צל"ח סדר מועד קטו

אלא בור וכו' משמע דלר"י נמי אין חילוק בין סאתיים ליתר ומדלא השיבו רבנן הכי לר"י הוכיחו תוס' לרבנן דע"כ לר"י בי"ב אין שום היתר ביותר מבי"ס

ע"ב גמ' איכא בינייהו וכו' ע' מהרש"א ד"ה ובלבד וכו' ומצינן למימר דפליגי בדבר מועט כו' ולר"ע דלא איירי פי' לדבריו דודאי אם אומר דלא פליג ר"ע בדבר מועט צ"ל דיותר מבית סאתים נמי סגי בשומירה דאל"כ הוה לר"ע שלשה דינים בשלשה משהוין. שם במהרש"א דמ"ה איצטרך וכו' וליפרוך ר"ע היינו ר"י ב"ב ור"י ב"ב היינו ת"ק דאמרו לו עכ"ל. וקשה דהא איכא חילוק בלא דבר מועט צריך לר"י ב"ב מוקף לדירה ולר"ע ולת"ק לא צריך מוקף וצ"ע

פרק שלישי

דף כ"ו ע"ב גמ' אבל יין ע"ג קנקנים אימא לא. יש לדקדק אמאי לא קאמר בפשיטות אבל תמד משהחמיץ לא. ויין ע"ג קנקנים מצי למילף מדבילה קעילית וי"ל דאי הוה נקט הכי אזי לא נוכל למילף ג"כ תמד משהחמיץ לא. שהייתי אומר דבילה קעילית נמי מצי למילף מיין ע"ג קנקנים והוה מוכחינן דע"כ שכר אתי לאורויי על תמד משהחמיץ. דאל"כ אמאי כתיב שכר ואתי למיטעי בתמד משהחמיץ. לכתוב יין ללמוד דבילה קעילית ולא אתי למיטעי תמד משהחמיץ אלא מדכתיב בשכר ע"כ הוה מוכח דאתי לתמד משהחמיץ לפ"ז לא הוה מצי הש"ס לומר דתמד משהחמיץ לא כנ"ל ולהכי נקט יין ע"ג קנקנים אימא לא וממילא ידעינן דה"ה תמד משהחמיץ

דף ל"א ע"ב תוס' ד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' ועוד לפי' משמע דאי הוה אלים למיקני לא הוה מהימני וכו' לכן נראה וכו' ונראה לתרץ דבאמת מודה רש"י דלא מהימני ליה והא דלא מפרש כפי' תוס' ולא הימנוה רבנן ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו נ"ל דהי' קשה ליה קושית מוהר"ם שהק' על הא דמשני הש"ס בעומד ורואהו דליפלוג וליתני בדידה בין עומד ורואהו לאינו עומד ורואהו ואמאי נקט מתני' ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ע"ש ולהכי נקט רש"י דמקטן לא אלים למיקני אפי' בעומד ורואהו אלא אם אמר לאחר לקבל ממנו בזה מהני בעומד ורואהו כדמשני הש"ס. ולק"מ "מ קושיות מהר"ם דלפירש"י לא מהני באמת בקנין לחוד עומד ורואהו מטעם דלא אלים למיקני

הנה עירובי תחומין חמיר יותר מע"ח בכמה דברים ויו"ט במחנה פטורים מע"ח וחייבים בע"ת מ"מ במהות העירוב ע"ת חמיר דבעינן פת. אבל בעירובי תחומין דינו כשתופי מבואות. ומערבין בכל דבר. והטעם דע"ח בעי פת היינו משום שהוא משום דירה. ודירתו של אדם אינו אלא במקום פתו. וכמבואר ברש"י בפ' הדר (דף ע"ב). ולפי זה נוכל לומר ג"כ דדוקא פתו יוכיח. שיש בו ע"ת ואין בו עירובי חצירות. וכמו כן הראוי לו בעצמו. משא"כ ישראל בתרומ'. ובאמת בסי' שס"ו ששם איירי מע"ח שם לא נזכר דבר רק בסי' שפ"ו סעיף ח' גבי שיתוף מבואר זה. וכן בסי' ת"ט בע"ת שם סעיף ז' מבואר בכל דבר שמשתתפין בו מערבין בו ג"כ ע"ת: אמנם מדברי הרי"ף בפ"ק דביצה שהביא ראיה שע"ח נוהג ביו"כ ממה שאמרו ב"ה לב"ש שמערבין לגדול ביוה"כ. א"כ מוכרח מדברי הרי"ף דגם ע"ח מערבין בתרומה ובגוף הדין של הרי"ף אם עירוב והוצאה ליוה"כ או לא. נ"ל מדתנן בפ"ד דר"ה יו"ט של ר"ה שחל בשבת וכו' ולמה נקט ר"ה ולא נקט ג"כ של יובל אם חל בשבת אלא ודאי כיון שהטעם משום שמא יעבירנו א"כ לא היו יכולים לגזור ביובל דא"כ בטלה לה תקיעה דיובל בכל השנים. וכמ"ש מוהרמ"פ דלכך לא אמרי משום שמא יתקן כלי שיר. עיין במג"א סי' תקפ"ח ס"ק ד'. ולפי זה מוכח דיש איסור הוצאה ביוה"כ. ואמנם לפי מ"ש הר"ן דמשום הך גזירה לא היו מבטלין מתקיעה רק משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא א"כ בלא"ה לא היה קשה מיובל דכבר היו יודעים קביעת החודש: אך לכאורה תמוה על הרי"ף ממה דאמרינן בעירובין (דף ל' ע"ב) כמאן דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. והדבר יפלא דלמא פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בעירובי חצירות אלא ודאי שעיקר ההוכחה ממערבין ביוה"כ וביוה"כ ליכא עירובי חצירות ודלא כהרי"ף ואף דלב"ש ודאי יש עירובי חצירות אפילו ביו"ט כדמוכח בביצה (דף י"ב ע"א) וק"ו ביוה"כ. מ"מ ודאי מדב"ה אמרי לב"ש אי אתם מודים שמערבים ביוה"כ ולב"ה ע"כ היינו תחומין והשיבו ב"ש אבל מכלל דס"ל לב"ש עירובי תחומין והיינו דלא כחנניא

ואפשר לומר דעל כרחך בתחומין מיירי דהרי קאמר לנזיר ביין וע"ח בעי פת ואף דלב"ש גם עירובי חצירות לא בעי פת דהרי ר"א שמותי הוא. וקאמר (בדף ע"ח) במשנה דבכל מערבין חוץ מן המים והמלח ור' יהושע פליג וסבר פת הוא עירוב מ"מ מדב"ש נשמע לב"ה דקאמר מערבין ביין מכלל דבתחומין איירי ועל זה קאי ב"ש: