צל"ח פסחים קכ

שאין סופו לזה לא בעי עקירה לכן מוכרח לאוקמי בעוקר

שם לר"י דשני ליה לשני לי' הנה להרמב"ם בפירוש המשנה דפירש אימורי צבור וכו' והשוחט לשמן חייב היינו ששחט הפסח לשם אימורי צבור וכוונתו בזה נלע"ד דס"ל דאי שחט שאר זבחים לשם אימורי צבור פוטר ר"י כיון שעשה מצוה שהרי כשרין שלא לשמן וא"כ בלא"ה לא פריך ר"א כלום לר"י דמה לשוחט לשם אימורי צבור שכן הפסח פסול ולא עשה מצוה משא"כ שאר זבחים וא"כ ע"כ תשובה שהשיב ר"י לא אם אמרת וכו' שיש להם קצבה לדברי ר"א השיב ומה הקשה לר"י דשני וכו' לשני ליה וצריך לומר שאף שתשובת לא אם אמרת השני היה לדברי ר"א אכתי היה סבור שהלא אם אמרת ראשון היה הכרח אף לדעת ר' יהושע ומה שכתבתי דלהרמב"ם בשוחט זבחים אחרים לשם אימורי צבור פוטר ר"י ניחא שלא הביא הרמב"ם בפ"ב משגגות כלל דשוחט זבחים לשם אימורי צבור שיהיה חייב ואף שהביא הרמב"ם שם בהל' י"ג השוחט בשבת ק"צ שלא לשמו חייב חטאת וכו' וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התו והכ"מ כתב ומ"ש אם שחט יתר על חובת היום משנה בפרק אלו דברים שהשוחט לשם אימורי צבור בשבת חייב ואיתי' נמי בתוספתא עכ"ל הכ"מ ולדעתי דין זה דמשנתינו אינו ענין לשחט יתר על חובת היום דשם לא שייך לומר שהוא כשר שמה שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים היינו שהיה מתחלה זבחים ונשארו בתורת אותו זבח רק שלא עלו לשם חובה אבל בשחט יתר על חובת היום זהו לא הי' זבח מעולם ולחובת היום אינו ענין כלל שהרי כבר הקריב חובת היום ובזה ודאי חייב על התוס' והוא דין השנוי בתוספתא אבל בשוחט זבחים לשם קרבנות צבור כיון שכשרים הם עשה מצוה ואם הי' הרמב"ם גם בזה מחייב חטאת הי' להזכיר דין זה ששנוי במשנתינו ושוב לא היה צריך להזכיר דין שחט יתר על חובת היום אלא ודאי שבזה באמת פטור ומשנתינו בשוחט פסח לשם אימורי צבור כפירושו בפירוש המשנה ואף שפסק הרמב"ם דקרבנות צבור ששחטן שלא לשמן שחייב הרי שלא הועיל מה שעשה מצוה לפטרו שהרי בכלל קרבנות צבור גם עולה בכלל שהיא כשרה שלא לשמה שאני התם ששינה לדבר איסור וגם לא עשה מצוה אבל בשוחט זבחים לשם אימורי ציבור ששינה לדבר המותר אף שיש לו קצבה מ"מ כיון שעשה מצוה פטור ועדיין צריך עיון למה השמיט דין פסח ששחטו לשם אימורי צבור שחייב אף ששינה לדבר המותר מ"מ כיון שלא עשה מצוה וגם דבר ששחטו לשמן יש לו קצבה חייב וצריך לומר דפסק כר"מ וכדפסק בתינוקת ועיין בכ"מ שם הל' י"ב מה שכתב בשם הר"א בנו של רבינו ולדידי פסק בכל הדברים כר"מ ובק"ל ששחטן שלא לשמן שחייב היינו משום ששינה לדבר האסור

ע"ב א"ל ר' זירא וכו'. מודה הי' ר"מ בבעלי מומין והקשה אחד מן התלמידים מה קושיא מבעלי מומין דלא עשה מצוה כלל לעגל של זבחי שלמים שעשה מצוה סכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ורציתי לדחות קושיא זו דחזינן דר"מ לא קפיד אם עשה מצוה או לא שהרי בהי' לו שני תינוקות ומל את של אחר השבת בשבת פוטר ר"מ הגם שיש לחלק שאני שם דמחלפי ובעלי מומין לא מחלפי הרי אכתי לא אסיק אדעתא דטעמא מקום איחלופי שהרי עגל לא מיחלף ולקמן הוא דמסיק אע"ג דלא מחלף וכו' וה"ה דאיכא למימר כן עושה מצוה אע"ג דלא מחלף וכל זה אליבא דמסקנא ועכ"פ ר' זירא דלא אסיק זה אדעתא שפיר הקשה מבע"מ על עגל אלא שגוף דבר זה דמל של אחר השבת בשבת דנימא שלא עשה מצוה צריכא עיונא לפי מה דפסק הרא"ש בפרק ר"א דמילה דאם מל תוך שמנה א"צ לחזור ולהטיף דם ברית וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רס"ב סעיף א' בהג"ה זה לשונו עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית מלו תוך ח' וביום יצא עכ"ל רמ"א וא"כ חזינן שגם תוך ח' עשה מצוה ואמנם דין זה הוא דבר תימא שהרי שנינו בפ' ר"א דמילה דף קל"ז ע"א מי שהיו לו שני תינוקת וכו' ומל של אחר השבת בשבת חייב אחד למול בע"ש וכו' ומל של ע"ש בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר הרי שברישא מודה ר"י והיינו משום דלא עשה מצוה ולדברי הרא"ש קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וסבור הייתי לומר שבאמת עבור זה נחלק ר"מ שם בברייתא והובא גם כאן דאמר שהכל מודים שאם מל של אחר השבת בשבת דפטור משום דסובר שעשה מצוה בהמולו תוך שמנה אבל באמת הא ליתא שהרי קאמרינן עלה ותסברא מה התם דלא עביד מצוה פטר ר' יהושע וכו' וא"כ חזינן דגם לר"מ קאמרינן דלא עביד מצוה ולכן אמרתי ליישב גם קושיית הש"ך שם בס"ק ב' שהקשה על הרא"ש מסוגיא דמנחות דאמרינן אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוח' שבת וא"כ גם גבי מיל' אם אתיא דנימול תוך חי"ת ככר וא"צ שוב להטיף דם ברית אמאי דוחה שבת נמהלי' מע"ש יעויין שם בש"ך ולענ"ד אין דעת הרא"ש שאם מלו תוך חי"ת שקיים מצות מילה אל שבטלה לגמרי מצוה זו דאין לו מה למול שכבר נחתך ערלתו ובנולד מהול צריכין להטיף דם ברית משום שמא ערלה כבושה היא כמבואר בשבת דף קל"ה ע"א אבל קטן זה שנחתכה ערלתו שוב אין כאן צורך להטיף דם ברית אבל מצות מילה לא קיים וביטל מצוה זו לגמרי כמו אם הי' חותך הגיד מעיקרו שבטלה מצות מילה ואינו חייב שוב להטיף דם ברית אבל המצוה לא נתקיימה כלל וממילא נכון שטת הגמ' דאמר מה התם דלא עביד מצוה וגם קושיית הש"ך לא קשיא דמצות מילה אי אפשר לקיים אם נמהלי' מאתמול וכל זה הי' מקום לתרץ דברי הרא"ש אבל דברי רמ"א שם בי"ד שכתב מלו תוך שמנה וביום יצא לשון יצא הוא שיצא ידי חובת המצוה ועוד דאי ס"ד שאין כאן קיום המצוה רק שבטלה המצוה לגמרי אין מקום לחלק בין מלו תוך שמנה ביום ובין מלו אז בלילה וא"כ על רמ"א קשה מדברי הגמרא כאן דקאמר לא עביד מצוה והנלע"ד ליישב דברי רמ"א [והיינו שלא יהיה קשה עליו מדברי הגמ' אבל לא ליישב קושי' הש"ך] הוא דודאי קודם זמנו לא נתקיימה המצוה אבל אם מלו תוך חי"ת כשיגיע יום חי"ת מתקיימת מצוה זו שהתורה אמרה ביום השמיני ימול שכשיגיע יום שמיני יהיה נימול וא"כ שפיר קאמר לשון יצא וגם לשון הגמ' הוא נכון מה התם דלא עביד מצוה היינו היום ביום שבת הזה שחיללו לא עביד מצוה אלא למחר תתקיים המצוה פטור ר"י היכא דעביד מצוה דהיינו מל של ע"ש בשבת דעביד מצוה תכף ביום השבת הזה מחייב וכו' ועכ"פ יצא לנו מזה שמל של אחר השבת בשבת דאמרינן לא עביד מצוה אינו דומיא דבעלי מומין דלא עביד מצוה לא עתה ולא למחר וא"כ הדרא קושיית התלמיד למקומה דשאני בעלי מומין דלא עביד מצוה כלל ואמנם עפ"י פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה דאימורי צבור יוכיחו דמשנתינו היינו בשוחט פסק לשם אימורי צבור וגם על זה קאמר במשנתינו ר"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור היינו ג"כ בשוחט פסח לשם אימורי צבור והרי גם בזה לא עשה מצוה כלל שם נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב ראיתי לרבינו הגדול בפ"ב משגגות הל' ט"ז שכתב מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר הרי זה חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו עכ"ל רבינו יצא רבינו מדרכו בכל מקום ששומר לשון הגמ' וכאן שינה שבגמרא לא אמרו בצלי של פסח אלא סתם שפוד של צלי ואף דודאי מיירי בצלי של קדשים דאל"כ פשיטא שחייב מה לי בין אכל חלב וסבור שהוא שומן ובין אכל נותר וסבר שהוא בשר חולין אבל הרבותא שנתתלף לו בצלי של קדשים שיש מצוה באכילתו וחישב לעשות מצוה ואפ"ה כיון שלא עשה מצוה חייב אבל אכתי אין ראיה משאר קדשים לפסח דבשאר קדשים יכול להיות שמיירי ביום זבחו שאם הוא קדשים קלים יש לו זמן כל היום וכל הלילה ולמחרתו כל היום ואם הוא קדשי קדשים יש לו פנאי כל היום והלילה עד חצות אבל פסח שזמנו בהול ביותר שאינו נאכל אלא בלילה עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו מנא ליה לרבינו שחייב בזה ולמה שכתבתי לעיל דרבינו פוסק גם בשוחט הפסח לשם אימורי צבור פטור אף שלא עשה מצוה כיון שטעה בדבר מצוה והוא מצוה שזמנו בהול א"כ גם כאן היה ראוי להיות פטור ואפשר לחלק דשם ניתנה שבת לדחות אצל הפסח אבל נותר לא שייך שניתן לדחות אבל עכ"פ מנא ליה לרבינו להמציא שגם בפסח חייב ולדעתי הדבר תלוי בשני תירוצים דלקמן באוכל תרומה ונודע שהוא ב'ג דלהך שינוי' בתרומה בע"פ דזמנה בהול א"כ גם פסח בליל פסח זמנו בהול ולהך שינוייא דשאני תרומה דאקרי עבודה אין ראיה לפסח אבל לפ"ז גדלה התמיה בייתר על רבינו שהרי רבינו בהל' תרומות פרק יו"ד הל' י"ב פסק בהדיא הטעם משום שהוא בע"פ שזמנו בהול וא"כ קשה מדידי' אדידיה ואלמלא דבריו שם בהל' תרומות הייתי דן את רבינו שדקדק בדברי ר"ל שאמר נתחלף לו וכו' בשפוד של צלי למה אחז דוקא צלי והוה ליה למימר נתחלף לו חתיכה של נותר בחתיכה של בשר קודש ומדנקט צלי ש"מ שבפסח איירי שאינו נאכל אלא צלי אבל כיון דרבינו כתב בתרומה בע"פ טעם זמנו בהול א"כ גם פסח בלילי פסח זמנו בהול וכעת לא ראיתי בכל מפרשי רבינו שהרגישו בזה והדבר צריך עיון:

דף ע"ג ע"א שחטו שלא לאוכליו מה תיקן הקשה מהרש"א למה לא הקשה ארישא הפסח ששחטו שלא לשמו מה תיקן וכתב מהרש"א שתיקן ששלמים אינו חייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח והנה לו יהיבנא למהרש"א סברא דידיה שזה הוא תיקונו ואכתי מה יענה המהרש"א על מה שלא הקשה מסיפא דרישא ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוים חייב מה תיקן ואף שבזה שפיר תיקן שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ושפיר תיקן להתירם באכילה מ"מ קשה דאם ראוים הם אמאי ר"א מחייב חטאת והרי ר"א ס"ל השוחט אחרים לשם פסח בזמנו שפסול כמבואר לעיל דף ס"ב ע"ב ואם כן מאי תיקן ואולי מר"א לבדו לא רצה להקשות דשמא ס"ל לר"א מקלקל בחבורה חייב ואמנם אף תירוץ המהרש"א שדי ביה הגאון חכם צבי בתשוב' סימן קנ"ט נרגא דבשום קרבן פסול לא מחייב אנותר דידיה כלל ואמנם אף שיפה כתב הח"צ להשיג על לשון של מהרש"א שכתב שלא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח ועל זה שפיר השיג דאין כאן חיוב נותר כלל אבל אני תמה על הגאון המובהק ח"צ שבא לסתור תירוץ המהרש"א ולחזק קושייתו שהיה. יכול להקשות מרישא והנה הוסיף מיא והוסיף קמחא ואדרבה עתה לפי סברתו בטלה קושיית הגמרא לגמרי ולא קשיא לא מרישא ולא מסיפא דבין שחטו שלא לשמו ובין שחטו שלא לאוכליו תיקן שנפסל הקרבן ואינו חייב שוב כרת על הנותר ואמנם לפענ"ד דברי מהרש"א בלא"ה לא אתיין שפיר דלענין חיובי שבת צריך שיהיה בהמלאכה זו שעושה תיקון אבל במשנתינו אין בהשחיטה שום תיקון אבל במחשבתו שחישב מחשבה הפוסלתו יש תיקון לענין נותר אבל במלאכתו לא תיקן כלום וא"כ שפיר מקשה בגמרא מה תיקן והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא מדוע לא הקשה מרישא ועוד קשה לי בסוגיא זו דמוסיף והולך בקושי' ותירוצים וכל התירוצים האחרונים היו שייכים גם על הקושי' הראשונים ומדוע לא משני ליה תכף על קושיא ראשונה שהקשה משחטו שלא לאוכליו שתיקן להוציאו מידי אמ"ה ולא היה לו להמקשה שום פתחון פה להקשות עוד [וזה יש לדחות כי כן דרך הגמרא לדחות מתחלה בדחוים עד דרווחא שמעתתא] וכן אם היה מתרץ להוציא מידי נבילה לא היה שוב יכול להקשות מהך מתני' וביותר נפלאתי שעל קושיית שחטו ונמצא בטל מום מה תיקן שביק פתחא רבה שתיקן להוציא מידי נבילה או מידי אמ"ה ועייל בפרצה דחוקה לאוקמי בדוקין שבעין ומשנתינו סתמא קתני ונמצא בעל מום וגם הוצרך לאוקמי דוקא אליבא דר"ע דאמר לא ירדו וגם שמתי לבי גם לקושיית התוס' בד"ה תיקן לה ציאו מדי אמ"ה שהקשו שהרי תקרובת ע"ג אינו מטמא מדאורייתא וא"כ תיקן להוציאו מידי נבילה שהיא טומאת התורה ולתרץ כל אלו ולתרץ כל הסוגיא על מכונה אמינא אף דמצינו כמה מיעוטי בקרבנות שמיעטה התורה מלהקריבם כמו מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן שמיעט הכתוב מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו כמה דברים שפסלתן התורה מלהקריבם מ"מ לא מצינו לשון אזהרה על הזביחה שיזהיר הכתוב שלא יזבח מוקצה ונעבד וטריפה וכיוצא בו אבל אסרתן התורה לקרבן שהם פסולים ולא יעלו לרצון משא"כ בעל מום מצינו אזהרות על הזביחה כמו שור ושה כי יהיה בו מום לא תזבחנו וכן ואשה לא תקריבו ממנו שמפי