צל"ח סדר מועד נ

מוסיף הבל ואם יניח על של גפת יניח ג"כ על רמץ אבל להניח קופה שטמן בה בחמה ודאי מותר שאין לומר שאם יניח בחמה יניח ברמץ דחמה ברמץ או באור בכל הך שמעתא לכ"ע לא מיחלף אבל בחול שכבר הוחם בחמה אם יטמין בו יטמין גם ברמץ דתולדת חמה בתולדת האור מיחלף אם הוא דרך הטמנה. והחילוק שבדרך הטמנה מודה ר"י ובדרך גלגול פליג. נלע"ד דר' יוסי סבר אפילו לרבה דבשבת עצמו אין לומר שיחליף תולדות חמה בתולדות האור אבל בע"ש ודאי אם נתיר לו תולדות חמה יתיר גם תולדות האור ואם אנו אוסרין בע"ש אין להתיר בשבת דמיחזי כחוכא לאסור בע"ש ולהתיר בשבת ורב יוסף סובר דשפיר יש לחלק בין ע"ש לשבת אבל בחמה עצמה בשום פעם אין לגזור אפילו בע"ש. ומת"ק נשמע לר' יוסי דת"ק אוסר גם בגלגול וסובר דשפיר גם בשבת יש לגזור אטו תולדות האור ואפ"ה בחמה עצמה מתיר. ולפי זה על משנה דהכא לא הקשה המקשה בירושלמי מ"ש רישא ומאי שנא סיפא שהיה סבור כשנוייא דרבה. אבל רבנן דהכא דאמרי בין חמה ובין תולדות חמה מותרת משמע שאין חילוק בין חמה לתולדות חמה כלל והקשה מסיפא דדרך הטמנה תולדות חמה אסורה וחמה מותרת ומשני שנייא הך דעביד חריץ ואין האיסור משום תולדת חמה כלל שאפילו בחול ואבק שהמה צוננים לגמרי ג"כ אסור וחוזר אני לראשונות דרש"ל ע"י מה שכתב הרא"ש דגם בגלגול שייך שמא יזיז בא להתיר לגלגל בגג. ואני אומר נהפוך הוא שאם בגלגול לא שייך שמא יזיז א"כ קשה מדוע לא תנן במשנתינו גג לרבותא דת"ק ואין לומר דתנן סודרין לרבותא דר"י זה אינו דלר' יוסי נדע מסיפא מדאינו מודה רק בחול ואבק מכלל דבסודרין פליג ועוד דיותר ראוי למיתני רבותא דתנא קמא דהילכתא כוותיה ואין לומר דאי הוה תני גג הוה אמינא שהטעם משום דגזרינן גג שאין בו עפר אטו גג שיש בו עפר זה אינו, שהרי בגילגול אפי' ביש בו עפר לא שייך הזזת עפר אלא ודאי מדלא נקט גג ש"מ שבאמת גם בגג מותר גם לת"ק. אבל עכשיו שפי' הרא"ש שגם בגלגול הזזת עפר א"כ לעולם דת"ק אוסר גם בגג ונקט סודרין לרבותא דת"ק דלא תימא דדוקא בגג אוסר ת"ק דגזר שאין בו עפר אטו גג שיש בו עפר:

ומה שכתבתי לגזור גג שאין בו עפר ולא אמרתי סתם דאי הוה נקט גג הוה מוקמינן ליה בגג שיש בו עפר כוונתי בזה לתרץ אגב זה דברי הגמ' דאמר סתם גג לית בי' עפר ולא משני הב"ע בגג שאין בו עפר וגם לתרץ לאוקימתא דר"ת בספר הישר [בתו' ד"ה מפני] איך קאמר בגמ' אלא למ"ד שמא יזיז וכו' איך שייך לגזור הא ודאי מזיז. ובשלמא לפי' ראשון של ר"ת כבר תירצו התוספות דבאיסור דרבנן שייך לגזור וכבר נתקשו בזה מהרש"ל ומוהר"ם ונדחקו ונלע"ד שגם המקשה ידע דנוכל לאוקמי בגג שאין בו עפר אלא שהקשה לגזור אטו גג שיש בו עפר ומשני סתם גג לית ביה עפר ולכן לא גזרו בשביל מה שלא שכיחא והא דנדחקו לפי' קמא דר"ת לומר דכל איסור דרבנן שייך לגזור ולא תירצו כנ"ל משום דלפירוש קמא דר"ת אין לומר שהמקשה אסיק אדעתיה לאוקמי באין בו עפר רק שהקשה לגזור אטו יש בו עפר דהרי לר"ת גם ביש בו עפר אין כאן רק איסור מוקצה שהוא דרבנן ואיך לגזור אין בו אטו יש בו והוה גזירה לגזירה

ע"כ גמ' מאי רחיצה וכו' הנה בידינו לפרש דעת המקשה באחת משני אופנים. הפן הראשון שהמקשה לא אסיק אדעתיה כלל שום חילוק שבין רחיצה לשיטוף והיה סבור כמו שאסר בברייתא רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו בע"ש הה"ד השיטוף דשיטוף ורחיצה שוים. הפן הב' שהמקשה ידע שיש חילוק בין רחיצה לשיטוף וברייתא רחיצה אסרה ואין ראי' מבריית' זו לאסור השיטוף והא שהוקשה לו משנתינו ולא מוקי לה בשיטוף היינו משום שהי' קשה בעיניו לפרש לשון רחיצה המוזכר למימר שהכוונה על השיטוף. ופוק חזי כמה תמה הלח"מ על הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות שבת על שעירב הלשונות והזכיר לשון שיעוף במה שהי' לו להזכיר לשון רחיצה וכן להיפוך [וגם לקמן בדף קמ"ז דייק כן] והחילוק שבין שני פנים הללו הוא דלהפן הראשון על כרחין המקשה היה סבור כדעת הרי"ף בפרק שני דביצה דחמין שהוחמו מעי"ט אפילו רחיצת כל הגוף מותר אם הוא חוץ למרחץ שהרי שנינו בברייתא דלקמן ויוצא ומשתטף בבית החיצון ולדעת המקשה שיטוף ורחיצה שוים נינהו וא"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אלא פניו וכו' שכתבו הכל הי' יכול לדקדק מסיפא וכו' ודוקא שטיפה וכו' ולפי מ"ש שטיפה היינו רחיצה וא"כ חוץ למרחץ גם רחיצה מותרת. ואם נימא כפן השני וידע המקשה החילוק שבין שטיפה לרחיצה קשה א"כ איך קאמר לימא תנן סתמא כב"ש וכו' וקשה הא שם במשנה דביצה לא נזכר לשון רחיצה כלל. וא"כ מנ"ל דב"ה מתיר להחם לרחוץ רגליו דלמא מתיר רק להחם להשתטף רגליו אבל לא לרחוץ ונימא דרחיצה אפילו רגליו לבד הוה דבר שאינו שוה לכל נפש ואסור אבל שיטוף הוה דבר השוה לכל נפש ומותר לב"ה אבל רחיצה גם לב"ה אסור. ומשנתינו ברחיצת פי"ו מיירי ולכך אסור בחמין שהוחמו בי"ט: ונראה דהתוס' ס"ל כפן הראשון ואינהו לשיטתייהו דגרסינן בברייתא ונשתטפו בצונן כמבואר בדבריהם לקמן דף מ'] בד"ה אלא שחמין שלו וכו' וא"כ שפיר הוכיחו דחמין שהוחמו מעי"ט אסורים מדקאמר נכנס למזיע מזיע אין רחיצה לא. והתוס' לא ס"ל לחלק כלל בין תוך המרחץ לחוץ המרחץ ומה דתני ויוצא ומשתטף בבית החיצון היינו בצונן אבל בין שיטוף לרחיצה לא ידע המקשה שום חילוק ושפיר הוכיח דלב"ה מותר רחיצת פניו ידיו ורגליו

שם והתניא חמין שהוחמו מע"ש וכו' אבל לא כל גופו הנה יש לדקדק למה לו להביא מברייתא והלא משנה שלימה שנינו לקמן דף קמ"ז הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' מדייק עלה בגמ' הרוחץ דיעבד אין אבל לכתחלה לא. והיינו בהוחמו מע"ש דדומיא דמי טבריא וכמבואר בתוס' בשמעתין בסוף ד"ה בין בחמין ונראה דהמקשה אסיק אדעתיה חילוק שבין רחיצה לשיטוף וידע שיש לפרש משנתינו במשתטף ומשנה דלקמן ברוחץ אלא שלא ידע מפלוגתא דתנאי ר"ש וחביריו ולכן הביא ברייתא למחר רוחץ בהם פניו וידיו ורגליו אבל לא כל גופו והי' קשה עכ"פ הלשון שהרי מדקתני פי"ו ממילא ידענא דדוקא פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו וסיפא למה לי אלא ודאי תנא ההיתר והאיסור בפה מלא דבפניו ידיו ורגליו אפילו רחיצה מותר אבל לא כל גופו אפילו שיטוף אסור וזה לא ידענו מדיוקא דרישא. ועכ"פ מוכח דכל גופו אפילו שיטוף אסור וא"כ לא מתוקמא משנתינו אפילו בשיטוף. ורב איקא המציא לו לעולם משנתינו בשיטוף וההוא תנא הוא דפליגי בזה תנאי וא"כ מתני' ר"ש וברייתא ר' יהודה: אלא דקשיא דאם כן איך קאמר לימא תנן כב"ש הרי אף אם הי' ניחא לי' משנתינו כבש מ"מ איך הוה מתרץ משנה דהרוחץ כיון דידע דיש חילוק בין רחיצה לשיטוף אם כן גם לקמן דייקינן כדדייק באמת שם הש"ס הרוחץ דיעבד אין מכלל דלהשתטף, אפילו לכתחילה והרי מברייתא מוכח שאף השיטוף אסור לכתחילה והמקשה לא ידע מפלוגתא דר"ש וחביריו בזה

לכן נלע"ד מזה ראי' לדברי הרי"ף לקמן ברוחץ במי מערה וכו' שכתב שהאיסור לכתחילה במי מערה הוא מחמת שהמערה הוא מקורה ונפיש הבלה ואתי לידי זיעה ואם כן קושיא מעיקרא ליתא ממשנה דלקמן על משנתינו ואף שאם נימא שהרחיצה מותר בחמין שהוחמו מע"ש איך שייך לאסור הזיעה והרי הזיעה לא נאסרה אלא מטעם רוחצים ואומרים מזיעים אנחנו. כן אמת שקושיא זו הקשו על הרי"ף שאסר במי מערה מקורה מטעם זיעה ובחמי טבריא איירי ועיין בחידושי הרשב"א שהוסיף להקשות עוד שאם מי מערה הם חמי טבריא א"כ מאי קאמר שם הרוחץ דיעבד וכו' מכלל דלהשתטף אפי' לכתחילה מני ר"ש היא והלא אפי' ר"י לא נחלק עליו אלא בחמי האור: אמנם מדברי הרמב"ם למדתי פירושו של דברי הרי"ף וזה לשון הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות שבת ה' ב' מפני מה אסרו חכמים להכנס במרחץ מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת וכו' לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ אפי' להזיע וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו הוחמו בע"ש אבל פי"ו וכו' מותר בד"א בחמי האור גזירה משום מרחץ. אבל בחמי טבריא מותר להשתטף כל גופו ואסרו לרחוץ במים חמין שבמערות מפני שהמערה יש בה הבל ויבא להזיע ונמצאת כמרחץ עכ"ל. ולעד"נ שעיקר גזירת חכמים היתה על הבלנין מתחלה שהם חשודים להחם