"א לשיטתו דבדברי ר"ע לא דייקינן מימיהם אבל לפי מה שכתבתי לעיל סימן ך' דגם בדברי ר"ע דייקינן כן וא"כ קודם י"ח דבר. עדיין לא נגזר כלי שנטמא במשקין וגם אז לא נמנעו מלהדליק בכלי שנטמא ואז על כרחך נטמא באב הטומאה וממילא נדע שמתיר לעשות מפסול שני ולמה הוצרך לומר בטמא מת אלא להורות איזה דבר שחלוקה טומאתו וכו' כד] ד"ה אי תוספת דרבנן וכו' אי נמי אשמעינן שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה וכו. הנה כאן קשה דאיך יאמר בראשון או בשני והרי ר"ע מימיהם של כהנים קאמר ואז עדיין לא נגזר כל הפוסל וכבר כתבתי לעיל לפרש דברי הגמרא דעיקר הקושיא למה לי' למימר בט"י הוה לי' למימר סתם שנפסל וכמו שהארכתי לעיל אבל לשונו של רש"י אינו סובל פירוש זה ונראה דרש"י סובר כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף זבים דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחלה אינו מגזירת י"ח דבר רק גזירה קדומה מעולם מיום שגזרו שמשקים יטמאו אחרים גזרו שיהיו תחלה ובי"ח דבר חידשו שגם משקה מחמת ידים הוא תחלה ואפשר דמכאן נפקא ליה להרמב"ם שכל הפוסל אינו מגזירת י"ח דבר מדאמר רבא מאי אריא וכו' והרי ר"ע אמר מימיהם של וכו' אמנם לקמן בסוגיא דאיתשביש כהני שם יתבאר דרש"י לא ס"ל כשיטת הרמב"ם ולכן נראה בכוונת רש''י דודאי צריך להיות עדיות הללו בין דר"ח ס"ה ובין דר"ע דבר שהוא תוספת טומאה בין קודם י"ח דבר ובין לאחר י"ח דבר ועיקר הוכחת רבא דמשקין לטמא אחרים דאורייתא דא"כ הל"ל בנר שנטמא סתם וכשאומר לשון זה הוא סובל נר שהוא אב הטומאה דהיינו של מתכת בטמא מת וסובל נר שהוא ראשון דהיינו שנטמא בשרץ וסובל נר שהוא שני דהיינו שנטמא במשקין שנטטאו בשרץ וכיון דעדות דר"ע היה גם אחר י"ח דבר ממילא ידעינן שמותר לעשות השמן שהיה פסול ראשון שהרי אחר י"ח דבר אפילו ע"י כלי שנטמא במשקין נעשה השמן ראשון וממילא נדע שאפילו נטמא בטמא מת מדליקין בו שהרי מותר לעשותו ראשון וממילא נפרש שנטמא בטמא מת שיהיה עדותו שוה בין קודם י"ח דבר ובין אחר י"ח דבר אלא ודאי שמהדר לעשותו ראשון דאורייתא

אלא דלפי זה קשה דהרי רש"י בד"ה מתני' קשיתי' גריס נתני שנטמא סתם וכבר כתבתי בסימן י"ט דרש"י לא ניחא לי' שניתני שנטמא בשרץ דמה חילוק אם תני במת או בשרץ כיון שצריך לפרש איזה טומאה לכן כתב רש"י שדחקו לרב יהודא דניתני שנטמא סתם ועתה הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקי' דר"י להתיר לעשותו ראשון דאוריית' נוקי בשל חרס ועושין אותו שני דאוריית' ואי משום דניתני שנטמא סתם זה אינו אי הוה תני שנטמא סתם הוה אמינא שטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן דהרי באמת הוה קתני שנטמא סתם והוה מפרשינן בין בשרץ בין בכלי שנטמא במשקין ומותר לעשותו ראשון דרבנן להכי קתני שנטמא בטמא מת ומדמהדר דוקא אכלי שנטמא באב הטומאה ש"מ שמהדר לטמא השמן לעשותו שני דאורייתא וראשון דרבנן וש"מ משקי לטמא אחרים דאורייתא אבל אכתי מנ"ל לרב יהודה דאיירי בשל מתכת ולהתיר לעשותו ראשון דאורייתא ולכן נלע"ד דגם רש"י מודה דשייך לדקדק דהוה לי' למתני שנטמא בשרץ או באב הטומאה סתם ולמה דקדק לפרש באיזה אב הטומאה ומפרש בפירוש בטמא מת רק מתחלה לתרץ דברי רב יהודא לא היינו צריכין לזה דקודם שמסיק להוכיח דמשקין לטמא אחרים דאורייתא ורק להוכיח שמותר לעשותו ראשון דאורייתא וסם אכתי אמרינן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא הוא ממילא לר"ע אז שפיר קשיתי' מתניתין דדי למתני שנטמא סתם דהרי ר"ע מימיהם קאמר וקודם י"ח דבר לא היה כלי מקבל טומאה רק מא"ה באמת שמדקדק ג"כ דהוה ליה למתני באב הטומאה סתם ומוכחי ממשנתינו כולהו ממה דמדקדק לפרש באב ש"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא וממה מדקדק עוד יותר לפרש באב הטומאה דמת שמע מיני' דאייארי בשל מתכות ע"ד דבלא"ה ניחא דהרי כתבתי לעיל בס"ס כ"א דהך סיומא ולתא מאי אריא בא''ה וכו' לאו רבא בעצמו אמרה אלא סתם מתניתין קשיתי' וכו' לתני שנטמא סתם וכו' דאין כלי מקבל בתר הכי שרוצה לדקדק גם מכאן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא שמע מיני' דאיירי בשל מתכות אריא בא"ה וכו לזו רבא בעצמו אמרה אלא סתם גומרת ליישב גם אליבא דרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא וכו אבל לרב אדא משמיה דרבא דבקדשים עושה כיוצא בו בלא"ה מוכח דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ר"ח מוסיף אדר"ע וכנ"ל ורב יהודא ודאי ס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים דאם לא כן לא היה צריך לתרץ כלל על קושיא דהיינו הך ועיין בתוס' לעיל בד"ה מאי קמ"ל וכו' ואף דר"י בלא"ה מתני' קשיתי' מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו שלתרץ קושיית היינו הך בא וא"כ מוכח דסובר אוכל מטמא אוכל וא"כ בלאו הכי מוכח דמשקין מטמאין אחרים מדאורייתא ושפיר פירש רש"י לעיל בד"ה מתניתין קשיתי' דהוה ליה למתני שנטמא סתם ודו"ק

[כו] בד''ה נימא קסבר וכו' דכל אב הטומאה דאורייתא כוונת רש"י משום דרש"י מפרש סוגיא זו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כמפורש בדבריו בד"ה מדברי ר"ח ס"ה ולקמן יבואר וא"כ למ"ד הזה אין כאן שום רבותא מה שאב הטומאה דאורייתא ולכן פי' רש"י דלהכי אמר בא"ה דאורייתא משום דכל א"ה הוא דאוריי':

[כז] בא"ד כגון כלי שנטמא במשקין וכו' לפי הנראה רצה רש"י לפרש אוקימתא זו לכ"ע בין למ"ד אוכל מטמא אוכל ובין למ"ד אין אמ"א ולכן בחר לפרש ולד דרבנן כלי שנטמא במשקין דזה לכ"ע הוה דרבנן אבל לפרש ולד דרבנן אוכל מאוכל דקשה תינח למ"ד אין אמ"א אבל למ"ד אמ"א דאורייתא הוא ולפרש משקין שנטמא בכלי למ"ד משקין לטמא אחרים דרבנן לא רצה משום דא"כ קשה למ"ד אין אמ"א מאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא וכדכתב רש"י לקמן ט"ו ע"ב באוקימתא דר' ירמיה בד"ה ורב יוסי לטעמיה דהך אוקימתא לא אתיא לרבינא וכאן רצה רש"י לפרש גם לרבינא ועוד דרש"י רצה לפרש אוקימתא זו גם אי סבר ר"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא. [כח] בא"ד דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלים שאין אוכל נעשה אב הטומאה וכו'. הנה אם היו משקין הללו שטימאו את הכלי משקין הבאים מחמת שרץ או מנבילה או מטמא מת אין פירוש למה שכתב רש"י שאין אוכל נעשה אב הטומאה מאי אריא אוכל הלא כל דבר הנטמא באב הטומאה אינו נעשה אב כמוהו [זולת כלי מתכות בטומאה מת] ואפי' כלי שנטמא באב הטומאה שוב אינו מטמא כלי וכך הוה ליה לרש"י לפרש דמדאורייתא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא ודאי כוונת רש"י שמשקין הללו נטמאו במת עצמו ואלמלא שאין אוכל ומשקה נעשה אב היו משקין הללו שפיר מטמאין כלי מן התורה שאב הטומאה מטמא כלי ולכן הוצרך רש"י לפרש שאין אוכל ומשקה נעשה אב הטומאה אלא דהיא גופא קשיא מי הכריחו לרש"י לפרש שמשקין שנטמאו במת עצמו טמאו הכלי ומה חסר לו במשקה שנטמא בשרץ ונבילה ולכן נלע"ד כוונה אחרת לרש"י בזה דהא יש להקשות מנא ליה לר"מ לפרש ולד דר"ח ס"ה היינו דרבנן וללמוד ממנו ששורפין טהורה עם הטמאה בפסח ודלמא ולד דר"ח ס"ה היינו גם כן דאורייתא כמו האב ובשלמא לקמן בסוגיא דר' ירמיה דמוקי לה בבשר שנטמא במשקין שנטמאו וכו' וכמבואר ברש"י שם באוקימתא דר' ירמיה ליכא לאקשויי היא גופא מנא ליה לר"מ דאיירי בהכי דאיכא למימר כיון דר"ק בולד ולד מיירי דאל"כ שני ושני הוא כמבואר בתחלת הסוגיא א"כ היא גופא טעמא בעי למה קורהו ר"ח ס"ה ולד הטומאה ולמה לא אמר לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד ולד עם הבשר שנטמא באב ולכן צריך לומר על כרחך שהך בשר נטמא במשקין ולכן שפיר קאמר בולד דמשקין לעולם הם רק ולד שהרי הם נעשים תחלה ולר"מ הוא ולד ממש ולר' יוסי הוא ולד ולד של תורה וגם ולד מדברי סופרים ולכן קורהו ולד ומוכח דאיירי ע"י משקין וכל זה לקמן באוקימתא דר' ירמיה שמפרש רש"י רק אליבא דמאן דאמר אמ"א אבל כאן שרש"י מפרש סוגיא זו גם למ"ד אין אמ"א וממילא ליכא לפרש באוקימתא דר ירמיה ולכן על כרחך איירי כאן במשקין שנטמאו במת וכלי במשקין הללו ולקמן דף י"ז ע"א בסוגיא דאישתבש כהני מבואר בדברי רש"י בד"ה רבינא אמר וכו' דמת אבי אבות ולחם אב ונזיד ראשון וכו' הרי מפורש בדבריו שאוכל או משקה הנוגע במת עצמו נעשה אב הטומאה וכתבו התוס' שם בד"ה רביעי בקודש וכו' והא קיימ"ל דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו יש לומר דאינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה יעויין שם בתוס' נמצא משקה שנגע במת ראוי לקרותו אב ונמצא הכלי הנוגע בו אלמלא היה כלי זה אוכל היה נעשה ראשון והיה נקרא ולד הטומאה אלא שאעפ"כ מקרי ולד ולד שגזירת הכתוב שלגבי כלי לא יוחשב המשקה שנגע במת רק ולד ולא אב ולכן עכ"פ שייך לקרותו ולד ומזה נפקא ליה לר"מ דר"ח ס"ה מיירי בכהאי גוונא מדקורהו ולד הטומאה והרי באמת הוא ולד ולד דאם כן קשה שני ושני הוא ובזה אתי שפיר דאף דסוגיא זו מפרש רש"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפ"ה גם למאן דאמר הזה עצמו לא היה רש"י יכול לפרש ולד דרבנן כגון אוכל באוכל דא"כ הוה קשה היא גופא מנ"ל לר"מ דאיירי בכך ואי משום דקאמר בולד הטומאה ולא קאמר בולד ולד הרי אכתי אפי' מיירי אוכל באוכל היה לו לומר בולד ולד וגוף פירוש רש"י שפירש בכלי שנטמא במשקין קשה תינח לאחר גזירת י"ח דבר אבל ר"ח מימיהם קאמר והרי קודם גזירת י"ח דבר לא היה משקין מטמאין כלי אפי מדרבנן אלא דקודם י"ח דבר מיירי אוכל באוכל שגם כן הוא מדרבנן וקורהו ולד ואינו קורהו ולד ולד משום דאחר י"ח דבר משכחת לה בולד ועל דרך שכתבתי מעל"ד בדברי התוס' בסוף ד"ה דאיכא

משקין

[כט] תוספת דזה ואלו הכא פסול וטמא וכו' מ"מ אומר ר"י דמגע ט"י אינו חשוב כשלישי דאפילו בקודש וכו' דבמעילה וכו' ודייק בגמרא לאפסולי אין וכו' והכי סבר ר' עקיבא לקמן בהסולת והקטורת וכו' וכתב הפ"י אע"ג דהתם במעילה פלוגתא דאבא שאול ורבנן היא וכו' אלא שאכתי יש לדקדק דאמאי אלימא להו להתוספות הך סתמא דמעילה מהך סתמא דשלהי נדה וכו' עיין בפ"י ואצלי דבריו תמוהים דאיהו אחר מחילת כבודו היה סבור שהתוס' מביאים הך דמעילה ללמוד משם דט"י