צל"ח סדר מועד קיג

ולפ"ז י"ל דמאי דרמי אביי אח"כ מהך דרב"ח לאו עיקר קושיתו דשמעת מיניה דהכשר מבוי ד"א. דהוה אסיק אדעתיה תירוץ ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דהוי ד"א למיהוי מבוי ד"ט סגי. אלא כונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה ולהחזיק קושיא ראשונה דהא ודאי דרבה איירי בלא נעשה לשם לחי. דבנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו כדפירש"י, ואפ"ה פחות מד' נידון משום לחי וסובר דלחי העומד מאליו כשר. וע"כ דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וא"כ קשה קושיא ראשונה אר"י מהך ברייתא דאין מבוי ניתר בלחי וקורה וכו' ואי בד' היכי משכחת לה. וא"ל כתי' ר"י דפתח ליה בק"ז. דהשתא דע"כ לחי משום מחיצה הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. דלא הוי האורך והרוחב ד"ט. ואין מחיצה לפחות מד'. דסברת ר"י הי' אי לחי משום היכירא. אבל השת' מוכח דלחי משו' מחיצ' וא"כ ע"כ דהכש' מבוי ד"א כאביי

והשתא מיושב קושית תוס' והרא"ש. דאביי הוי מצי לאתויי מההיא דר"י דלקמן והשתא א"ש. דהוה ידע אביי לתרץ כתי' ר"י דלאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד"א. ובאמת זה ליתא כלל קושיית אביי רק כוונת אביי להוכיח דלחי משום מחיצה וכמש"ל. וכ"ז נשמע שפיר מר"ה דהכא דאיירי בלחי הבולט שפיר הוכיח דע"כ איירי בלחי העומד מאליו. אבל מר"ה דלקמן דאיירי בלחי המושך כתבו התוס' ד"ה פחות מד"א דאיירי אפי' עשה לשם לחי וא"כ לא הוה אביי מוכיח מידי דלחי משום מחיצה ומד"א נידון משום מבוי דאמר לקמן לא הי' רוצה להוכיח כלל דידע שפיר מתירוצו לאפוקי מתורת לחי. והש"ס דמשני הכא לאפוקי מתורת לחי אע"ג דאביי נמי ידע מיניה י"ל דהש"ס צריך לפרש לנו אליבא דר"י כי היכי דלא תיקשי מגופא דמימרא דר"ה דאמר ד"א נידון משום מבוי וא"כ נשמע דהכשר מבוי ד"א כדפירש"י וא"כ היא היא כונת רש"י ולא נעשה לשם לחי וע"כ דאיירי כן דאי בנעשה לשם לחי לא גרע בריבוי בסתימתו. וכמ"ש רש"י לקמן ע"ב. אע"כ דלחי העומד מאליו כשר. ולחי משום מחיצה. וליכא לתרץ כתי' ר"י לעיל דפתח ליה בקרן זוית דאם כן תקשה קושית הרש"א. ותירוצו ליתא אי לחי משום מחיצה ודו"ק: רש"י ד"ה והאמר ר"נ וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו וכו'. ע"ש ברש"א שהקשה למה לא מפרש רש"י בפשיטות דאה"נ רחבו ד' דאי אינו רחב ד' א"צ לחי כמו"ש התוס' ד"ה ואי בארבע' וכו' ואפי' רחבה ד' אין מקום פצימין לעמוד כפי' רש"י לעיל ד"ה ואי אמרת וכו' ותי' דגבי רחבו אפשר שהפצימין עומדין בב' צדי האורך מן הצד ע"כ. ודבריו תמוהים דאפי' אי נימא שהפצימין יכולין לעמוד מן הצד עכ"פ ב' חצירות צריכי' להיות במבוי דמיעוט חצירות שתים וזה אי אפשר ברחבה ד' והדרא קושית הרש"א לדוכתא עוד קשה בדברי רש"י ד"ה ואי אמרת מכדי מיעוט חצירות שתים וכו' למה נקט רש"י דוקא בקושית הגמ' מיעוט חצירות שתים ולא מקודם כשהגמ' מביא עיקר הדין דאין מבוי ניתר וכו' דבשלמא אי רש"י הוה מפרש לעיל בדברי ר"נ דאיירי ברחבה ד' כקושית מהרש"א א"ש דלהכי נקט רש"י בקושיא מיעוט חצירות שתים כדי שיתפרש דברי המקשן. ואי בארבעה היכי משכחת לה. פי' דאפי' אי איירי שהפצימין מן הצד לא משכחת בב' חצירות משא"כ אי רש"י לא הי' זוכר מזה כלל והי' אומר דמבוי סגי בחצר א' ולא הוה מקום להמקשן להקשות. הא מצינן חצר א' ברחבה ד' שהפצימין הם מן הצד. אבל השתא באמת שרש"י מפרש רחבה ד' חסר משהו קשה מ"ש רש"י שוב מיעוט חצירות שתים וצ"ע

ע"ב גמ' אי דמוקי ליה בהדיא אוסופי הוא דקא מוסיף עלי', פי' בודאי בשאר לחיים הנעשים לדפנות מינכרא דע"כ לשם לחי נעשה דהא חזינן ומינכרא דהלחי הזה לא לשום דבר נעשה. אבל אם יוסיף על הני ד' אמות לא מינכרא מילתא שיסברו דהני ד' אמות והך הוספה להצטרכות שלו עשה זאת ולא לשום לחי תוס' ד"ה אינו דין שיהא ניתר וכו' דכיון שאינו יכול ללמדו בק"ו ה"נ ל"ל תוכיח הקשה מהר"ם וליפרוך מינה פירכא וכו' דהא פרצותו בעשר נמי ליכא למילף בק"ו כמ"ש בדבור שאח"ז ואפ"ה פריך הגמ' פרכא כו' ע"ש ולכאורה הי' נראה לתרץ דהכי פי' הגמ' מה לחצר שכן פרצותיו בעשר ר"ל דכי אתית למילף מגריעותא דחצר שאינו ניתר בלחי למבוי יש להשיב מה לחצר דלעולם חצר הוא מעולה ממבוי והא דאינו ניתר בלחי מטעם שפרצותיו בעשר אין ניתר בלחי משהו. משא"כ אם הש"ס הי' פריך כקושית מוהר"ם לא אתי שפיר כמ"ש דמה שאין ניתר בלחי מאחר שניתר בפס ד' זה אינו חסרון אדרבה הי' לו להתיר בלחי שהוא קיל טפי. אמנם במ"ש תוס' ד"ה שפירצתו וכו' דאיכא למימר פרצה עשר תוכיח עכ"ל נסתר כל מש"ל דהא מהשתא לא נוכל לומר כתירוץ התוס' הנ"ל דלעולם חצר היא מעולה ז"א דהלא השתא קיימינן שלא יעשה ק"ו מחצר וא"כ שפיר קושית מוהר"ם

דף ז' ע"ב רש"י ד"ה כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וכו' משו' רבותא דחצר נקט דאע"ג דרבים נכנסין לזה וכו' עכ"ל ויש להקשות בממ"נ אם זה דבקעי ביה רבים היא סברא טובה לפי דעת המקשן לא פריך מידי קשיא דרב אדרב בתרתי דלמא הכי אתי רב לאשמועינן ונפרצה חצר כנגדו וכו' ר"ל דאעפ"י שהיא מפולש לרה"ר אין המבוי נאסר בפילוש. רק המבוי נאסר מנפרץ במלואו לחצר כי הפילוש אינו אוסר במבוי לזה לא קשיא דברי רב אהדדי ולא אפשר לומר שזה אתי רב לאשמועינן אדנקט חצר שנוכל למיטעי באידך גיסא שפילוש אוסר עדיף הוה ליה למינקט ברחבה שכלה מבוי לתוכה א"צ כלום ובודאי נשמע שפילוש אינו אוסר ונשמע נמי במבוי שכלה לחצר אסור משום פרוץ במלואו. כי היכי דאנן מוכיחין השתא מדרב יוסף דאמר משמי' דרב יהודה במבוי שכלה לתוך רחבה. ולא יכול לבא לכלל טעות יש לומר דלכך לא רצה רב לנקוט דינו ברחבה שלא נטעה אם המבוי נפרץ לחצר ונפרצה כנגדה בר"ה אפי' כי עירבו המבוי דתו ליכא חשש מה שנפרץ לחצר מ"מ העולם אתי למיטעי מאחר דכותל ר"ה נפרץ לחצר המבוי נאסר מהחצר דבקעי ביה רבים. ומשום טעות זה נקט חצר ואתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש כי אם מנפרץ במלואו א"כ. לא פריך מידי קשיא דרב אדרב. ואם נאמר דסברה זו טובה. וגם נאמר דלא רצה המקשה בסברה וזו לא משני הש"ס מידי דנקט נפרצה חצר כנגדו משום שריותא דחצר דאע"ג דרבי' בוקעין וכו' ונראה דודאי גם הס"ד סבר הש"ס דבחצר בקעי בי' רבי' הוא סברא מעליותא ואפ"ה המקשן פריך שפיר שהי' מדייק הלשון בדברי רב שכתב סתם ומבוי אסור. משמע דאפי' ע"י העירוב אסור המבוי ולהכי הוכיח שטעם דרב הוא דנאסר מפולש ולא אתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש רק מה שנפרץ לחצר דא"כ תשתרי ע"י עירוב. ופריך המקשן שפיר והמתרץ השיב דאיירי בלא עירבו ולהכי נאסר המבוי משום שנפרץ לחצר ונפרצה חצר כנגדו אתי לרבותא כפי' רש"י

שם תוס' ד"ה דאי דרב וכו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש בו עוד איסור וכו'. והק' המהרש"א דמשמע דאי הוה נקט חצר לא הוה משמע שיש עוד איסור אחר וזה אינו לפי עיקר תחילת קושיתן. שאם נקט חצר כ' התוס' וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו ויש ליישב בדוחק עכ"ל: ואפשר ליישב קושיתו דה"פ דהתוס' ולא נקט חצר וכו' דאם אתה נקט בדבריך חצר יכול לומר דנפרץ במלואו נמי אסור ולאידך גיסא נוכל לומר דנפרץ במלואו מותר ומזה לא נוכל למידק ומזה לא מצי למידק דע"כ נפרץ במלואו הוא אסור דאל"כ למה נקט חצר ז"א דאי הוה נקיט חצר נמי נוכל לפרש דנפרץ במלואו הוא מותר ולעולם עדיף לנקוט רחבה מבחצר

דף ח' ע"א רש"י ד"ה בנראה מבחוץ וכו' הואיל ואינה רגילה בו כו' עכ"ל יש להקשות דא"כ קשיא דרב אדרב בתרתי לענין פילוש ולענין נפרצה לחצר ובודאי לענין פילוש ניחא אבל מה שמקשה הש"ס מדיוקא משתמעי דאם נפרצה לחצר אסור ז"א דהא לעיל פירש"י כלה לרחבה משמע מתחלה היה פתחה לרחבה והרגילה א"צ כלום. ובאמת ברייתא בכלה לחצר הוה מוכח דאסור מאחר דרגיל בכך. אבל בנפרצה לחצר דאינו רגילה אפי' בחצר מותר והיכי מקשה הגמ' דרב אדרב לענין נפרצה לחצר ויש לומר דאם אמרת דנפרצה לחצר מותר א"כ היה קשה לרב יהודה דאינו אוסר משום פילוש אמאי נקיט בכלה לרחבה לאשמועינן דפילוש מותר הוה ליה למינקט בנפרצה לחצר ונפרצה חצר כנגדו נמי מותר משום פילוש א"ו מוכח דבנפרצה לחצר אסור אפי'