צל"ח סדר מועד צג

משה מן ההר. וזה היה למוצאי יוה"כ דהיינו מחרת יוה"כ והנה משה רבינו הקדים להם שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת והנה הרי גם יו"ט אינו דוחה בה"מ. ואז היה סמוך ליו"ט ד' ימים והיה לו להקדים מלאכת יו"ט. ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי ששבת הי' חל קודם יו"ט ולכך הקדים שבת. ואם כן אי אפשר לומר שירד ביום שני בשבת דאם כן יו"ט קודם שיו"ט הוא ט"ו בחודש ושבת לא היה עד ט"ז בחודש אם ירד בשני בשבת ובשלישי בשבת ג"כ אי אפשר לומר שירד דאם כן הרי חל שבת ויו"ט בהדי הדדי. שהיה יום ראשון של סוכות בשבת ועדיין הי' לו להקדים אזהרת יו"ט ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי שירד או ביום רביעי בשבת או אחריו ואומר אני על כרחך ברביעי בשבת ירד. שחל ר"ה באותו פעם יום א'. והיה יוה"כ יום ג'. שהרי פסח הי' באותו שנה בחמישי בשבת. ואייר דאותה שנה הי' מלא, ולכך אירע ו' בסיון בשבת ועיין בתוס' לעיל (דף פ"ז ע"ב) ד"ה לרבנן וכו' ואם כן ממילא חל ר"ה באחד בשבת. ואין לומר שעיברו גם לתמוז או לאלול ואירע ר"ה בשני בשבת דא"כ כיון דלרבנן לפי דעת התוס' שם ז' חסרים עבוד. ואם עיברו גם לתמוז או לאלול נמצא לא עשו בכל הקיץ רק חסר אחד והיו צריכין לעשות בחורף ששה חסירים זה אחר זה. וזה אי אפשר שיוקדם החודש הרבה מיום המולד וכמו כן לפי הגי' בגמ' דלרבנן חל פסח ביום ו'. וא"כ ממילא חל ר"ה ביום א'. ואין לומר שעיברו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת כגון אייר או תמוז או אלול. שהרי לפי שיטת הגמ' לרבנן ח' חסירים עבוד ואם עיברו אחד מחדשי הקיץ א"כ לא הי' הקיץ רק שני חסירין ושוב היו צריכים לחסר בזה אחר זה כל חדשי החורף. וזה אי אפשר הכלל דודאי אירע ר"ה ביום א' אלא דזה יוכל להיות שחסרו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת וזה ג"כ כבר הוכחתי דאי אפשר דאם כן גם סוכות חל בשבת ולמה הקדים שבת הוה לי' להקדים יום טוב. ומעתה כיון שחל ר"ה באחד בשבת הי' מחרת יו"כ ברביעי וכיון שהכרוז היה ביום האיסור היה בשבת ואי משום דשלימא עבידתא הי' להכריזה אתמול בע"ש, שהרי בע"ש בבוקר שהוא בוקר השני כבר שלמה מלאכת ההבאה לפי צורך העבודה. אלא ודאי דלאו מטעם דשלימא עבידתא הכריזו אלא משום איסור מלאכה לכך מקשה ממאי דבשבת' קאי דלמא בחול וכו' וק"ל

דף צ"ט ע"א מתני' הנוטל מהן והנותן על גבן. לפי דקדוק הלשון או שהי' לו לומר הנוטל מע"ג והנותן על גבן או דהוה לי' למימר הנוטל מהן והנותן עליהן: והנראה משום דמה דאמרינן איבעי' מנח עלי' מידי לשיטת התוס' דכשהחוליא בעצמה גבוה יו"ד ע' בתוס' ד"ה מסייע היינו להשוותו רה"י אבל לא בשביל זה יחשב כד"א לענין עקירה והנחה דבעינן מע"ג מקום ד' אבל באמת דעת רוב הפוסקים דברה"י לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' [עיין רש"י לעיל דף ד' ע"ב] במימרא דרב חסדא נעץ קנה וכו' ועיין שם בחידושי הרשב"א ועיין בכ"מ פי"ד משבת הלכה י"ז וכיון דמשנתינו מיירי שאין ברוחב החוליא לבד ד' אם כן לא מיחשב עקירה משם עקירה ולכך לא שנינו הנוטל מעל גבן אלא מהן ומיירי מתוך הבור והבור יש בו ד' אלא שהחוליא לבדה אין בה ד' וצריך צירוף הבור. וצירוף הבור מועיל שיוחשב רה"י אבל לא יועיל להחשיבו מקום ד' על ד'. אבל בנותן דהיינו הנחה ובזה לדעת רוב הפוסקים לא בעינן ברה"י מקום ד'. ולדעת קצת פוסקים הטעם דמחשבתו משוה לי' מקום ולא בעינן הנחה על גבי מקום ד'. דתנן והנותן על גבן ויבואר עוד לקמן בגמ'

תוס' ד"ה מסייע לי' וכו' דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבן איירי וכו'. הנה לפי שיטתם דמשנתינו גם חוליא להשתמש על גבן מיירי. וא"כ קשה הא דנקט במתני' סלע וחוליא. דחוליא לגובה קתני אבל סלע למאי הלכתא ורש"י באמת פי' דסלע תני לגובה ובור לעומק. דרש"י לשיטתו דהחוליא אין בגובה עשרה וכמו שאפרש לקמן. א"כ החוליא צריכה להצטרף לבור אבל לשיטת התוס' קשה בשלמא איפכא דליתני סלע ולא ליתני חוליא לא קשיא דהרי אצטריך לאשמועינן דבור וחוליא מצטרף. אבל כיון דנקט חוליא למה נקט סלע: דאף אי הוה נקט רק חולית הבור היה מוכח דין צירוף דממ"נ אי מיירי להשתמש ע"ג חוליא למאי הלכתא נקט חוליית הבור ניתני סלע. ואי מיירי לענין תוכו ניתני בור. ומדנקט חוליית הבור ע"כ לצירוף מיירי וסלע למה לי היינו סלע היינו חוליא שניהם לענין גובה מיירי. ואמנם לפי מ"ש במתני' דמשנתינו מיירי שהבור רחב ד' וא"צ לצירוף החוליא אבל החוליא צריך לצירוף הבור א"ש. דהא כשהבור רחב ד' הוי הבור רה"י והוה אמינא לעולם דגידוד אפי' עשרה לא חשיב כמחיצה וסלע הגבוה יו"ד ורחב ד' לאו רה"י היא והא דמחשב החוליא רה"י היינו משום דחללו ודאי רה"י וממילא גם עובי החוליא למעלה הוא רה"י מק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש כמימרא דעולא לקמן אבל סלע לחוד דאינו עושה לאחרים מחיצה גם היא אינו נחשב מחיצה לכך אצטריך למיתני סלע וחוליא. סלע דגידוד היינו כמו מחיצה וחוליא לצירוף: עוד נלע"ד הא דנקט גם סלע לשיטת התוס' כיון שהחוליא עצמה גבוה עשרה דאי לאו סל לא הוה ידעינן כלל דין צירוף והא דנקט חוליא ולא נקט בור משום דקמ"ל דאף שהעבירו דרך למעלה מעשרה מ"מ חייב ולאפוקי מספיקו של רב מרדכי לקמן ע"ב] אבל השתא דנקט סלע וכבר מוכח דין זה מסלע א"כ למאי הלכתא נקט חוליא אלא לצרף

ע"ב גמ' בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר ומוקף לכרמלית וכו' הנה לפמ"ש התוס' לעיל דמשנתינו כשאין החוליא רחבה ד' ואעפ"כ הנותן ע"ג חייב משום דמנח מלי' מידי. והיינו בעיא דר' יוחנן א"כ קשה דמאי תיבעי לי' מתני' היא. ונראה עפ"י מ"ש התוס' בריש פ"ב דגיטין [דף ט"ז:] דבחצר הרחב הרבה לא שייך מנח עלייהו מידי וא"כ ר' יוחנן מיירי ברחב הרבה והטעם משום דמנח מידי אלא דלפי זה מוכח דאף דהיכא דלא שייך מנח מידי אעפ"כ חייב משום ק"ו לאחרים עושה מחיצה. א"כ מנ"ל להגמ' בעירובין (דף. ע"ח) להוכיח הסברא דמנח מידי מהא דבור וחוליא מצטרפין לענין ארבע עיין שם ברש"י ובתוס' ודלמא כאן הטעם משום ק"ו לאחרים עושה וכו' והיכא דאיכא ק"ו מיחשב רה"י אפי' היכא דלא שייך מנח עלייהו מידי: ואמנם לתרץ זה אמרתי ע"פ מ"ש התוס' שם בעירובין דמשנתינו מיירי שאין הבור רחב ד'. ואם כן גם הבור אינו נעשה רה"י ולמה תחשב החוליא רה"י והרי ליכא ק"ו אע"כ משום דמנח מידי: אבל לפי מ"ש במשנתינו דמתני' מיירי שהבור בעצמו רחב ד'. וגם במשנתינו איכא ק"ו. א"כ קשה מאי מספקא ליה לר' יוחנן. ואי משום דמיירי ברחב הרבה א"כ מוכח דהיכא דאיכא ק"ו לא בעינן סברה דמנח מידי וכיון דגם במשנתינו איכא ק"ו א"כ מנ"ל להגמ' שם בעירובין להוכיח סברא זו דאי בעי מנח עלי' מידי. ודלמא הטעם הוא משום ק"ו ונראה דלעולם גם ר' יוחנן מיירי בחזי למינח עלי' מידי והא דמספקא ליה ולא פשיטא ליה ממשנתינו משום דמשנתינו מיירי שהבור עומד ברה"ר ובזה פשיטא לי' דאלים הק"ו אבל מספקא לי' בכרמלית וכמ"ש התוס' בד"ה ומוקף לכרמלית. אלא דקשיא הרי הבור אפי' אינו עמוק י' מ"מ שוב אינו רה"ר ועכ"פ כרמלית הוא ואעפ"כ אמרינן ק"ו ומה מספקא לי' לר' יוחנן. ואין לומר דמיירי שאין הבור עמוק שלשה ואז הוא רה"ר. דהרי יש לדקדק עפ"י סברת התוס' [לעיל[ דמיירי שהחוליא בעצמה גבוה יו"ד. ולענין נוטל ולהשתמש גבה מיירי ולצירוף ארבעה קשה בור למה הוזכר ומה לי חוליית הבור ומה לי מחיצת החצר ונימא משנתינו מחיצות החצר והסלע שהן גבוהין וכו'. בשלמא אי מיירי לצירוף עשרה וקמ"ל דעומק הבור עם גובה החוליא מצטרף שפיר נקט בור אבל אי מיירי בגבוה עשרה ולענין הרוחב ניתני מחיצת החצר וג"כ הוה קשה למה נקט מחיצות ליתני החצר והסלע אלא ודאי דקמ"ל דחלל החצר ועובי המחיצות מצטרפין

ואמנם לתרץ זה הוא משום דחצר כאשר יסולקו המחיצות הוא רה"ר וא"כ המחיצות גורמות לר"ה להיות רה"י ובזה אמרינן ודאי ק"ו. אבל בבור שהוא כרמלית הוה אמרינן דלא אמרינן ק"ו קמ"ל דגם בבור מצטרף דגם בכרמלית אמרי' ק"ו וא"כ מאי מספקא לי' לר' יוחנן ואמנם יש לומר. דכשם שכתבו התוס' דיש לחלק בין מוקף לר"ה ובין מוקף לכרמלית אף דגם