צל"ח סדר מועד עב

לא כללה המשנה לובדקים לסוס בחד בבא ונימא הלובדקים והסוס יוצאים בפרומביא או בשיר ולשיטת רש"י דפי' כרוכים לנוי הקשו התוס' דהרי ברצועה שבין קרניה לכ"ע אסור לנוי ל לרב ובין לשמואל והר"ן תירץ שיש בהמות שדרכן גם בחול לנוי וא"כ לכך לא כללה ללובדקים בשיר משום דבעי למימר יוצאים בשיר והיינו כרוכים ואולי לובדקים אין דרכן גם בחול לנוי. וכל זה לרב הונא דיוצאים כרוכים אבל לשמואל יוצאים נמשכים אם כן הדרא קושיא לדוכתא ונכללי' בחד וצריך לומר לדידיה באמת חד מהני אסור או דלובדקיס] אסור בשיר משום שהיא שמירה פחותה או שסוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא. ועד כאן לא התירו הפוסקים סוס ברסן אלא סוסים שלנו שדרכם אף בחול כן ואם סוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא ק"ו שנאקה אסורה באפסר דשמירה פחותה יותר מדאי ודאי יותר אסור משמירה מעולה וכדחזינן דבהא אמר לא תיבעי לך ובהא מיבעי' לי' וק"ו אם נפרש דלהכי לא כלל לובדקים והוה משום דלובדקים אסור בשיר ק"ו דנאקה אסורה באפסר. נמצא דבכל גווני מוכח לאסור נאקה באפסר אבל נטירא יתירא שפיר מספקא לי' משום דאולי הא דלא כלל לסוס ולובדקים הוא לאסור לובדקים בשיר משום שמירה פחותה אבל סוס בפרומביא שהוא שמירה יתירה מותר וכדשנינו בברייתא ד' בהמות יוצאים באפסר ומותר לובדקים באפסר משום דגם זה אורחי' וכמו"ש התוס' א"כ ק"ו שמותר בשיר א"כ על כרחין משנתינו לאסור סוס בפרומביא וממילא מוכח דק"ו דגמל אסור בחטם. ומה דדחי בגמ' לא למעוטי נאקה באפסר לא מדברי שמואל אלא סתם גמ' דחה זה לדידן דקיי"ל כרב הונא דיוצאים כרוכים וא"כ בלא"ה לא קשיא דניכלליה ללובדקים בהדי סוס וכנ"ל. ובזה יתורץ קושיית התוס' בד"ה אדרבא תסתיים וכו' תימא לרשב"א וכו' ולדידי ניחא דודאי מה דדחי לא למעוטי נאקה באפסר ודאי אינן מדברי שמואל. דלשמואל מוכח מהך דד' בהמות לאסור אפי' סוס בפרומביא. ובזה ניחא מה דקאמר מחלפים לפני רבי של זו בזו ופי' רש"י שהאיבעי' הוא על שניהם דהיינו נאקה באפסר וגמל בחטם וק"ו לגירסת הרי"ף של זו בזו ושל זו בזו מהו ואח"כ קאמר נאקה באפסר לא תיבעי לך. ולדידי ניחא דמחלפין לפני רבי באמת על תרווייהו מספקא להו. דרבי לשיטתו דמולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים וא"כ להכי לא כללה המשנה לובדקים עם סוס וכנ"ל אבל מרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה אמר שמואל וקאמר רב יהודה נאקה באפסר לא תיבעי לך ל"ך דייקא דלדידך דאסרת עכ"פ מוכח לאסור נאקה באפסר: ובזה ניחא מאי דמסיק לא למעוטי נאקה באפסר ונתקשו הרמב"ן והרשב"א דכל זה הוא מימרא שאינה צריכה שהרי כבר אמר לא תיבעי לך וא"כ בלא"ה ידעינן זה ולדידי ניחא דמתחלה לא מצד הסברא קפשיט לה אלא מצד ההוכחה ממשנתינו ולשיטת שמואל וכבר כתבתי דהך דיחוי לא למעוטי נאקה באפסר הוא לשיטת רב הונא ואינו מוכח ממשנתינו אפי' לאסור נאקה באפסר ובא ר' יוסי לומר ד' בהמות לאסור נאקה באפסר

והנה לפי זה במתניתא דתני לובדקים וגמל יוצאים באפסר קשה למה לא כללה המשנה גמל ולובדקים בחד וניתני הגמל והלובדקים יוצאים באפסר או בפרומביא. אלא ודאי דבאמת גמל אסור בפרומביא וק"ו שאסור בחטם. ואולי זהו כוונת הרי"ף והרא"ש שמהך ברייתא שפיר איפשוט לאסור נטירא יתירא דהרי מוכח כאן לאסור גמל אפי' בפרומביא ומה שסיימו הרי"ף והרא"ש בתר הך תנא באפסר אין בחטם לא משום לובדקים נקט חטם אבל גמל אפילו פרומביא אסור. ועכ"פ יצא לנו שמוכח מזה לאסור גמל בפרומביא וגמל בפרומביא הוא דומה לחי' בסוגר לדברי הרז"ה ששני מיני נטירא הם ועל זה מסיק כתנאי אבל על גמל בחטם באמת לא שייך כתנאי

שם או יוצאין כרוכין או נמשכין לפמ"ש לעיל במתני' דלהכי לא תנן ג"כ חמור באפסר משום דממילא ידעינן דמותר למ"ד דנטירא יתירא מותר. ולמאן דאוסר מ"מ כיון שמשתמרת בו אף שהיא שמירה יתירה מ"מ נוי הוא כיון דאורחא לצאת בחול ע"ש נוכל לפרש ג"כ פלוגתא דר"ה ושמואל דרב הונא דהוא מתלמידי דרב ואוסר נטירא יתירא וקשיא למה לא תנן במשנתינו חמור באפסר ק"ו מגמל ליכא דאולי לגבי חמור הוה נטירא יתירא לכך לשיטתו אומר דכרוכים מותר והיינו לנוי נמי מותר אבל שמואל לשיטתו דנטירא יתירא מותר ובלא"ה ניחא מה דלא תני חמור משום דהוא ק"ו מגמל ולכך אומר כרוכים לימשך

ליקוט [דף נ"א ע"ב רש"י ד"ה לאו למעוטי גמל בחטם וה"ק ד' בהמות וכו' כונתו דליכא לפרש דד' בהמות הללו אינם יוצאים רק באפסר דהא חזינן סוס יוצא בשיר אמנם כונתו ע"פ דברי הרז"ה דמעט תוס' שמירה לא דקדקו חכמים ולכך פירש"י דד' בהמות משתמרים באפסר ולכך ממילא אסורים בחטם דמשמירה דאפסר לשמירה דחטם הוא הפרש גדול]

סליק פרק במה בהמה

פרק ששי במה אשה יוצאה

דף נ"ז ע"ב א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן וכו'. יש לדקדק דאי כבלא דעבדא תנן איך שייך למחשבי' טפי בהדי תכשיטי נשים ובתוס' ד"ה אי כבלא דעבדא וכו' נדחקו בזה. והנלע"ד דודאי הרב עושה חותם לעבד כדי שיהי' ניכר שהוא עבדו וגם להכניעו להעבד אבל שיעשה העבד לעצמו צריך איזו סברא דלמאי יעשה דבר בזיון לעצמו ורציתי לומר שכונת העבד כאשר יראו אותו הולך בלא ציצית ובלא תפילין וכן אינו עושה שום מ"ע שהזמ"ג ולא יכירו שהוא עבד ויחשדוהו שהוא רשע לכך נושא סי' עבדות להציל א"ע מחשד וכל זה שייך בעבד אבל בשפחה הרי היא לענין מצות כישראלית וליכא שום סברה שתעשה לעצמה סימן שפחות. ותמיד לא שייך בה חותם כי אם מה שיעשה לה רבה. וכונת המשנה להורות דאפילו עשה לה רבה ג"כ אסור ואי הוה תני גבי עבד הוה מוקמינן דוקא עבד איהו לנפשיה וכדמוכח לקמן במימרי' דשמואל (דף נ"ח ע"א) דיותר יש לגזור בעביד לנפשיה והוה אמינא דבעביד לי' רבו מותר דלא חיישינן כלל דלמא מיפסיק וקמ"ל תנא גבי שפחה להורות דאפילו עבד רבה ג"כ אסור. אלא דחייש דשמואל מוקי בכבלא דעבדא ומוקי משנתנו בעביד לנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נזכר כבול באשה ולא באיש: ולכן נלע"ד דסתם חותם שעושים לעבד הוא בכסותו לפי שאין דרך האיש לישא על הצואר שום דבר וסתם חותם של שפחה הוא על הצואר לפי שדרך האשה לישא תכשיטין על הצואר תולים לה גם החותם על הצואר ואף שזה אינו לנוי ותכשיט מ"מ כבר רגילות לשאת לתלות על הצואר דרך מלבוש. ועוד שהוא שנוי בין שאר תכשיטין והם על הצואר כגון קטלא ועיר של זהב וא"כ גם זה דומיא דידהו ומתני' קמ"ל דאפי' על הצואר אסור לכך שנתה משנתינו כבול באשה. ואף דגם בעבד לפעמים נושא על הצואר וכדאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו וכו' מ"מ לא שכיחא כ"כ ובזה א"ש קושית הגמ' לקמן דמקשה מי אמר שמואל הכי וכו' ומאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ולפי מ"ש ניחא דא"כ למה נשנית גבי אשה ולקמן יבואר עוד ע"ש

שם א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן ותנ"ה יוצאה אשה וכו' הנה מתחילה לא נסתפק מה נקרא כבול כי זה ברור שכיפה נקרא כבול וגם כבלא נקרא כבול אבל ספיקא