צל"ח סדר קדשים נג

ונקובת הושט לא הוה נבילה מחיים ואיך פסק הרמב"ם דהוה נבילה מחיים וראיתי שירד לחלק בין איסור נבילה מחיים לטומאת נבילה מחיים שבגמ' לא קאמר אלא דנקובת הושט ופסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים אבל איסור נבילה יש בהו מחיים וכן הרמב"ם עצמו אף שפסק בפ"ג מה' שחיטה שיש בהם איסור נבילה מחיים פסק בפ"ג מה' שאר א"ה שאפילו ברוב שנים אין בהם טומאה מחיים. אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם שיש בהם איסור נבילה מחיים. והתב"ש כתב בזה מה שכתב ולדידי נראה משום שהתוס' הקשו בד"ה ולחשוב וכו' למה לא הקשה ולחשוב נמי דזעירי נשבר המפרקת ותירצו שזה בלא"ה טרפה משום והקשו א"כ מה הקשה מניטל הירך הא ג"כ בלא"ה שמעינן מבהמה שנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה דאתי בזה הכלל ותירצו דמשום מארכובה ולמעלה היא דוקא סמוך לצומת הגידין אבל בירך העליון אין שום טרפות. ומזה הקשו על רש"י שפירש שגם בירך העליון אם עור ובשר חופין עד חציו ושלישו טרפה ע"ש. ולפי זה גם הרמב"ם וכן רוב הפוסקים פסקו שטרפה בנשבר הירך קשיא קושיית התוס' וזה הי' קשה לי' להרמב"ם ואמרתי אני שכל קושיית התוס' הוא מחמת קושייתם הראשונה למה לא הקשה מנשברה המפרקת ומזה הולידו הסברא שמה שטרפה בלא"ה לא חשיב אבל בהתרועע יסוד הקושיא הראשונה יפול הבנין:

והנה מימרא דזעירי דנשברה מפרקת נבילה אמרה גם שמואל אלא דשמואל אסר לעיל (דף כ' א') בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל ועל כרחך באדם איירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל ובאדם על כרחך מחיים איירי דלאחר מיתה כל מת מטמא באוהל וא"כ בנשברה מפרקת ורוב בשר ליכא שום ספיקא דהוא נבילה מחיים אבל במימרא דחזקיה ומימרא דר' אלעזר סתמא אמרה נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בה שחיטה. וא"כ ממימרא דזעירי לא הקשה כלל דגם המקשן ידע דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב אלא שהיה סבר דגם גסטרא וניטל הירך אינו מטמא מחיים והמציא לו התרצן דגם אלו מטמאין מחיים ובזה מסולק קושיית התוס' מרש"י ומרמב"ם ולפי זה קשה אכתי מה הקשה מחזקי' ומר' אלעזר הא על כרחך איסור נבילה יש בהו מחיים דאלת"ה אלא דגם איסור נבילות אין בהו מחיים רק שאין שחיטה מועלת בהם א"כ לא נעשו נבילה רק בשחיטה א"כ הוא סותר הכלל שבמשנה כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול טרפה ולא נבילה. בשלמא אם כבר הם נבילה אם כן אין זה שייכה להכלל שבמשנה דמשנתינו לא איירי רק מדיני שחיטה ואטו מתה מאלי' לאו נבילה היא והא לא נפסלה בשחיטה אלא שהכלל שבמשנה קאי רק על דיני שחיטה שיהי' נבילה מחמת השחיטה או מחמת ריעותא דסימנין אלא ודאי דבאמת דחזקי' ודר' אלעזר יש בהם איסור נבילה מחיים וגם המקשן ידע זה אלא שלא ידע דמטמא. וא"כ אכתי מה הקשה כיון דכבר סליק אדעתא לחלק בין המטמא מחיים דלא חשיב דלמא גם מה שיש בו איסור נבילה מחיים לא קחשיב אלא ודאי דגם פסוקת הגרגרת יש בו איסור נבילה מחיים ואפילו הכי חשבי' ושפיר הקשה וא"כ מוכח דינו של הרמב"ם דפסיקת הגרגרת ונקובת הוושט יש בהם איסור נבילה מחיים אלא דאכתי קשה אף לפי תירוצו של התבואת שור לחלק בין טומאה לאיסור ולא קשיא לרמב"ם מאוקימתא דרבא אכתי תקשה לי' מאוקימתא דרשב"א דהרי רשב"א דמחלק בין שחט למקום חתך לשחט שלא במקום חתך וכששחט שלא במקום חתך השחיטה מטהרת מידי נבילה א"כ על כרחך ס"ל דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה מחיים דאי ס"ד שלאלתר הוה נבילה מחיים איך אתי' השחיטה שאח"כ אפילו שלא במקום חתך ומטהרת מידי נבילה שנתנבלה כבר אלא ודאי דס"ל לרשב"א שאינה נבילה מחיים רק שאין שחיטה שאח"כ מטהרתה במקום חתך כי אם שלא במקום חתך ואף דאידחי תירוצו דרשב"א היינו משום דלא משכחת לה שחיטה שלא במקום חתך כלל שהרי כל הגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא וליכא לאשכוחי שחיטה שתטהרתו אבל בהא לא איתותב ולא מצינו חולק עליו במה שסובר שאינה נבילה מחיים ואיך פליג הרמב"ם מסברא דנפשי' על רשב"א:

ונראה דקשיא לי' להרמב"ם כיון דלא אידחי רשב"א אלא מסברא דנפשי' ממה דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ובהא לדעת הרמב"ם לא קיי"ל כריש לקיש אלא כר"י דפליג וס"ל דטרפה הוה וכמבואר ברמב"ם ריש פרק ז' מה' שחיטה וא"כ למה לי' לר' יוחנן לדחוקי ולומר קודם חזרה נישנית ומשנה לא זזה וכו' נהי דלא ניחא ליה בשנויי דרבא דאמר אלו אסורות קתני ומשמע ליה טריפות דוקא מ"מ מה חסר לי' בשנויי דריש לקיש לחלק בין מקום חתך. לכך הוכיח הרמב"ם מזה דר' יוחנן פליג בזה על רשב"א וס"ל דפסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים וא"כ שוב אינו מועיל מה ששוחט שלא במקום חתך ולכך הוצרך לאוקמי קודם חזרה. אלא דאם נימא דאף לר' זירא דפליג וס"ל דריאה לא הוה כמונח בדיקולא מ"מ מודה בהסימנין הנשחט דהוה כמונח בדיקולא ואם נפסק הגרגרת אחר שנשחט רובו קודם שחיטת הושט אפילו למעלה ממקום הנשחט או שניקב הושט לאחר שנשחט רובו קודם שחיטת הקנה כשרה ולפי שהסימן עצמו אחר שנשחט רובו ודאי הוה כמונח בדיקולא והוא דעת הש"ך (בסי' כו ס"ק א') א"כ על כרחך נדחה תירוצו דריש לקיש אף לר' זירא דלא ס"ל בריאה ובני מעים כמונח בדיקולא מ"מ הסימן עצמו כמונח בדיקולא ולא שייך בו מקום חתך או שלא במקום חתך ולעולם דגם ר"י ס"ל שאינו נבילה מחיים ומנ"ל לרמב"ם לפלוגי על רשב"א אלא ודאי דלר"ז דלא אמרינן כמונח בדיקולא אפילו הסימן עצמו אינו כמונח בדיקולא ונראה דנסתר ראיית הרמב"ם מזה ובודאי הוא כדעת הש"ך דהסימן עצמו כמונח בדיקולא דהא צריך להבין לדעת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"א וס"ל לר"ז שהטעם משום אין טרפות לחצי חי' ובעיא דר"ז היא רק לדברי רבה אבל לר"ז עצמו אפילו באכילה מותרת א"כ הרי בכל מקום נקובת הושט הוא כמו פסיקת הגרגרת וא"כ כי היכי דאחר שנשחט הגרגרת שוב אין כאן טריפות דהוה חצי חיות נימא נמי שאחר שהתחיל לשחוט הושט הוה חצי חיות ושוב אין טריפות פוסל לר' זירא וזה אי אפשר שהרי ר' זירא גופי' אמר בפ"ק דף ח' ליבן סכין ושחט כשרה חידודו קודם ופריך והא איכא צדדין ומשני בה"ש רווח ומאי פריך והא כיון שהתחיל לשחוט משהו בושט אף אם שורף מן הצדדי' אין טריפו' לחצי חיות אלא ודאי הא ליתא וא"כ משום דלאחר שחיטת הגרגרת מחשב חצי חיות וצריך לומר דלאחר שחיטת הגרגרת הרי הסימן כלו של הגרגרת כמונח בדיקולא ולכך מחשב חצי חיות משא"כ לאחר משהו בושט לא מקרי מונח בדיקולא שהרי רובו קיים ולכך מועיל בעוף הגרגרת וחצי הושט אינו מועיל ולפי זה מה דחשיב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ מטעם כמונח בדיקולא אלא שלר"ז הריאה לא הוה כמונח בדיקולא רק הסימן:

ובזה אמרתי לפרש דברי הגמ' שהקשה בפה מלא על אוקימת' דריש לקיש ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחיטת הקנה וכו' אלמא כמונח בדיקולא והא זהו דוקא לטעמא דרבה אבל לפי מה שמפרש ר"ע הטעם בדברי ריש לקיש אין הטעם משום מונח בדיקולא והוה ליה למימר ואמר רבה ל"ש אלא קנה או עכ"פ הוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה מאי. אבל לפי מה שפירשתי יפה דבר המקשה דבין לטעמא דרבה ובין לטעמא דר"ז עכ"פ הסימן עצמו הוה כמונח בדיקולא ושפיר פסק הש"ך וא"כ על כרחך לכ"ע אידחי אוקימתא דריש לקיש וא"כ הוכרח ר' יוחנן לתרץ תירוץ אחר ומנ"ל לרמב"ם דהוה נבילה מחיים שלא כדעת רשב"א אלא דלפי מ"ש שמה שהקשה אלמא כמונח בדיקולא היא אפילו לר' זירא קשיא לי מה דאמר אלא אמר ר"ת