צל"ח פסחים קי

דחויה בציבור או הותרה דלמ"ד דחוי' מעברין ולפי זה אני אומר ק"ו אם מפני הטומאה למ"ד דחויה מעברין אף שיכולים לעשות בטומאה מ"מ כיון דדחויה היא מעברין ק"ו אם הי' הדין דפסח לא דחי טומאה כלל שמעברין השנה שלא יודחה הפסח לגמרי ולפי זה ב"ב לפי שטתן אז שלא ידעו אם פסח דוחה שבת ואם אין פסח דוחה שבת ודאי שמעברין את השנה שלא יחול בשבת וא"כ דבר זה עצמו שהניחו לחול ר"ח ניסן באחד בשבת ולא עברו השנה היה העלמת הלכה מהם וזהו כוונת המאמר ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב פעם אחד חל י"ד בשבת ושפיר קאמר הלכה זו ומורה באצבע איזה הלכה ואומר שההלכה שנתעלמה הוא שחל י"ד בשבת ונתעלם מהם שמעברין השנה שלא יודחה הפסח ואפי' נימא שלא היה אפשר לעבר השנה אולי היה שנת בצורת וכיוצא בו שאין מעברין השנה מ"מ אכתי היה להם לעבר או לחסר החודש אדר דלענין טומאה שהוא משך שבעה ימים צריך לעבר השנה אבל לענין שלא יחול בשבת די בעיבור או חיסור חדש ונתעלם מהם ולא חששו לדחות הזמן שלא יחול ע"פ בשבת

שם ועוד ק"ו מה תמיד וכו' ואני אומר דהאי ק"ו פריכא הוא דמה לתמיד שאי אפשר בענין אחר דהרי בכל יום צריך להקריב תמידין משא"כ פסח שאין זמנו קבוע בשבת דוקא שהרי אפשר לעבר החודש ולדחות קביעת הפסח שלא יחול ע"פ בשבת ואמנם אומר אני שזהו עצמו פירכת הגמ' מה לתמיד שכן תדיר פירוש שהוא בכל יום ויום וע"כ מביאין אותו בשבת משא"כ בפסח שאינו תדיר ויכול לדחות זמנו ליום אחד ובזה עמדתי על פירוש הירושלמי שבירושלמי השיב מה לתמיד שיש לו קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ובבלי לא הזכיר פירכא דקצבה ובירושלמי מ' לא הזכיר פרכא דתדיר וגם קצבה זו שהזכיר הירושלמי לא ידעתי פירושו ובקרבן העדה לא פירש בו דבר ולפי מ"ס הירושלמי והבבלי לדבר א' כיוונו וזה פירושו של הירושלמי שיש לו קצבה שזמנו קצוב בכל יום ויום ואי אפשר לדחותו ממנו בשבת וזהו עצמו מדיר שאמרו בבבלי משא"כ פסח שאין לו קצבה שאין זמנו קצוב שיבוא דוקא בשבת ואפשר לעבר או לחסר החודש ובזה מתורץ קושיית מהרש"א בתוס' בד"ה מה לתמיד וכו' דלמה לא נילף פסח משעירי הרגלים לחוד דדחו שבת שאינן לא תדיר ולא כליל שהרי היו בהם שעירי חטאת ולפי מ"ש לא קשה ולא מידי דמשעירי פסח וסוכות ליכא למילף דשאני שאי אפשר בענין אחר ולא מהני בהו לחסר או למלא החדש דיהיה הקודש אימת שיהיה אין שבעה בלא שבת ומשעירי עצרת וראש השנה ערבך ערבא צריך דמנא ידעינן בהו גופא דדחו שבת כל זמן בלא זכינו לדרוש במועדו אפי' בשבת ואמנם יש מקום לקושיית מהרש"א על פי מה שהקדים דלקמן בכיצד צולין ילפינן מאלה תעשו במועדיכם וא"כ גם שעיר ראש השנה ועצרת ילפינן משם דדחו שבת ואלו ג"כ אפשר לדחותם ע"י עברונו וחסרונו של חודש ואפילו הכי דחו ושפיר קשה למה לי במועדו בפסח אבל בני בתירה דלא ידעו מבמועדו אף שהיו יודעים דשעירי פסח וסוכות דוחים שבת דהרי כתיב שבעת ימים דבר יום ביומו אפילו הכי לא היו יכולים למילף פסח מהם רש"י ד"ה והלא יותר ממאתים וכו' לבד שבת שבתוך הפסח ובתוך החג וכו' השמיט רש"י עצרת וראש השנה שאם חלו בשבת ומלבד הטעם הפשוט דרש"י לא נקט רק מה שבכל שנה ושנה בודאי כן הוא אבל עצרת ור"ה אטו בכל שנה מקלע ר"ה ועצרת בשבת ואמנם לפי דברינו למעלה בלאו הכי ניחא דבני בתירה שלא ידעו לדרוש במועדו א"כ עצרת ור"ה גופייהו לא ידעו שיהיה מוספין דידהו דוחים שבת דאין ללמדם מפסח וסוכות דשאני הני דאי אפשר לדחות זמנם הקבוע דעל כרחך אי אפשר להם בלי שבת ואין הכי נמי דאם אירעו בסוכות שני שבתות דהיינו ראשון ושמיני לא היו יודעים שידחה גם השמיני שבת. ד"ה אמרו לו וכו' דפריכא הוא שכן תדיר יש לדקדק למה שביק רש"י כליל ונקט רק תדיר ולעיל בד"ה אמר מר וכו' פירש רש''י עצמו ופרכוהו מהאי פירכא שכן כליל שכן תדיר ונראה דהלל דיליף בפירוש ק"ו מתמיד וודאי דאיכא תרתי פירכא שכן תדיר שכן כליל אבל על מה שהוכיח את ב"ב דלמה לא דנו ק"ו פשיטא דכי היכי דאיכא למילף ק"ו מתמיד ה"נ איכא למילף ק"ו ממוספי פסח וסוכות דאית בהו שעירי חטאת שאינן כליל והוצרכו להשיב טעם גם על מה שלא דנו ק"ו ממוספים לכן השיבו משום פירכא דתדיר לפי מה שפירשנו לעיל דתדיר היינו כאי אפשר לדחות זמנו ועל כרחינו יבוא בשבת משא"כ פסח ואולי אף לפי פשוטו של פירוש חדיר ג"כ מקרי שעירי הרגלים תדיר כנגד פסח שפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ואני תמה על מהרש"א שכתב שבשעירי רגלים לא שייך למפרך שכן תדיר. תוס' ד''ה מה מועדו וכו' דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמי' וכו' ואי כתב רחמנא פסח וכו' והקשה מהרש"א דאימא דלהכי איצטרך למילף בגז"ש ולא סני למילף בלא גז"ש פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה משום דאיתי' בכל חדא חומרא דליתא באידך עכ"ל מהרש"א ואני אומר דכוונת התוספות דלא היה צריך לכפול הצריכא ולמחשב חומר בכל אחד מנייהו ואי מגז"ש די בחומר באחד מהן וממילא איצטרך במועדו בתרווייהו למילף בגז"ש ומדאיצטרך למעבד צריכא כפולה ש"מ דמשמעות מועדו דריש וזהו כוונת התוספות שהאריכו להביא כאן כל הצריכא שוב מצאתי שגם מהר"ם מלובלין כתב כן ד"ה תוחב לו בצמרו וא"ת והא בעינן כלי שרת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רה"ר בירושלים וקשה וכו' שטחית לשון התוספות מורה דהאי משמע בשמעתין מקושר לדבריהם דלעיל ולכאורה לא קרב זה אל זה ונ"ל דמישך שייכי אהדדי דהמהרש"א כתב דמ"ש התוספות שהקדישום היינו מע"ש דאל"כ תקשה ליה והא אין מקדישין בשבת ודבריו דחוקים בזה שאם היו נותנים לב אתמול שיהיו צריכין למחר סכין לפסק היו מביא ן אותו מאתמול ומדלא הביאוהו מאתמול ש"מ שלא נתנו לב מאתמול צורך הסכין וא"כ איך הקדישוהו אם לא נימא שאתמול לא היו יודעין עדיין שכל העיר שפסח דוחה שבת שעדיין לא נתפרסמו דברי הלל והיו סבורין שלא יצטרכו סכין עד יו"ט ראשון של פסח לצורך חגיגת יו"ט והרי אין מקדישין לא בשבת ולא ביו"ט והוצרכו להקדישו מע"ש אבל הביאו להעזרה לא היה נחוץ להם כי יכולים להביא ביו"ט עצמו שאין איסור הוצאה ביום טוב וכל זה ליישב דברי המהרש"א והנלע"ד דהרי הא דאין מקדישין בשבת הוא רק משום שבות וקיי"ל קטן אוכל איסור אין ב"ד מצווין להפרישו ודעת הרשב"א בחידושיו ביבמות דף קי"ד כיון דמאיסור דאורייתא אין מפרשין אם כן באיסור דרבנן נחתינן דרגא ויהבינן לזה אפילו בידים ואמנם שאר הפוסקים סברי דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן ליה בידים כמבואר באורח חיים סימן שמ"ג ומופלא הסמוך לאיש הקדשו הקדש ואעפ"כ לענין אוכל איסור דינו כקטן שאין מפרישין אותו כמבואר בנדה דף מ"ו ע"ב דקאמר ואי מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני ממ"נ וכו' קטן אוכל איסור הוא ועיין בח"ר ביבמות שם ומעתה נלע"ד מה שכתבו התוספות שהקדישום היינו ע"י מופלא הסמוך לאיש נתנו לו הסכין שיקדישנו ואף שאסור להקדיש משום שבות כיון שהוא איסור דרבנן יהבינן ליה בידים כדברי הרשב"א אבל לדברי שאר הפוסקים דאף איסור דרבנן לא יהבינן בידים לא היה אפשר להקדישו היום ועל מ"ש התוס' דמשמע בשמעתין דיש איסור רה"ר בירושלים כתב מהרש"א דממה דתוחב לו בצמרו לא מוכח מידי דאולי מדין איסור כרמלית נגעו בה אבל מדפריך לקמן והרי מחמר מוכח דיש שם איסור רה"ר דאיסור מחמר לא שייך רק ברה"ר עד כאן לשון מהרש"א ולדידי דוחק לומר כן בכוונת התוס' דאם כן היה להם לרשום לקמן ועוד דאם כן קשה על הגמרא גופיה לקמן דמקשה והלא מחמר ומנא ליה להמקשן דאיירי לאחר שנפרצו פרצות בירושלים ודלמא קודם שנפרצו והיה לירושלים רק דין כרמלית ולא שייך איסור מחמר ולכן נלע"ד כוונת התוספות דמשמע בשמעתין הוא דודאי דין רה"ר יש לירושלים דאי דין כרמלית למה הוצרכו להיות תוחב בצמרו היה להם להביא הסכינין ע"י קטן דהרי איסור דרבנן יהבינן ליה אפילו בידים לדעת הרשב"א אלא ודאי דרה"ר היא ואיסור דאורייתא לא יהבינן ליה בידים ושפיר כתבו דמשמע בשמעתין אלא דכל זה לדעת הרשב"א אבל לדעת שאר הפוסקים דאפילו איסור דרבנן לא יהבינן ליה בידים אין כאן הוכחה שהיתה רה"ר דאולי משום כרמלית עשו כן אבל כיון שהקדישו והביאו הסכינים השתא וקשה הא אין מקדישין בשבת וצריך לומר על ידי מופלא סמוך לאיש ומוכת כדעת הרשב"א ולכן שפיר מוכח משמעתין דירושלים יש בה איסור רה"ר ומה שהקשה לקמן על הפסח גופיה היכי מצי מקדיש לה היינו משום דהפסח בעליו צריך להקדישו ולא שייך להקדישו ע"י קטן ומה דפריך מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן איכא ולפי מ"ש אין כאן קושיא דדלמא ע"י קטן הביאום ואמנם לפי הנראה אין זה לשון קושיא ותירוץ כלל רק המסקנא מה היה ספיקא דידהו וקאמר שנסתפקו בדבר שבות לעקרו במקום מצוה וכיון שמותר לעקרו לא הוצרכו לקטן ואין להקשות כיון שאפשר ע"י קטן למה לנו לעקרו זה אינו קושיא דהרי בלאו הכי אפשר להניחו כשהוא מהלך וליטול כשהוא עומד עיין בתוס' לקמן בד"ה מחמר וצריך לומר כיון שמותר לעקרו ממקום מצוה לא הטריחוהו חכמים

ד"ה מה לתמיד ותימא ונילף מבינייהו מתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא ולפי מ"ש בדברי הגמ' שפירושו שכן תדיר היינו שאי אפשר לדחותו וזמנו קבוע בשבת א"כ איך נילף מתמיד ומילה והרי הני אי אפשר לדחותם ליום אחר מה שאין כן פסח דתלוי בקביעא דירחא ואמנם כיון שבלא"ה צריך להגי' בתוספות מה דסיימו שתי הלחם גרידא עיין מהרש"א וא"כ נ"ל להגי' נילף או ממילה ומשתי הלחם ורצונם דנילף מתמיד ושתי הלחם או ממילה ושתי הלחם דליכא למיפרך מידי ע"ב אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנ"ל פירוש רש"י דדחו טומאה מנ"ל הואיל ומועדו לא משמע להו מנ"ל דדחו ואנן קיי"ל דדחו וכו ואומר אני הא ודאי דלשון לא משמע להו שהוא לשון רבים הוא שלא בדקדוק דא"כ קאי על בני בתירה והדבר יפלא ודלמא באמת ב"ב כשם שלז ידעו אם דוחה שבת כך לא ידעו אם דוחה טומאה ואטו ממה ששנינו בכיצד צולין יוקשה על בני בתורה והרי בפירוש שנינו משנה שלמה לעיל כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואפ"ה ב"ב נסתפקו ולא בימיהם נשנית משנה זו אלא ודאי דעקר הקושיא על הלל דדריש ג"ש וא"כ לית לה משמעות דמועדו ומנא ליה להלל דדחו טומאה והרי אנן תנן שדוחי' טומאה ולא מצינו חולק על זה וא"כ גם הלל ס"ל כן ומנ"ל והגירסא ברש"י ראוי להיות הואיל ומועדו לא משמע ליה ועל הלל קאי אלא שגם בזה אני תמה והיא גופא מנ"ל. להגמ' דהלל לא דריש משמעות דמועדו ואי משום שאמר ג"ש לדידהו אמר כי משמעות דמועדו הוא דבר התלוי בסברה ואולי לא ירצו בני בתירה להסכים לסברה זו ולכן אמר להם אפי' אם משמעות מועדו לא משמע לכם יש לי ג"ש מועדו מועדו מתמיד והיא ג"ש מקובלת מסיני ואין לומר אם כן שקיבל ג"ש זו בקבלה מרבו א"כ על כרחך לא דריש משמעות במועדו דאל"כ א"כ למאי הלכתא נתקבלה ג"ש זו מסיני והרי אין צריכין ללמוד זה מזה מאומה אומר אני לא כן הוא ואפי' דרשינן משמעות במועדו אפי' בשבת אפי' בטומאה אכתי יפלא אטו נזכר בהך מועדו דדרשינן אפי' בטומאה שום רמז שעל טומאת מת קאי ודלמא במועדו אפי' בטומאה היינו כל מיני טומאה מת וזיבה וצרעת וזה לשון התוס' בזבחים דף כ"ב ע"ב וא"ת ומנ"ל דבמועדו איירי אף בטומאת שרץ אי ממשמעותא דמועדו א"כ אפי' זב ומצורע וכו' עיין שם בשלמא בפסח כתיב לנפש כדמסיק אבל בשאר קרבנות צבור דילפינן לקמן בכיצד צולין מבמועדו דתנא לקמן ודאי דמשמעות במועדו דריש וכמו"ש התוספות מעל"ד בד"ה מה מועדו יעויין שם וא"כ מנ"ל לחלק בשאר קרבנות צבור בין טומאת מת לזב ומצורע אלא ודאי דאפי' ההוא תנא דלקמן דדריש משמעות דמועדו אפ"ה אית ליה ג"ש וילפינן כל קרבנות צבור בג"ש מפסח שאינו דותה אלא טומאת מת בלבד