צל"ח סדר מועד פא

יוחנן וא"כ הכזית השני אינו מתכפר עם הראשון אלא ע"י גרירה וממילא השלישי הוא גרירה דגרירה. משא"כ בקצירה וטחינה דודאי מיירי רבא במאי דקאמר ונודע לו על הקצירה והטחינה היינו או על זה או על זה כמו שהוכחתי לעיל מדאמר קצירה גוררת קצירה ואי בנודע על שתיהן אין כאן גרירה כלל לדעת רש"י. וא"כ דמיירי או על זה ואי ס"ד דרבא סבר דידיעות מחלקות אם כן הטחינה ראשונה בעצמה צריך גרירה שהרי נודע לו על הקצירה ואיך גוררת טחינה אחרונה והרי הוי גרירה לגרירה

ואומר אני אדרבה זהו טעמו של רש"י שלא הקשה מקצירה וטחינה דכאן שפיר יש לומר רבא כר' יוחנן ור"י חייב שתים קאמר מצד הדין דלא מיחשב ב' זיתי חלב כהעלם א' אבל מ"מ מודה שמתכפר בגרירה וכנ"ל ובנודע על קצירה ועל טחינה דקאמר רבא היינו על שתיהן יחדיו והקרבן על שניהם מפריש והא דקאמר קצירה גוררת וכו' היינו מטעם זה עצמו אף שהקצירה הראשונה והאחרונה היו בהעלם א' מ"מ הרי נודע לו וחזר ונודע לו והידיעה מחלקת בין קצירה וטחינה ראשונות לאחרונות. ולכך צריך גרירה. אבל בזיתי חלב הנה בין הראשון להשני היתה ידיעה מחלקת שהרי נודע לו על הראשון ועדיין השני הי' בהעלם ממנו. אבל הידיעה שבין העלם השני והשלישי לא נזכר כלל ואם כן בכל גווני מיירי אפילו נודע על השני והשלישי כאחד וכן פירש הר"י בי רב ע' בכ"מ פ"ו משגגות הלכה י"א ואם כן הביא קרבן על השלישי שני מתכפר בלי גרירה שהרי בהעלם א' אכלם ובידיעה אחת נודעו לו ואם כן למה ראשון אינו מתכפר מטעם גרירה. אלא ודאי דלית לי' לרבא כלל בהך דזיתי חלב ואם כן הביא קרבן על הראשון למה שני מתכפר והרי ידיעות מחלקות וגרירה לית לי' כלל אלא ודאי דסובר ידיעות לא מחלקי ושפיר הקשה רש"י מזיתי חלב דוקא אמנם לפי מאי שפירשתי אני לעיל דברי אביי דאפי' הביא על א' מהן נתכפרו כולם היינו אפי' בלא ידיעה כלל שהרי אמר אפי' הביא וכו' נתכפרו כלם. וכשהביא על הראשון עדיין לא נודע לו על השלישי ואפ"ה בכל ענין אמר אביי נתכפרו כלם והדרא קושיא לדוכתא דאביי ורבא דלא כמאן. דהא אף לרשב"ל כפרה מיהו מחלקת ולר"י ידיעה או הפרשה לחוד מחלקת וכ"ש כפרה ונעמוד ג"כ על דעת רבינו הרמב"ם בפ"ו משגגות הלכה ט' שפסק להך דר' יוחנן דידיעות מחלקי ובהלכה י"א שפסק להך דרבא דשני זיתי חלב ראשון ושני וכו' והנה הכ"מ כתב דבהלכה ט' מיירי שנודע וחזר ונודע גם השני לכך חייב ב' אבל בהלכה י"א מיירי שלא נודע השני עד לאחר כפרה ועדיף יותר לר' יוחנן אף דלריש לקיש גרע והנה על דבריו [קשה[ למה בהביא קרבן על השני נתכפרו כלם הרי אם הביא על השני בודאי נודע לו השני קודם שהקריב והראשון כבר נודע לו קודם שאכל השלישי. וא"כ הראשון והשני נודע וחזר ונודע קודם כפרה הוא. ואין לומר דמיירי שחזר ושכח הראשון קודם שהביא הכפרה על השני וכן פירשו המפרשים מדסיים הרמב"ם וכשיוודע לו על הראשון ועל השלישי עיין שם. מ"מ אומר אני שזה לא מפני להחליש הידיעה שכבר היה לו שהרי אין טעם לדברי הכ"מ לומר שאחר הכפרה קיל טפי וצריך תבלין לתבל דבריו מטעם דאם לא נודע לו א"כ מעולם לא נתחייב חטאת על השני דבחטאת כתיב או הודע וכיון שעדיין לא נתחייב הועיל הכפרה שלא יחול עליו החיוב אבל נודע וחזר ונודע כבר נתחייב בב' חטאות ולא פקע חיובו ואם כן אם כבר נודע כבר חל עליו החיוב ומה בכך שחזר ושכחו בשביל זה לא פקע חיובו

והחכם צבי בתשובותיו סי' קס"ד תירץ וכן הוא בקרית ספר לחלק בין ידיעה לידיעה ואם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שוה בשניהם דהיינו שניהם בהעלמת איסור חלב שהי' סבור בכל פעם שחלב מותר או שניהם בהעלם חתיכה ואכל שניהם מחתיכה א' א"כ כשנודע לו על אחד מהם ממילא נודע לו גם על השני ידיעת ההעלם הראשון אלא שעתה שכח המעשה וממילא עכ"פ שניהם מישך שייכי בידיעה זו לכך אינה מחלקת לחטאת ובידיעה כזו מיירי אביי ורבא אבל ר"י ורשב"ל מיירי בשני חתיכות נפרדות ושניהם בהעלם שהיה סבור שהם של שומן וכשנודע לו על אחת שהיתה חלב אין כאן ידיעה מהשנית כלל ידיעה כזו מפרדת אותן ומחלקת לחטאות וכן כשאכל אחת בהעלם איסור שלא ידע שחלב אסור ואכילה מחתיכה אחרת בהעלם התיבה שלא ידע שחתיכה זו היא חלב כשנודע לו ההעלם הראשון ויודע שחלב אסור אכתי לא נודע לו כלל העלם השני ולכן מחלקת לחטאות: ועל זה הקשיתי דהרמב"ם מסיים בהלכה ט' ויראה לי שה"ה בבעילות ואף שהכ"מ מסתפק אי קאי על הסיפא שאם נודע לו כאחת אינו חייב אלא אחת ועל זה קאמר שיראה לי שה"ה בבעילות. אף שא"א לבעול שתי בעילות בב"א אין פירושו נראה שאיך כתב שיראה לי שה"ה בבעילות והרי כבר פירש הדין בפירוש בריש הלכה ה' ואדרבא בריש פרק ו' כתב דין שגגות המאכלות כדין שגגת הבעילות: אלא ודאי כפי' השני של הכ"מ דקאי על ידיעות מחלקות וקאמר שגם בבעילות ידיעות מחלקות לחייב שתי' והרי בבעילות ליכא לאוקמי בגופי' מחולקים שא"כ בלא"ה חייב שתים שגופים מחולקים וא"כ קאי על גוף אחד והיכי משכחת כאן ידיעה כי אם שנודע לו שהיא ערוה ושהיא אסורה ממילא נודע לו גם ההעלם שהי' לו בבעילה השניה רק ששכח המעשה ואפ"ה ידיעה כזו מחלקת: ונלע"ד דשפיר משכחת לה והוא עפ"י מ"ש לעיל דתרי גווני שגגת שבת הוי או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה דבטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואח"כ חזר קצר וטחן בזדון שבת א"כ נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק ולהכי אמרי' לעיל בריש פירקין דחייב על כל שבת דא"א שלא שמע וכו'. ושגגת שבת דשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה וכשחזר וקצר בזדון שבת עדיין לא נודע העלם הראשון ולהכי אינו מחלק לחטאות: והנה לפמ"ש משכחת גם בשבת ידיעה גמורה המחלקת. כגון שקצר בליל שבת בשגגת שבת שהי' סבור שעדיין הוא יום. ושוב קצר אחר שעה בזדון שבת ושגגת קצירה ושוב נודע לו על קצירה שניה שאסורה עדיין לא נודע לו כלום מהעלם הראשון שהי' סבור שבאותו שעה עדיין לא חשכה ליל שבת. ולפי זה גם בבעילות אתה מוצא כן. ששגג בנדה והיה סבור שהיום טהורה היא ושוב שכב עם אותה הנדה בעצמה אחר יום ואף שנודע לו שהיתה נדה בראשונה אכתי יכול להיות שבשניה היתה טהורה שכבר טבלה וכן באחות אשתו שסבור שכבר מתה אשתו ושכב עם אחותה ואחר זמן שוב שכב עמה ואף שנודע שהיתה אשתו בחיים בראשונה אכתי ההעלם השני קיים וכן באשת איש

דף ע"ב ע"ב גמ' איתמר נתכוין להגביה התלוש וכו' לרש"י היינו תלוש ממש וחתך מחובר. אבל אם תלוש שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא עצמו מחובר לרש"י זהו שוגג גמור וזה מבואר ברש"י במס' שבועות (דף י"ט ע"א) בד"ה פרט למתעסק וכן בכריתות (דף י"ט ע"ב) בד"ה מתעסק בחלב ואמנם דברי רש"י שם אחר זה בד"ה מתעסק בעריות כגון שמכוין לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא וכו' הוא תמוה שגם זה הוא ממש חתיכה של חלב וסבור שהוא שומן שכתב רש"י שהוא שוגג. ולדעתי ט"ס הוא ברש"י וצריך להיות טהורה ואשתו נדה ונשמטה הטהורה ובאה הנדה וכמ"ש רש"י גבי אשתו ואחותו] ודעת תוס' דזה מיקרי מתעסק וכן חתיכה חלב וסבור שהוא שומן לדעת התוס' הוא מתעסק וצריך שוב לחלק מה בין זה לשגגת שבת שסבור זה שהיום חול ומה לי אם טועה בחתיכה וסובר שהוא של היתר או טועה בהיום ושוכח שהוא יום המותר וצריך לומר שזה שטעה ביום וסובר שהוא יום חול הוא טועה בדבר שכל העולם יודעים שאינו כמו שהוא חושב ועיין בכריתות (דף י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה דהא וכו': אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת וכו' הנה לשיטת התוס' ניחא שהביא רבא ראיה מברייתא ולמה לא הביא משנה דכריתות (דף י"ט ע"א) למה נאמר בה פרט למתעסק דהוה מוקמינן בנתכוין לזה וחתך מדבר אחר. דהיינו מתעסק דשמואל ואף דשמואל מפיק לה ממלאכת מחשבת ושם ממשנה מפיק לה מבה. הוה אמינא דר"א באמת לא ס"ל הא דשמואל ולא דריש מלאכת מחשבת וכדעת רש"י באמת שם בכריתות (דף י"ט ע"א) בסוגיא דגמ' שם ולכן הביא מברייתא שגג בלא מתכוין ועל כרחין מיירי באותו חתיכה דאל"כ דמיירי בחתיכה אחרת ממ"נ איך מיירי אי דשניהם דאיסורא לא שייך לקרותו בלא מתכוין וכמו"ש התוס' בד"ה אלא לאו. ואי מיירי מהיתר לאיסור ובחתיכה אחרת והנה לפי מאי שדקדקתי בלשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א משבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית מלאכה אחרת שלא נתכוין לזה פטור וכו' וק"ו אם