צל"ח סדר קדשים סז

אחד מכל אלו הוה ליה למימר סתם אחד לשם דבר פסול וכו' שחיטתו פסולה והיה כולל כל הפסולין כל אחד כדינו מה שהוא זבחי מתים גם בשנים כן דהא פסולה משמעותו גם ז"מ אלא ודאי דמשנתינו פסולה דוקא. ובזה נלע"ד לתרץ לפי שטת התוס' והרא"ש דגם באית לי' שותפות שייך לומר לצער שותפו מכוין ולכן הוכרח במסקנא לתרץ דמיירי בישראל מומר א"כ תינח בשוחט לשם ע"ז אבל בסיפא בשוחט לשם קדשים דג"כ תנן ב' אוחזין וכו' קשה דהתם לא שייך מומר וא"כ נימא לצעורי מכוין והבית יוסף נדחק בזה דסיפא דאסור רק מפני מראית עין לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובזה אמרתי דרש"י לשיטתו שפירש כאן בריש הסוגיא דבשוחט לשם הר אפילו באכילה אינו אסור רק דדמיא לשחיטת ע"ז וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב וכו' וא"כ לרש"י משנתינו ג"כ משום מראית עין כמו בשוחט לשם קדשים ואפ"ה הקשה בגמרא מהא דב' אוחזין ואי ס"ד דגם בשותפות שייך לצעורי והדר ביה מתירוץ הראשון א"כ קשה סיפא דבשוחט לשם קדשים לא שייך מומר ואפ"ה אוסר בב' אוחזין בסכין אלא ודאי דגם תירוץ הראשון נשאר דבאית ליה שותפות לא שייך לצעורי ובהכי מיירי סיפא ולכן. פירש רש"י במסקנא וה"ה דמצי לאוקמה בשותפות אמנם תירוץ הב"י דוחק ולכן נלע"ד דס"ל להתוספות והרא"ש כשטת הרא"ה דלענין איסור אכילה לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו אם מכוין לצעורי מ"מ אינה מתירה בשחיטה זו ולכן מגוף הדין דשחיטתו פסולה אין כאן קושיא דפסולה תנן אסורה בהנאה לא תנן רק עיקר הקושיא מדיוקא דתנינא לשום א' מכל אלו ולא תני סתם לשם דבר פסול אלא ודאי דאיכא דבר פסול שאפילו ז"מ נמי הוה והיינו בשוחט לשם ע"ז ומכלל דאוסר דבר שאינו שלו ובזה שפיר קם התירוץ בישראל מומר ולהכי גם במשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים פירש וקאמר לשם אחד מכל אלו ולא קתני לשם דבר הפסול סתם אלא דאי התוספות ס"ל כנ"ל א"כ נסתר קושייתם (דף לח ע"ב) שהקשו דדלמא פסולה הוה זבחי מתים ורש"י ג"כ לשטתו דרש"י על כרחך לא ס"ל כהרא"ה דאי הוה רש"י סבר כהרא"ה א"כ למה הוכרח רש"י לפרש דמשנתינו דקתני בשוחט להר פסולה הוא מדרבנן משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא ביה והרי לדעת הרא"ה בלא"ה אסורה דהוה ליה אינו זבוחה שהרי כיון שהוא מכוין לעבודה זרה אף שאין ההר נעשה ע"ז מ"מ איהו בכוונה זו שוחט והוה ליה כנחירה בעלמא ולא גרע משוחט בהמת חבירו דג"כ אינה נעשית תקרובת ומ"מ אסורה לדעת הרא"ה משום אינה זבוחה אלא ודאי דרש"י לא ס"ל כהרא"ה. ומה שכתב בתבואת שור שהרא"ה ג"כ לא אסר לה רק מדרבנן ולא מן התורה אני תמה דבשלמא אם הרא"ה מדאורייתא אמרה א"כ מסברא אמרה ואין צריך ראיה על זה דסבירא ליה דמצד הסברא זה לאו שחיטה הוא רק כנוחר ומעקר אבל אם מדאורייתא מודה הרא"ה שמותרת אלא דס"ל שחכמים אסרוה א"כ מנ"ל להרא"ה דבר זה והיכן מצא גזרה זו בכל מכילתין ולפי מה שכתבתי ניחא קצת דהרא"ה ס"ל כדעת התוס' והרא"ש דלמסקנא הדר ביה משנויא דאית ליה שותפות דגם בשותף שייך לצעורי מכוין והוה קשה ליה קושיית הב"י ממשנה דלקמן בשוחט לשם קדשים אלא ודאי כמ"ש שמגוף הדין אין כאן קושיא דבאכילה אסורה רק מדיוקא ממה דלא קתני סתם א' לשם דבר פסול וכנ"ל ומזה הוכיח הרא"ה דעכ"פ באכילה אסורה:

. אמנם כל עיקר טעמו של התבואת שור שפירש דברי הרא"ה שאסורה רק מדרבנן הוא להצילו מקושיית הרשב"א שהקשה במשמרת הבית דא"כ מאי מקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף וחצי קנה פגום הרי שפיר לא משכחת לה לשחוטי חוץ כי אם בכה"ג דאל"כ כיון שנאסרה באכילה שוב הוה כמחתך בעפר. אומר אני לעולם הרא"ה מדאורייתא אסרה באכילה ואעפ"כ יש להצילו מקושיית הרשב"א דהנה מסדרה של ברייתא זו יש להוכיח דאדם אוסר דבר שאינו שלו דאי מטעם אין אדם אוסר ולא מיירי בחצי קנה פגום וגם לא מיירי באומר בגמר זביחה א"כ חל עבודה זרה קודם שחוטי חוץ אלא שאף שגברא בחטאת קאי מ"מ הבהמה לא נאסרה וחל אח"כ שחוטי חוץ א"כ הוה ליה למימר השוחט חטאת בשבת לע"ז בחוץ דהרי איסור עבודה וחטאת דידיה חל קודם לחטאת של שחוטי חוץ אלא ודאי מדנקט כסדר הזה לדיוקא אתי דוקא היכא דלא חל ע"ז קודם לשחוטי חוץ הוא דחייב הא אם חל ע"ז קודם תו לא מחייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסרה והוה כמחתך ומוכח שיכול לאסור החטאת אף שאינו שלו:

ומעתה מוכח שאוסר אפילו בהנאה משום תקרובת ע"ז דאי ס"ד שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואעפ"כ אם ע"ז חל קודם אינו חייב משום שחוטי חוץ שכבר נאסר בתחלת שחיטה דהוה כנוחר מ"מ אכתי משכחת לה שיחול איסור ע"ז קודם ואכתי יתחייב משום שחוטי חוץ וכגון בחטאת העוף ולא היה חצי קנה פגום ובתחלת שחיטת מיעוט קמא דקנה כבר נתחייב משום עובד ע"ז ובעוף אכתי לא נאסרה שאינו אוסר דבר שאינו שלו ואף דהוה כנוחר לא יהיה אלא חצי קנה פגום ובגמר הקנה שאז נאסר משום דבאכילה אוסר אז חל שחוטי חוץ ובהדי הדדי קאתי איסור אכילת העוף ושחוטי חוץ וא"כ קשה למה נקט בחוץ לע"ז הוה ליה למימר רבותא יותר שאפי' לע"ז בחוץ אלא מדנקט חטאת מכלל דבעוף קאי וחייל איסור אכילה ושחוטי חוץ בהדי הדדי והוה ידעינן חדא דאית בה תרתי הוה שמעינן דבאכילה אוסר דבר שאינו שלו מדנקט חטאת ולא נקט זבח שהוא בהמה והוה ידעינן דבהנאה אינו אוסר דאל"כ כיון שנאסר בתחלת הסימן בהנאה שוב הוה מחתך בעפר אלא ודאי מדנקט בחוץ לע"ז מכלל דבעינן שלא יחול ע"ז קודם ומיירי בחצי קנה פגום דכולהו בהדדי קאתי ומוכח דאוסר גם בהנאה ושפיר קשיא לרב נחמן ומתרץ דקניא לכפרה וכדידיה דמיא ולכך אוסר אפילו בהנאה במעשה כל דהו ולפי זה יש לתרץ גם לרב אדא בר אהבה דלדעת המשמרת הבית רב אדא סובר כרב הונא ולדידיה ליכא לתרץ חצי קנה פגום דהא איהו סובר ושט דוקא לעיל (דף כח ע"א) וקושיא זו הקשו חכמי קהילתנו. ולא עוד אלא אפילו אם נימא דמה דמוקי רב אדא במס' ע"ז (דף נד ע"א) שניסך לה יין בין קרנים שזה מקרי מעשה רבה כשם שלענין היין עצמו נקרא מנסך מעשה רבה לדעת רש"י ה"נ מקרי מעשה רבה לענין הבהמה עצמה ונימא דלרב אדא דוקא מעשה רבה אוסר. מ"מ אכתי תקשה שהרי במסקנא גם לרב נחמן ליכא לאוקמי רק בחצי קנה פגום מדנקט חטאת. אמנם אמינא דאי הוה סבר רב אדא מעשה רבה לא הוה חטאת תיובתא דהא צריך להבין מה דמקשה במסקנא לרב נחמן מדאוקימנא בחטאת העוף ופירש"י ואע"ג דלהנך רבנן לא מצי למתני זבח וכו' אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח ולא הוה נמי דידיה ונקט חטאת מידי דאיתיה בעוף בסימן אחד ודאי טעמא משום דחצי קנה פגום עיין ברש"י וא"כ קשה לעיל בתחלת הסוגיא שהקשה אי הכי מאי אריא חטאת וכו' דפירש"י בלישנא אחרינא דלהקשות לרב הונא קאמר דמשמע דבלא רב הונא הוה ניחא ליה והא גם בלי ר"ה הוה קשה לשמעינן עולה וצריך לומר כמו שכתב מהרש"א דהא לאו קושיא היא דמה לי חטאת מה לי עולה א"כ למסקנא מאי מקשה לרב נחמן. והתוספות הרגישו בזה בסוף ד"ה אי הכי ונדחקו. אבל רש"י ודאי לא כיון לדבריהם שהרי רש"י פירש למסקנא דעולה שכיח ואי כסברת התוספות בלא"ה הוה ליה למימר עולה כי היכי דלא נימא דוקא חטאת בחצי קנה פגום וכמ"ש התוס'. ועוד כיון דרש"י פירש דיותר ראוי למימר עולה משום דשכיח טפי א"כ ממילא קשה תחלת הסוגיא דמקשה אי הכי לרב הונא והרי ולטעמיך קשה לתני עולה וליכא למימר כתירוץ מהרש"א דמה לי חטאת או עולה דהרי עולה שכיח יותר. ומתחלה אמינא ע"פ סברת התוספות שאחרי שכבר המציא הסברא דחצי קנה פגום הקשה לרב נחמן