צל"ח סדר מועד קכב

מניסן הא תשרי דמי לה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים אלא דאעפ"כ הי' ה"א למילף שנה שנה מניסן משום, דאז מצי הקרא קאי אכל שני שבוע ולכך איצטריך קרא למעוטי אך לר"י לא צריך קרא לזה דבלא"ה ידעינן למילף שנה שנה מתשרי דדמי ליה טפי שהיא שנה שאין עמה חדשים ואי משום דנוקי קרא בכל שני שבוע הא לר' יהודה בלאו הכי צריכין לומר דקרא לא איירי בכל שני שבוע דהא כתיב שש שנים תזרע ואינו אלא חמש כנ"ל אך באמת ה"א דלא כר"י אלא כרבנן דשנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן. וזה שקאמר הגמ' לאפוקי מר' יהודה דהיינו ההוה אמינא הי' דלא כר"י וצריך דרשא דשנת החמשים כו' אבל כיון שכבר נאמר האי קרא לדרשא דשנת חמשים אתה מונה וא"א מונה שנת חמשים ואחת באמת יכולין אנו לומר כר"י דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ודוק

דף יג ע"א ממחרת הפסח אכיל ומעיקרא לא אכיל וכו' מהיכן אקריבו. הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג הוכיח מסוגיא זו דאין איסור חדש נוהג בשל א"י והש"ך שם בס"ק ו' דחה וסתר הוכחת הב"ח ואדרבה הוכיח מסוגי' זו דנוהג בשל א"י שהרי כיון דפריך מהיכן הקריבו מסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של נכרים הי' ואפ"ה לא קשי' ליה רק מהיכן הקריבו אבל האי דמעיקרא לא אכיל אית לי' שפיר ש"מ דנוהג בשל נכרים עכ"ל הש"ך: ונראה לומר שיש לסתור הוכחת הש"ך דהנה במס' קדושין (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב כתבו דבירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה ותיתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ואי נמי גזירה כזית ראשון וכו' ע"ש בתוס' והנה לפ"ז יפלא דהרי קאמר התם למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ומשני דלא הוי צריכי ע"ש בסוגי' ובזה בודאי קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח והנה בלא דברי התוס' לא קשי' למה לא אכלו מצה בליל פסח דיש לומר דבאמת אכלו כזית מצה בליל פסח ומה שנאמר בקרא ויאכלו מעבור הארץ וגו' ומעיקרא לא אכלו היינו אכילת רשות אבל מאכילת מצוה לא קא מיירי [ועיין בתוס' ד"ה דאקריבו וכו' דהאי אכילה של מצת מצוה לא חשיבה דסגי בכזית אבל לשיטת הירושלמי שהקשה דליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש מוכח דהדיוק קאי דמעיקרא לא אכלו כלל מעבור הארץ ואפילו מצת מצוה לא אכלו שפיר קשה לפ"מ דמסיק דלא אכלו משום דלא הוו צריכי אמאי לא אכלו מצה בליל פסח [ועיין בדורש לציון דרוש ו' (דף ל"ג ע"ב) מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בישוב קושי' זו]: ונראה לומר לפי מה דכתב הר"ן בסוף פרק כל שעה דהלכה דבעינן במצה שימור משעת קצירה ומשמע מדבריו שהוא מן התורה עיין בטור וב"י בא"ח סי' תנ"ג] לפ"ז אם אינו מוצא שום תבואה במחובר ונקצר הכל ביד אינו יהודי שלא לשם מצה אי אפשר לצאת בו ידי אכילת מצה של מצוה [ועיין פרי חדש א"ח סי' תנ"ג] ולפ"ז אין להקשות למה לא אכלו מצה מעבור הארץ דיש לומר דלא מצאו תבואה במחובר ונקצר הכל בידי כותי אך למ"ד דאקריב עומר ע"כ ודאי מצאו תבואה במחובר דאל"כ מהיכן אקריבו דקצירכם ולא קציר כותי כמבואר בסוגי' זו וא"כ להאי מ"ד שפיר מקשה בירושלמי למה לא אכלו מצה דהא ע"כ הי' נמצא להם תבואה במחובר אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ולא אקריבו עומר כלל בעת הזאת קודם ירושה וישיבה ושפיר יש מקום לומר שלא מצאו שום תבואה במחובר ונקצר הכל קודם שבאו לארץ ולכך לא אכלו מצה שלא הי' להם תבואה שנקצרה לשם מצת מצוה

ומעתה נדחה ראיות הש"ך דלעולם יש לומר דחדש אינו נוהג בשל כותי. ואם הי' מקשה מ"ט לא אכיל הוי אמרינן דלא הוו צריכי והא דלא אכלו מצה היינו משום שלא מצאו תבואה במחובר ומצה צריכה שימור לשם מצה משעת קצירה לכך קאמר מהיכן אקריבו העומר וממ"נ אם מצאו במחובר להקרבת העומר א"כ גם הי' נמצא להם תבואה במחובר לצורך מצה וסוגי' זו אזלה למ"ד בכל מקום שאתם יושבים וממילא מדאכלו ביום ההוא מוכח דאקריבו עומר [ועיין מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בספר נ"ב חלק ח"מ סי' ט"ז] ובאמת עכשיו שמוכיח דאקריב עומר אמרינן דבאמת הטעם דלא אכלו מצה היינו משום דעשה דבערב תאכלו מצות הוא עשה דלפני הדיבור ואינו דוחה הל"ת ובאמת הכל היו של ישראל כי לא גדל שליש ביד גוי ובשל ישראל הי' האיסור חדש אבל אם הי' כל גדולו של התבואה ביד כותי לא הי' שייך בו איסור חדש דאינו נוהג בשל כותי כדעת הב"ח

ולפי זה יש לומר דאפשר הני תנאי דפליגי אי מושב לאחר ירושה וישיבה או בכל מקום פליגי אי בעינן במצה קצירה לשמה. והיינו טעמייהו דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הוכיח לעצמו זה מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת וגו' ומעיקרא לא אכלו אפילו מצה היינו משום איסור חדש לא היו רשאים לאכול אפי' מצת מצוה דאין עשה דבערב תאכלו מצות דלפני הדיבור דוחה ל"ת דחדש אבל אי לא הוי חדש נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה הי' קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה

ומ"ד דחדש אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה סבר דלא אכלו מתבואת הארץ הואיל ולא הוו צריכי ומצת מצוה לא היו יכולין לקיים כיון שלא מצאו תבואה במחובר והי' הכל נקצר ביד כותים וס"ל דאינו יוצא ידי מצת מצוה כי אם במה שנקצר לשם מצה: ולפ"ז יש להפך בזכות רוב העולם שאינן נזהרין לדקדק שיהי' להם כזית מצה למצוה מחיטין השמורים לשם מצה משעת קצירה משום לפ"מ דקיי"ל דמושב בכל מקום שאתם יושבים ולפי דברי הנ"ל עיקר טעמא דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הואיל וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה כי אם משעת לישה

ובזה אפשר לישב קושית הפ"י בקדושין דלמה לא אכלו קודם העומר השתא דבר טמא אשתרי להו כפי דאיתא בחולין (דף י"ז) חדש מבעיא ע"ש

*דף טו ע"א אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית וכו' תוס' ד"ה ידי הכל ממשמשין בו וכו' בסוף הדיבור ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתניתין וכו' ולכאורה משמע דקושיית התוס' דה"ל להביא משנה דמס' בכורים יש לו קשר עם מה שכתבו מתחלה דלאבטולמוס בשם חמשה זקנים דאתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית לא צריך לטעמא דיד הכל ממשמשין בו ובלא"ה פטור ממעשר דלענין מעשר אזלינן אחר לקיטה: ולכאורה בלאו האי הקדמה ה"ל להתוס' להקשות קושייתם דלמה צריך להביא האי דאבטולמוס דת"ל שהיא משנה מפורשת במס' בכורים דתני אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד: ונלע"ד דבלאו דבריהם הקודמים לא הי' קשה כלל קושייתם דשפיר צריך להביא האי דאבטולמוס דהנה יש לתת לב לדברי רב המנונא דאמר בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית וכן לקמן במימרא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית מאי קא רמזו בהאי לשון לעולם דקאמרי ומדברי הראב"ד בהשגות בפ"א מה' מעשר שני הלכה ו' נראה שפירש האי לעולם היינו בין לחומרא לענין מעשר ובין לקולא לענין שביעית אך לפ"ז לא הי' רב המנונא צריך לומר לעולם דהרי לענין פטור ביעור גם רבה קאמר דפטור מן הביעור ועוד דה"ל לר"י ולר"ל לומר נמי אתרוג בת שביעית הנכנס לשמינית לעולם שביעית. להורות ג"כ שבין לחומרא לענין ביעור ובין לקולא לענין מעשר הוא שביעית ואפילו בדברי רב המנונא נראה דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דסיפא דמלתא דבת שביעית דהא רש"י בד"ה סיפא קשי' לתרווייהו כתב דהא רב המנונא לא פליג ארבה אלא בבת ששית וכו' ואמאי לא כתב רש"י דרב המנונא קאמר בהדיא ובת שביעית שנכנס לשמינית לעולם שביעית אלא ודאי דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דבת שביעית כלל בדברי רב המנונא וראיתי בספר כפות תמרים במס' סוכה כתב לפרש האי לעולם [לשיטת הכ"מ בדברי הרמב"ם בפ"א מה' מעשר שני הלכה ה') לא מבעי אם נגמר האתרוג בששית ונכנס בשביעית דחייבת במעשר אלא אפי' היה כזית בששית ונעשה בשביעית כככר דרוב גדולה הי' בשביעית אפ"ה חייב במעשרות ולפי זה מה דאמר רבין אמר ר' יוחנן לקמן אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית אפילו כזית ונעשה ככר חייבין עליו משום טבל לא חידש בו כלום דהא מפורש זה בדברי ר"י ור"ל דקאמרי לעולם ששית להורות אפילו אם הי' כזית ונעשה ככר בשביעית לעולם ששית