צל"ח סדר קדשים נב

סוטות כאחת מדרשא דאותה הביא הפסק ולא מביא הטעם עד כאן דברי הלחם משנה שם בשנוי לשון והנה לדבריו הא גופא קשה למה אינו מביא הרמב"ם הטעם בשני סוטות דהא איכא נ"מ טובא לחלק בין כהן אחד לשני כהנים כקושי' המג"א:

דף ב ע"א נשחטה וכו' לר"נ איצטריכא ליה ורישא דקאמר שחט בהמה וכו' הוא הקדמה להוליד ממנה דין דנשחטה לא הוה מצי למימר נשחטה וכו' לר"נ פסולה דמנ"ל הא דלמא באמת דוקא שתי פרות וכקושיית התוס' בד"ה אבל לכן קאמר שחט וכו' לד"ה פסולה משום היסח הדעת א"כ ליכא למימר שתי פרות דקרא למה לי והרי בלא"ה פסול משום מלאכה וכקושיית התוס' בד"ה נשחטה אלא ודאי דקאי על בהמת חולין ובלי כוונה ואמנם התוס' שהקשו כן בד"ה אבל משום שכבר הקדימו בדבור הקדום דלרבנן על כרחך לשחוט בכוונה אתי וא"כ קשה אותה ל"ל תיפוק משום היסח הדעת וצריך לומר דבב' פרות לא שייך היסח הדעת ולכן הקשו גם לר"נ מנ"ל לאוקמי בבהמת חולין ובזה מתורץ קושיית מהרש"א על הגמרא דאיך קאמר דהוה אמינא לר' נתן בב' פרות וכו' ולדידיה דכל זה הוא רק הוה אמינא אי לאו דאמר רבא שחט אחרת ואז היה הוה אמינא דשחיטת בהמה עמה לא מחשב היסח הדעת ושפיר הוה מוקמינן בב' פרות אבל עכשיו שאמר רבא שחט וכו' לד"ה פסולה באמת אי אפשר לאוקמי בב' פרות ולכן הקשו התוס' קושייתם לרבנן דע"כ מוקמת בשחט עמה בכוונה וקשיא קרא למה לי תיפוק משום מלאכה והוכרחו לחדש דבשתי פרות לא שייך מלאכה וממילא שוב הקשו בדבור שאחריו מנ"ל באמת דלא מוקמינן אותה דוקא לשתי פרות:

ואמנם אעפ"כ נוכל לתרץ קושיית התוס' דבאמת זה דוחק לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אלא לרבנן שבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בשוחט בכוונה ועל כרחך צריכין לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אבל לר"נ כיון דאיכא לאוקמי בנשחטה שוב אין לנו הכרח לדוחק הזה ולומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה ומוקמינן ליה בנשחטה בהמת חולין עמה:

ואמנם אכתי גם לר"נ איכא לאוקמי בב' פרות אדומות ובנשחטה בלא כוונה כסברת מהרש"א וצריך לומר דרבא סבר פרה קדשי מזבח ועל כרחך קרא לבהמת חולין אבל הרמב"ם דפסק דפרה קדשי בדק הבית לכן פסק דנשחטה בהמת חולין עמה כשרה ואין צריך לומר שהיה לו גרסא אחרת כמו שכתב הכ"מ אך מטעם הנ"ל עדיין אין מרפא לתרץ דברי הרמב"ם שהרי אף שפסק הרמב"ם שהוא קדשי ב"ה מ"מ כתב שכל הפוסל בקדשי מזבח פוסל בה מטעם דחטאת קרי' רחמנא ומהרש"א שכתב בשמעתין דסבר כמ"ד קדשי ב"ה כוונתו על ר' שמעון שם בפרק אין מעמידין דאיהו לא ס"ל חטאת קרי' שהרי מכשיר יוצא דופן:

ברי"ף וברא"ש אשר לפנינו הגרסא במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הוושט. וכן העתיק במעדני מלך והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף וברא"ש במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט ולא נשתנית הגרסא ברי"ף וברא"ש רק שלא נאמר ואח"כ שחט את הוושט ועיין במהרש"א ועיין בחידושי הרשב"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת איירי משנתינו שהפסול נעשה בגרגרת והשחיטה בוושט ולמה לא נקט איפכא שחט הגרגרת וקרע את הוושט או קרע את הוושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף קח ע"א) קאמר בגמרא ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי היינו התם דמיירי דנשמט מאליו אבל במשנתינו דמיירי שפסק הגרגרת בכוונה ככה יכול לקרוע הוושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך אמנם שם באחד בעוף איפלגו אמוראי אי או וושט או קנה או דוקא וושט ומסיק שם להלכה בין וושט בין קנה מ"מ כאן במשנתינו דסבר ר"ע דשחיטת הושט לחוד מוציא מידי נבילה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודוקא שחיטת הושט אבל שחיטת הקנה לחוד מודה ר"ע דלא מפקי מידי נבילה [ושחט אחד מהם דסיפא היינו המיוחד. או אפשר לומר דאם נקרע ושט כלו מודה ר"ע דהוה נבילה מחיים ומה תהני אח"כ שחיטת הקנה] ולכך לא קתני שחט הקנה וקרע הושט או איפכא אמנם הא תינח נקרע הושט כלו או רובו אבל בנקיבת הושט במשהו ליכא למימר דמודה ר"ע דהוה נבילה דהרי לר' יוחנן אלו טריפות לאו אלו אסורות קאמר אלא דוקא קתני וקודם חזרה והרי שם תנן נקובת הושט ואי ס"ד דגם קודם חזרה מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה א"כ מתני' דאלו טריפות נקובת הושט מני וא"כ דקודם חזרה פליג ר"ע גם בנקובת הושט אם כן אמאי לא תנן במשנתנו ניקב הושט ושוב שחט הסימנים וצריך לומר דבנקיבת הושט מודה ר' ישבב דלא הוה נבילה וכן משמע מרבינו תם שפירש בעיא דשהה במיעוט סימני' במיעוט קמא דוושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפי בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמתנבלה בי'. אלמא דבנקיבת הושט לא מתנבלה. אמנם הרמב"ם דפסק נקיבת הושט נבילה א"כ צריך לומר דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה מודה בי' משום דזה הוה פסול בשחיטה כל שהריעותא בסימני' וקודם חזרה ודאי ר"ע פליג בנקיבת הושט וכמו שהוכחתי א"כ למה לא נזכר דבר זה בפלוגתא דר"ע ור' ישבב וליכא למימר דלא קתני במשנתינו רק במה שהודה ר"ע ובזה לא הודה ר"ע א"כ פשיטא קשה על הרמב"ם למה פסק דלא כר"ע והרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד כיון דעל כרחך נקובת הושט אינו נכלל בהכלל דפסולו בשחיטה א"כ מנ"ל להרמב"ם אפילו לר' ישבב דזה הוה נבילה ונלע"ד לפי מה דמסיק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כש"ע ובתורבץ הושט אפילו לרמב"ם טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר דבושט מעולם לא פליג ר"ע ואפילו בנקובת הושט מודה דנבילה הוה ולקמן אלו טרפות נקובת הושט היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה דתורבץ לאו מקום שחיטה ואפ"ה סבירא ליה במשהו ולפי זה לשמואל דסובר תורבץ הושט ברובו א"כ ע"כ אלו טרפות נקובת הושט לא איירי בתורבץ רק בושט עצמו א"כ על כרחך כרבא ס"ל דאלו אסורות קתני. אלא דקשיא מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט הוה נבילה ובמשנתינו לא אשכחן רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת חמור מנקובת הושט. ונלע"ד דמדברי רש"י אין להכריע דס"ל כרמב"ם ואף דרש"י כתב בד"ה ויש מהן נבילה כגון נקובת הושט ופסיקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו וכו' א"כ הרי מפורש בדברי רש"י שנקובת הושט נבילה איכא למימר דלא כתב רש"י כן אלא תירוצו דרבא והנה כל הנך דחשיב שם בתר פסיקת הגרגרת כולהו טרפות נינהו ולא נבילות ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ טרפה למה הכניס פסיקת הגרגרת באמצע הטרפות והוה ליה למימר בסדר הזה אלו טרפות בבהמה פסיקת הגרגרת ונקוית הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה תני שוב בתר פסיקת הגרגרת כל הטריפות ביחד אלא ודאי דבאמת גם נקובת הושט נבילה היא ושנה באמת הנבילות ביחד ושוב תני כל הטריפות יחד וכל זה לתירוצו של רבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא שנה באלו טריפות שום נבילות א"כ מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה:

וצריך לומר דס"ל לרמב"ם דאף דאידחי תירוצו דרבא ולא ס"ל לר' יוחנן דאלו טרפות היינו אלו אסורות מ"מ הדינין העולים אליבא דרבא לא מצינו שחולק עליהם ר' יוחנן וכיון דלרבא על כרחך ס"ל נקובת הושט נבילה וכנ"ל א"כ אף במסקנא שאידחי תירוצו דרבא הדין נשאר קיים. אלא דלפי זה הרמב"ם עצמו צריך לסברה זו דכל הדינין העולים מתירוצו של רבא לא אידחו גם לר' יוחנן א"כ איצטמיד קושיית הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ד' דהרי מתירוצו של רבא מוכח דפסיקת הגרגרת