צל"ח פסחים קכא

השמועה למדו שזו אזהרה על הזביחה איברא דבפסח שלא לשמו מצינו שצוה הכתוב על הזביחה דכתיב וזבחת פסח ודרשו רז"ל שתהא זביחתו לשם פסח מ"מ אין פסוק זה אזהרה לעיכובא אבל הוא למצוה שמצוה שיזבחנו לשמו ועיכובא לא נפקא לן אלא מן וזבחת פסח ולא מן ועשית פסח ובמסכת זבחים דף ז' ע"ב דריש לכל הני קראי ולא נפקא לן שם עיכובא שיהיה פסול שלא לשמו רק מקרא דואמרתם זבח פסח הוא ודרשינן הוא בהוייתו יהיה לשמו כשר שלא לשמו פסול אם כן אין הכתוב מדבר בעכוב הזה עם הזובח אבל דבר על הקרבן שאם הוא בהווייתו כשר ואם לאו הוא פסול אבל פסול פסח ששחטו שלא לאוכליו נפקא לן מאיש לפי אכלו תכוסו עיין לעיל דף ס"א ע"א ובין מצוה ובין עיכובא נפקא לן מקרא זה דאיתקיש אוכליו למנוייו וכתוב זה עם השוחט מדבר ואותו מזהיר תכוסו כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה כמפורש שם ובשוחט קדשים בחוץ עונשו מפורש בפ' אחרי שהשוחט חייב כרת ואזהרה לשוחט אף שלא מצינו מפורש בתורה מ"מ ודאי השוחט מוזהר וכמבואר בזבחים דף ק"ז שלא ענש אלא אם כן הזהיר ובמסכת תמורה דף ד ע"ב פליגי אביי ורבא במה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני דאביי אמר מהני ורבא אמר לא מהני וזה פשוט דהלכה כרבא בכל הש"ס חוץ מיע"ל קג"ם ושם מקשה הגמרא על רבא כמה קושיית מכמה מילי דאזהר רחמנא ואף עפ"כ מהני וכולהו משני התם ומביא ריבוי בכל אחד מקרא דמהני ולפי זה אני אומר דכל מידי דאמר רחמנא לא תזבחנו ועבר וזבחו לרבא לא מהני זביחתו והרי היא כמתה ע"י נחירה שאין כאן זביחה וזה פשוט אצלי מאד ומתחלה נתקשיתי למה לא עשו שם בתמורה זה נפקא מינה בין אביי לרבא ולסוף עיינתי בהסוגיא שם ו' ע"ב דקאמר ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא בשינוי קונה ופרש"י שם בשינוי שמשני מדעת המקום אם קונה כלו' אם מהני דלאביי בכל מקום מהני זולת היכי דפירש בפירוש דלא מהני ולרבא בכל מקום לא מהני זולת במקום שפירש בפירוש דמהני וסיים רש"י דלא איתפשט לן דלהוי מידי בינייהו וכו' ולענ"ד היינו כל הני דאזהיר על הזביחה ועכ"פ פשיטא לי כביעתא בכותחא דלרבא השחיטה בזה לא מהני וכנחירא דמיא וכמתה בלא זביחה והרי היא נבילה ומטמאה טומאת נבילה ואחרי כל הוצעות האלה שוב תבוא כל האי סוגיא דשמעתין וכל הנך עינוי איש על דגלו יבא באותות כל אחד על מקומו התירוץ לפי הנושא ואומר אני שבודאי גם מהמקשה לא נעלם התיקון להוציא מידי נבילה ואף שלענין אכילה לא נפקא לן שהרי עדיין אסורה באכילה משום קדשים מ"מ זהו איסור ונבילה היא טומאה ותיקן לטהרו מטומאת נבילה ולכן לא הקשה על רישא שחטו סלא לשמו מה תיקן ששפיר תיקן להוציא מידי נבילה אבל הקשה שלא לאוכליו מה תיקן דבזה הזהיר הכתוב על הזביחה שיהיה דוקא לפי אכלו וכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי היא כמתה ע"י נחירה ועדיין מטמאה משום נבילה וא"כ מה תיקן ומשני דתיקן אם עלו לא ירדו דכיון דרבי רחמנא דכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו וכיון שהתורה ריבתה שלא תרד ממילא גלי רחמנא שגם הזביחה כשירה ותיקן גם כן להוציא מידי נבילה אלא שזה תלוי בזה שאם לא תרד אז הזביחה מהני גם לטהרו מידי נבילה ונקט עיקר הדבר שלא תרד ושוב הקשה משחטו ונמצא בעל מום דנם שם הזהיר ככתוב לא תזבחנו ואי עביד לא מהני והוה כמתה מאליה ואין כאן טהרה ועדיין טמאה משום נבילה ומ"מ אני מסופק בזה דבבעלי מומין לא תזבחנו לה כתיב א"כ לא הוזהר על סתם זביחה רק שלא יזבתנו לה' וא''כ אם זבחו לה' אולי לא מהני שוחט לה' אבל נשאר כמו שזבחו סתם וטהרו מידי נבילה ויש פנים לכאן ולכאן] וא"ב מה תיקן והיה מקום כאן לתרץ שתיקן להוציא מידי אמ"ה דבזה אף דלא מהני זביחתו להיות זביחה מ"מ גם במתה ע"י נחירה או מאליה עכ"פ יצא מידי אמ"ה ונראה דלא שייך בזה להוציא מידי אמ"ה דרש"י פירש בד"ה מידי אמ"ה לבני נח שאם אכלו לא היו חייב ולכאורה יפלא למה נדחק רש"י לפרש לבני נח הא גם לישראל תיקן להוציא מידי אמ"ה ואי משום שלישראל בלא"ה אסורה משום קדשים מ"מ נ"מ אם התרו בו משום אמ"ה ולא התרו בו משום קדשים ואמנם כוונת רש"י בזה לפי מה דאמרינן במסכת חולין דף ק"ג ע"א דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממ"א הל' ה' שכתב ששני איסורים באים כאחד בתולש אבר ונטרפה בו יעויין שם דמוכח שאם היתה טריפה מקודם לא חייל איסור אמ"ה על איסור טריפה ואם כן ה"נ דלא חייל איסור אמ"ה על איסור קדשים ולא תיקן לישראל מאומה דבלא"ה לא חייל איסור אמ"ה בזה לישראל לכך פירש רש"י שתיקן לבני נח וזה בלי ספק כוונת רש''י ולב"נ שפיר עשה תיקון שעתה אינו אסור לב"נ שאף שבלי ספק שהישראל אסור היה ליתן קדשים לב"נ היינו שהישראל אסור ליהנות אבל אין האיסור על הב"נ שלא יאכל קדשים וכל זה בשאר כל הקדשים אבל בפסח כתיב כל בן נכר לא יאכל בו והרי לא נאמר לא יאכיל לבן נכר ממנו שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר אבל כתיב בן נכר לא יאכל א"כ את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזהו בלי ספק טעם הרמב"ם בפ' ט' מק"פ הל' ז' שפסק שהמאכיל כזית מן הפסק לבן נכר עובר בל"ת ולא היה חייב מלקות רק מכות מרדות והכ"מ נדחק בזה ולדידי פשוט שעובר בל"ת שכתב הרמב"ם הייני לפני עור לא תתן מכשול כמו המושיט אמ"ה לבני נח אב' גוף האזהרה של כל בן נכר לא יאכל את הבן נכר היה מזהיר והא דלא חשבינן גבי שבע מצות היינו מפני שלא היה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שפסח נוהג ועוד אני אומר שאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו היינו בין בכשר בין בפסול שהרי ועצם לא תשברו בו היה ג"כ ראויה שינהוג גם בפסול אלא דמיעוט רחמנא בו בכשר ולא בפסול אבל בו דכתיב בבן נכר איצטרך למדרש בו ולא בתרומה כמבואר לקמן דף צ"ו ע"א ולפי זה לא שייך בקרבן פסח שתיהן להוציאו מידי אמ"ה דמה תיקן בזה ועדיין אסור לב"נ משום כל בן נכר לא יאכל ובב"נ לא היה שייך שהתרו בו משום אמ"ה וגם לא שייך שיתחייב שתים ואטו בתרי מיתות הוו הטלינן ליה ולכך ננעלו כל שערי תירוצין לפניו והוצרך לתרץ בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ושוב הקשה משחטו ונמצא טריפה ואף שכתבתי שלכך לא הקשה מרישא דמשנתינו בשחט שלא לשמו משום דידע שתיקן להוציא מידי נבילה ואם כן איך הקשו משחטו ונמצא טריפה ונראה שהמקשה טעה במה שאמרו במסכת חולין ד ע"ג ע"א טריפה ששחטה מטמאה בקדשים וסבור המקשן הזה שהוא טומאה דאורייתא ושדין קדשים משונה מדין חולין שבקדשים בטריפה אין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וא"כ הקשה מה תיקן והשיב לו התרצן שתיקן להוציא מידי נבילה דאורייתא וטריפה שמטמאה בקדשים הוא רק מעלה מדרבנן וגם כאן לא היה יכול לתרץ להוציא מידי אמ"ה שהרי בפסח מיירי וכנ"ל ושוב הקשה משוחט חטאת בחוץ לע"ג ובשחיטת חוץ ענש הכתוב כרת ולא ענש אא"כ הזהיר ומה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכאלו לא נשחטה ומתה מאליה והרי היא מטמאה טומאת נבילה ממש ומן התורה ומה תיקן ובזה נדחה קושיית התוס' שהקשו שהרי טומאת ע"ג היא דרבנן ולפי מ"ש לא משום טומאת ע"ג הקשה רק משום טומאת נבילה ועל זה מתרץ שפיר תיקן להוציא מידי אמ"ה ובזה אתיא כל הסוגיא על נכון ויצאתי קצת חוץ לדרכי בחבור הזה להביא הקדמות ואעפ"כ הכל בדרך הישר ונכון וע"פ מ"ש מתורץ ג"כ מה שיש להקשות שהקשה משוחט חטאת בחוץ לע"ג והרי בחולין דף מ' ע"ב מוקמינן ליה בחטאת העוף וא"כ תיקן לטהר שלא יטמא בגדים בבית הבליעה ולפי מ"ש נכון שהרי היא כאלו לא נשחטה ועדיין ק היא נבלת עוף. ע"ב ותני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד וכו' יש לדקדק ודלמא לעולם בשאר ימות השנה שהוא זמן שלמים לא בעי עקירה אבל בשחטו ע"פ אחר תמיד של בה"ע שאז אינו זמן שלמים שהרי כתיב עליה השלם לכך בעי עקירה ומה ענין זה לאשם שניתק שאפי' שחטו סתם הרי הוא זמן עולה כמו זמן אשם ולכך לא בעי עקירה ועיין לעיל בדף ס' ע"ב כתבתי כיוצא בזה מחמת מניעת הסמיכה

שם הא מני ר"א היא וכו' יש לדקדק כיון דלא בעי עקירה וממילא שלמים הוא מה בכך ששחטו לשם פסח הרי השוחט לא ידע בשעת שחיטה שמשכו בעלים או שמתו שהרי שנינו שחטו ונודע שמשכו בעלים שמשמע שאחר שחיטה נודע א"כ הוה ליה עקירה בטעות שהשוחט היה סבור שעדיין הוא חזי לפסח וגם לר"א אינו פסול דעקירה בטעות לא שמיה עקירה כדאמרינן בתחלת הסוגיא דף ע"ב ע"א אלימא בטועה וכו' ונראה דכיון דאליבא דרב קיימינן כדאמר לעיל מידי הוא טעמא ורי' רב הא מוקי ליה רב חסדא במנחות דף מ"ט ע"א דס"ל עקירה בטעות שמיה עקירה וא"כ לדידן דקיי"ל עקירה בטעות לא שמיה עקירה וכמבואר ברמב"ם פט"ו מפה"מ ופ"ב משגגות אי אפשר לתרץ כן ועל כרחך מוכרחין אנו לומר דבעי עקירה ולכך פסק הרמב"ם בפ"ד מפה"מ הל' ט"ו דאשם שניתק וכו' אם הקריבה עולה כשר דמשמע הא סתמא פסול והקשה הלח"מ שם שהרי בסוף שמעתין חזר בו ממה דאמר לא תימא שחטו סתם וכו' עיין שם בלח"מ ולפי מ"ש דהרמב"ם לשטתו דפסק בע"ח אינן נדחין ובטל ליה התירוץ של רב הונא בריה דר"י ופס עקירה בטעות ל''ש עקירה ובטל התירוץ של רב פפא ועל כרחך אי אפשר לאוקמי הא דבחול בה"ג ישרוף מיד כי אם מטעם דבעי עקירה ואף שכתבתי לעיל דף ס' ע"ב דהרמב"ם ס"ל דפסח אפילו קודם י"ד בניסן לא בעי עקירה מ"מ בי"ד בניסן בעי עקירה אפילו מתו בעליו וכיון דבעי עבירה באותו יום לכך אפילו עקרו בפירוש לא מהני ופסח לשם שלמים שחט אלא דלפי זה קסה מה הקשה כלל מפסח על אשם ושאני פסח בי"ד שאפילו עקרו בפירוש לא מהני לכך ק"ו דסתמא לא מהני אבל אשם שמהני עקירה לשם עולה מהני נמי סתמא

ובהיותי משוטט במחשבתי בדברי הרמב"ם פקחתי עיני וראיתי דבר תימה בדבריו בפ"ד מק"פ הל' ג' וזה לשון רבינו שם זה הכלל כל שפסולו בגופו וכו' בדם ובבעלים וכו לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח ב' ה"ז ישרוף מיד עכ"ל רבינו ולשונו זה מבואר שדקדק שגם הידיעה שמתו או משכו ידם וכו' היתה קודם השחיטה וא"כ אם לא נודע עד אחר השחיטה אף שנודע לנו אחר השחיטה שכבר מתו או משכו ידם קודם השחיטה צריך עיבור צורה וזה נגד הסוגיא דכאן שהרי במשנתינו שנינו שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שמתו וכו הרי שקאמר שחטו ונודע והיינו שאחר שחיטה נודע ועוד שהרי מסיים במשנתינו מפני ששחט ברשות הרי שבשעת שחיטה לא נודע עדיין וקאמר בגמרא ותני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד הרי שעלה דמשנתינו דהיינו שנודע אחר ששחט תני עלה שישרוף מיד ותימה על הרמב"ם בזה וגם תימא על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה כלל ולכן נלע"ד דדעת רבינו דפסח בשאר ימות השנה בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח א"צ עקירה וכמו"ש לעיל אמנם בע"פ בין לפני חצות ובין לאחר חצות לא מהני ליה עקירה אבל במשכו בעלים את ידם או שמתו שכבר אינו ואוי לפסח מהני אם שחטו לשם שלמים ולא משום דבעי עקירה כי אדרבא לא בעי עקירה וממילא הוא שלמים אבל כיון דיום זה עכ"פ הוא זמן פסת ואף שזה נדחה מבעליו מ"מ הזמן הוא לכל העולם להחריב קרבן פסק לכן אף שהוא שלמים מ"מ אם שחטו לשם פסח שוב הוא פסח פסול ולא זו ששחטו בפירוש לשם פסח אלא אפי' שחטו סתם כיון שאותו יום ראוי לפסח הוה סתמא כפירושו ולכך אם שחטו סתם הוה פסולו בגופו כיון שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הוה כטהרו בפירוש משלמים אלא שאם לא ידע שמשכו בעלים או שמתו א"כ אף ששחטו בפירוש לשם פסח כיון דלא בעי עקירה וממילא הוא שלמים אלא שמה ששחטו לשם פסח עקרו משלמי' וזהו בידע שמתו או שמשכו ידם אבל אם לא ידע הרי מה ששחטו לשם פסח הוא בטעות ולא שמה עקירה ונשאר שלמים ולכך אין פסולו בגופו ולהכי בעי הרמב"ם שקודם שחיטה נודע שמשכו ואז הוא דישרוף מיד וכיון שפסח שמשכו בעליו או שמתו אם שחטו סתם הוה כעקרו מתורת שלמים והרי הוא פסח פסול אף שפסח