צל"ח סדר מועד קפא

קריאת האמצעי בשעה שקורא פסוק אחד בויהי רקיע ויסברו שלא קרא אלא פסוק אחד דהיינו ויהי רקיע אלא דלפי זה פשיטא דאמצעי דולג דאם אחרון דולג יש ג' חששות שני מיני יוצאין ואחד נכנסין] אלא ודאי דאמצעי דולג ושפיר יש חשש נכנסין וא"כ כיון דממילא מוכח דע"כ אמצעי דולג למה הוצרך לומר אמצעי דולג אלא ודאי ע"כ צ"ל דקאי גם על ר"ח וכל זה למסקנא ושפיר עולים דברי התוס' בד"ה אין מתחילין אבל המקשן שהקשה למ"ד דולג נדלג על כרחך לאו משום סברת הר"ן את' דהיא גופא מנ"ל דרב קאי גם על ר"ח הלא עדיין לא ידע מהמסקנא אלא ודאי דגם בלי סברת הר"ן מקשה משום שסבר שמותר לצאת באמצע הקריאה א"כ שפיר כתבו התוס' בד"ה ואם איתא שגם למ"ד פוסק יש להקשות ודו"ק

מסכת חגיגה

דף ה' ע"א רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי המהרש"א בח"א כתב שהכונה כדמסיק בגמ' אח"כ מאי צרות שהן צרות זו לזו כגון זבורא ועקרבא. ואני אומר הרי ר' יוחנן לא הזכיר בדבריו צרות רק אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. לכן נלע"ד שהכונה ע"פ שאמרו בשלהי יומא (דף פ"ו ע"א רב יהודה רמי כתיב שובו בנים וכתיב הנה בעלתי בכם לא קשיא כאן מאהבה ומיראה כאן ע"י יסורים שע"י יסורים כבר אבד מדרגת בן והרי הוא בכלל עבד. ואומר אני אם שב ביסורים הראשונים אין זה סימן שאבד מדרגת בן שהרי כתיב חושך שבטו שונא בנו אבל הכוונה שיסורים בתחלה הם באים להזכיר את האדם לשוב אבל אם לא הועילו היסורים צריך מכות רבות זו אחר זו זה סימן שאינו במדרגת בן. וזהו כונת ר' יוחנן עבד שרבו ממציא לו רעות רבות כלום תקנה יש לו שיצא מעבדות לחירות להקרא בן זה כבר אין לו תקנה ונשאר עבד עולם. ואומר אני אם יש לתמוה על מי שהקב"ה ממציא לו רעות ואינו שב יותר ויותר יש לתמוה על מי שהקב"ה כביכול ממציא עצמו לפניו שישוב אליו ואינו שב זהו עז פנים ביותר כי טבע הבן להתבייש מאביו ולחוס על כבוד האב ואם אב אני אי' כבודי כי בעוה"ר הפגם מעונות שלנו מגיע עד כסא הכבוד ויד על כס וכו' ולכן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לתקן את אשר פגמנו שם והקב"ה שואל אם אב אני אי' כבודי דהיינו תיקון הכסא כבוד שלי אם אב כו' אי' כבודי ציון הוא משכן כבודו וכל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב כי היום אם בקולי תשמעו נמצא גדולה צרותנו יותר מהדור שבשעת החורבן כי בימיהם הי' רק החורבן ביום א' ואח"כ מה דהוה הוה כי לא הי' אפשר להבנות בו ביום עד עת קץ אבל בימינו כלו כל הקיצין וכל יומא זמנא ואנחנו מחריבים המקדש בכל יום מחדש ואצלנו ראוי להיות חרבן בה"מ אבילות חדשה לא אבילות ישינה כי בכל יום נחרב מחדש וראוי לנו להאנח בשברון כל הגוף לא בשברון מתניה כמו על אבילות ישינה. ונחזור לראשונות כי יותר יש להתעורר בתשובה ע"י שהקב"ה ממציא כביכול עצמו לפני החוטא כדי שישוב ממה שיש להתעורר ע"י יסורים ואולי זהו כונת הפסוק ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה פי' שאם הייתי כדאי שימציא הקב"ה כביכול עצמו בקרבנו לא הייתי צריך ליסורי הרעות האלה לעורר אותי ע"י יסורין שהרי יותר הייתי מתעורר ע"י שימציא כבודו לנו ולכן אומר עבד שרבו ממציא עצמו לפניו שישוב ואינו שב כלום תקנה יש לו ועל דא ודאי קא בכינא בכי תמרורים דכתיב דרשו ה' בהמצאו שאין איש שם על לב לשוב בתשובה

דף ו' ע"כ תוס' ד"ה יש בשמחה וכו' ובתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתא שלנו דלא גרס ליה סבירא ליה דגם באידך יש להן תשלומין. ודברים הללו מרפסן איגרין ושלשה תמיהות יש כאן חדא דאיך שייך ששמחה יש להן תשלומין והא בכל יומא חיובא היא ובהדיא שנינו ההלל והשמחה שמונה. ועוד מה שכתבו התוס' דסוגיא שלנו סבירא דגם באינך יש תשלומין ואני תמה ואטו יש מי שחולק ואמר אין לה תשלומין ומשנה שלימה שנינו לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל החג ומקרא מלא הוא וחגותם שבעת ימים ועוד בה שלישית ואטו מה שיש לה תשלומין חומרא היא הלא קולא היא ואיך חשבה התוספתא לחומרא

ועל התמי' הראשונה הי' מקום לומר עפ"י מה שבארנו דברי הרמב"ם בריש הלכות חגיגה שכתב והשמחה האמורה ברגלים שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והם הנקראים שלמי שמחה שכונתו שאף שיוצאים בשמחה בכל מיני בשר הקרבנות והכהנים בחטאת ואשם אע"פ שלא הקריבום לשם שלמי שמחה מכל מקום עכ"פ פעם אחד מחוייב להקריב לשם שלמי שמחה אפילו בנו"נ יוצא. אבל עכ"פ מחוייב להקריבם לשם שלמי שמחה וזה החיוב הוא רק פעם אחד באחד מימי החג ושאר ימי החג אף שודאי חייב לאכול בו קודש ולשמוח בבשר מ"מ אינו צריך להקריבו לשם שלמי שמחה ולכן כתב הרמב"ם שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והדבר תמוה וכי שלמי חגיגה גרועים מנו"נ ומבשר בכור וחטאת ואשם שיוצא בהם ידי שמחה אלא ודאי אף שיוצא בהם ידי שמחה מ"מ מחוייב עכ"פ פעם אחד בכל ימי החג שיקריב שלמים לשם שלמי שמחה. וכיון שכן שפיר שייך לומר שיש לזה תשלומין כל ימי החג. אבל השני תמיהות האחרות הם תמיהות גדולות. ועיינתי בהתוספתא עצמה והגירסא שלפנינו בתוספתא הוא כך שהשמחה נוהגת כל שבעה יעויין שם

והכל נכון שזה ודאי חומר הוא שצריך לקיים מצוה זו כל שבעה והיינו בחג המצות אבל בסוכות היא כל שמונה כמו ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה והנה כאן בגמרא לא חשיב מעלה זו לשמחה נגד שתיהן שהשמחה נוהגת כל שבעה נלע"ד דהתוספתא מיירי באכילת בשר שלמים לשמחה שזה באמת נוהגת בכל הרגל ולא דוקא בשר שלמים דה"ה בשר של שאר קרבנות. אבל סוגית הגמרא בהבאת קרבן לשם שלמי שמחה ובהא באמת אינו צריך אלא פעם אחד כמו חגיגה וכיון שהוכחנו שהגמ' מיירי בקרבן שלמי שמחה וקאמר כאן שנוהגת באנשים ונשים מוכח כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה ודלא כהראב"ד וע' בלח"מ שם

דף ז' ע"א תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר משמע דבעי למימר דמתניתין מיירי אף במועד הלכך לא מצי לאוקמי בראיית קרבן דאז לא מחייב כלל אבל בראיית פני' מחייב בחדא זימנא ומשם והלאה אין לו שיעור. הנה לפי זה יוקשה מי