צל"ח סדר קדשים מא

דהיינו חלדה ומשנתינו למעוטי מחזיר סימנין ודו"ק:

ומעתה לפי מה שכתבתי ממילא מוכח דלית הלכה כבני ר' חייא דהנה בגמרא קאמר מ"ד משום מחליד מ"ט לא אמר משום דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה ומדוע לא אמר דמ"ד משום מחליד להכי לא אמר משום דורס משום דסבר כבני ר' חייא וא"כ משנתינו למעוטי מוליך ומביא ואי ס"ד מלק בסכין משום דורס א"כ משנתינו למעוטי מאי דמוליך ומביא ממילא מוכח דפסול ממשנה דמלק בסכין אלא ודאי דלא רצה לאוקמי לרב הונא דלא כהלכתא. ולפי זה לרבא דסבר משום דורס על כרחך דסבר מחזיר פסול במליקה דמשנתנו למעוטי מחזיר דלדידהו ליכא למימר למעוטי מוליך דזה כבר מוכח ממלק בסכין ובזה ניחא מה דאמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי מלת לי הוא מיותר שהרי על זעירי מקשה זה ולא על עצמו. ואומר אני דעל זעירי לא היה יכול להקשות וכי מתה וכו' דהוה אמינא דסבר כבני ר' חייא דמחזיר סימנין וא"כ מפרקת ורוב בשר חותך באחרונה ולכן אמר אי קשיא לי לדידי ודאי מחזיר פסול שהרי משנתינו למעוטי מחזיר לדידי וכנ"ל וא"כ לדידי קשיא וכי מתה וכו' ולפי מ"ש בני ר' חייא דסברי משנתינו למעוטי מוליך ומביא א"כ על כרחך מלק בסכין משום חלדה דאי משום דורס א"כ כבר מוכח משם דמוליך ומביא פסול ומשנתינו למעוטי מאי ולפי זה למ"ד מחזיר דוקא א"כ ליכא למימר משום מחליד שהרי סתם מליקה ליכא חלדה לא מבעיא לרש"י למ"ד מחזיר דוקא אפילו דיעבד א"כ לא משכחת מליקה בלי חזרה אלא אפילו לשיטת התוס' דהיינו לכתחלה מ"מ כיון דלכתחלה מצוה להחזיר איך אמר סתם מלק בסכין מטמא בגדים וצריך לומר משום דורס וא"כ למשנתינו למעוטי מאי ולשיטתי יש ליישב דמ"מ מלק בסכין נבילה משום מחליד ממ"נ אם החזיר יש עיקור סימנין וכנ"ל אבל לשיטת התוס' דאין עיקור טרפה א"כ מוכח דיש חזרה בלי עיקור מדאמר סתם גמ' אי בהחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט וא"כ קשה משנתינו למעוטי מאי אמנם לפי מה שכתבתי אף אי סברי בני ר' חייא משום דורס מ"מ אכתי לא מוכח אלא דקוצץ ויורד עדיף ממוליך ולכך סתם מליקה בדרסה אבל אכתי איצטריך משנתינו למעוטי מוליך ומביא לפסול אפילו דיעבד:

דף כב ע"ב בתוס' ד"ה והביא תחילת הציהוב וי"ל דמבעיא ליה בגמרא כגון דאם עבר הכהן כו' אי נמי כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו עכ"ל כתב המל"מ בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה ה' תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן שיצא זה ידי נדרו והלא אף ששחטו הכהן שלא לשמה אף שהקריבו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל המל"מ. ומתוך חומר הקושיא נ"ל לומר דדבר זה תלי' אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהו דהוא אבעיא דלא איפשטא במס' נדרים (דף לה ע"ב) ע"ש דאי אמרינן כהני שלוחי דרחמנא נינהו א"כ כל הנודר אינו חייב אלא למסור ליד כהן דכיון שבא ליד כהן כבר נמסר הקרבן ליד שלוחא דרחמנא ואין על הבעלים שוב שום אחריות דכבר יצא ידי נדרו דכבר הוא בי גזא דרחמנא דיד כהן הוא כיד גבוה הואיל והוא שלוחא דרחמנא אבל אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא ידי נדרו עד שהקריב דכל זמן שלא יקריב עדיין הוא ביד הבעלים אף שבא ליד הכהן דהכהן שלוחו דבעלים ושלוחו ש"א כמותו. ולפ"ז אתי שפיר דמה דדרשינן בריש מס' זבחים מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו' אם כמה שנדרת עשית נדר הוא ואם לאו נדבה יהי' דהיינו שאם לא עבד עבודה לשמה אינו יוצא ידי נדרו ע"ש בגמ' ובפירש"י כל זה הדרשא הוא אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא עד שיקריב לשמה אבל אי אמרינן לאידך גיסא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ליתא להך דרשא ובאמת יצא זה ידי נדרו משעה שמסרו ליד הכהן ואין להקשות ממתניתין שם דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא היכא דהי' חייב קרבן משום חובה אבל משום נדר יצא ידי נדרו אף אם נזבח שלא לשמו ועיין במל"מ פ' ז' מה' חובל ומזיק הלכה י"ד שכתב כן. אמנם הוא מדחה זה מהך דרשא דדרשינן בגמ' ממוצא שפתיך תשמור דאף בנדר אם נזבח שלא לשמו לא יצא ידי נדרו אבל לדברי אין זה ראי' דמה דדרשינן כן מקרא דמוצא שפתיך הוא רק אם כהני ש"ד נינהו אבל אם הם שד"ר ליתא להך דרשא ודרשינן הך קרא לאידך דרשא לענין בל תאחר כמו שדרשינן במס' ר"ה (דף ו' ע"א) ועיין בתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה ואם לאו יהיה נדבה כו' שאין זה הדרשא מוכח מיתורא דקרא. היוצא מזה אי אמרינן כשד"ר נינהו א"כ אם בא ליד הכהן כבר יצא זה הנודר ידי נדרו אף שלא יכול הכהן להקריבו. ומעתה מתורצת תמיהת המל"מ דמה שכתבו התוס' הכא א"נ כיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו כתבו כן לפי מה דאמרינן דכהנים שד"ר נינהו ואין על הנודר אלא להביאו ליד הכהן אף אם אין הכהן יכול להקריבו ומה דדרשינן בריש מס' זבחים ממוצא שפתיך כו' דאם שחטו שלא לשמו שלא יצא ידי נדרו הוא להך גיסא אי כש"ד נינהו. ואין להקשות איך מביא הגמ' סיועא לרבא שם מהך דרשא דמוצא שפתיך הך דרשא ליתא אלא אי אמרינן כש"ד נינהו והלא אליבא דאמת קי"ל דכהנים שד"ר נינהו כמו שהוכיח רב הונא ברי' דר"י במסכת יומא (דף יט) ובמס' קדושין (כג ע"ב) ע"ש הנה אין זה סתירה לדברי הנ"ל דכבר כתבו התוס' במס' קדושין בד"ה דאמר רב הונא וכן במס' יומא דמדברי רב הונא ברי' דר' יהושע אין לפשוט האיבעיא אי כהני ש"ד נינהו דמה דאמר רב הונא שד"ר נינהו הוא דשד"ר בודאי הם והאיבעיא בנדרים היא אם שלוחי דרחמנא דוקא ולא ש"ד כלל או דהוי ג"כ שלוחי דידן וא"כ אבעיא דלא איפשיטא היא וא"כ אי אמרינן דגם ש"ד נינהו אינו יוצא זה ידי נדרו עד שהקריב הכהן ולהך שיטה אזלי הגמ' במס' זבחים והתוס' הבא כאן בתירוץ השני אזלי להך גיסא דכהנים שד"ר נינהו ולא ש"ד כלל:

אמנם לפי סברתי עדיין קשה למה קאמר בגמרא במס' נדרים נפקא מני' להך אבעיא למידר הנאה אמאי לא אמר עוד נ"מ אם שחטו כהן שלא לשמה או שנפסל בפסול אחר אי יצא זה ידי נדרו או לא. אין זה קושיא דהגמ' נקט נ"מ חדא והדבר מוכח דהא יש עוד נ"מ אי הכהן מקריב שלא לדעת בעלים ועיין בתוס' יומא ובמס' קדושין שם אך לפי מה שכתב המהרש"א בקדושין ומפרש דברי התוס' שהנ"מ אי צריך דעת בעלים היינו לדברי ר"ה ברי' דר"י דכיון דשד"ר נינהו בודאי לא צריך דעת בעלים אף דגם שלוחי דידן נינהו וא"כ להאבעיא במס' נדרים ליכא נפקותא כלל אי בעי ד"ב דשם קאי אי אמרינן גם ש"ד נינהו ואין בזה נפקותא אי צריך ד"ב ע"ש במהרש"א א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה אמרינן נ"מ במודר הנאה למה לא אמרינן נ"מ אי נפסל הקרבן:

ודע שבספר פנים מאירות ח"ב סי' קי"ו מקשה דאמאי לא פשיט הגמ' דשד"ר נינהו דאי ש"ד איך אמרינן לעיל (דף יג ע"ב) איש איש מלמד שנכרים נודרים נו"נ כישראל הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש וקושיא זו היא טעות דמאי צריך דין שליחות גבי נכרי הנודר ושולח נו"נ בשלמא בישראל שהוא מחויב להביא קרבנות חובה וגם בנדרים צריך לצאת ידי נדרו וא"כ אי ליכא בקרבנות ישראל שליחות אינו יוצא הישראל מידי חיובא דאף שמוסר קרבנותיו לא יצא ידי חובתו אם לא מטעם דשלוחו שא"כ בזה מבעיא לי' להש"ס אי כהני שד"ר וא"כ הישראל יצא ידי חובתו תיכף כשמוסר הקרבן לכהן דיד כהן כיד גבוה הוא או דלמא דש"ד נינהו וישראל יוצא ידי חובתו מטעם שלוחו של אדם כמותו ועיין במס' קדושין מ"א ע"ב. דף כג ע"ב תוס' ד"ה פרה שהיא כשרה כו' דלמאן דיליף רוב ב' מהלכה אין דנין ק"ו