צל"ח סדר קדשים לב

הביאות אף אחר ביאה ראשונה איך ס"ד לאסרה עליו אחר גירושין הא אותה חתיכה דהיינו היבמה היתה מותרת לו עד עתה וא"א שתחזור איסורה משום אשת אח עכשיו ע"י הגירושין ע"ש. אמנם לדברי הנ"ב הנ"ל שהוכיח מדברי הרא"ש שכתב מזמן ידוע ואילך דסבירא ליה דלא מספקא ליה לר"י אלא במה דדמי לאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר לר"ע וילפי לה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת כמו שפי' רש"י שם בדברי ר"ע שאמר מתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם פירש"י הותר להם כו' מהאי קרא נפקא דכתיב כי ירחק כו' מכלל דעד עתה לא נצטוו על הזביחה והאי קרא במדבר נאמר להם להזהיר להם על הזביחה רק שלא יתחיל האיסור רק אחר שיכנסו לארץ אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף בזה לא קא מיבעי ליה לר"י ולכך נקט הרא"ש הנפקותא במה שאדם אוסר על עצמו מזמן ידוע ואילך שהוא דומיא דבשר נחירה דג"כ לא התחיל האיסור רק אחר בואם לארץ אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם או מה שיבוא לו אח"כ ע"ש בנ"ב שהאריך בזה. ולפ"ז לא קשה קושיא הנ"ל דבשעת מ"ת נאסרו להם האיסורים תיכף וכן מה שצריך ביבמה קרא להתיר שמגרשה בגט ומחזירה אינו דומה כלל ואין לו ענין לבעיא דר"י בב"נ דתכף כשמגרשה נאסרה ואין הפסק בזמן משעת הגירושין. אך עדיין קשה למה לא נקט ר"י האיבעיא אליבא דכ"ע והיינו בקדלי דחזירי שהיה בידם בז' שכבשו וז' שחלקו והאיסור התחיל אחר שכלו אותן י"ד שנים דזה הוה ממש כמו ב"נ שהכניסו לארץ מזה מוכח דר"י סובר דהא דאמרינן דשלל של נכרים אשתרו להו אף שלא מתוך הדחק זהו דוקא לר"ע דסבר געולי נכרים חידוש הוא וקשה קושית הרמב"ן וצריכין אנו לתירוצו ע"כ צ"ל דס"ל לר"ע דדבר טמא אשתרו להו בז' שכבשו וז' שחלקו היתר גמור אף שהיה להם דבר המותר כנ"ל אבל לרבנן דס"ל ג"נ חידוש בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ממילא אוקמינא רבנן מסברא דלא הותר להם שלל נכרים רק אם לא היה להם דבר המותר ועדיין היה שם איסור על אותו שלל ומהיכי תיתי נימא שיהיה מותר אחר ז' שכבשו כיון שלא היה להם היתר ברור מעולם ובודאי נאסר להם אף אם היה להם היתר וא"כ גם בכי גונא לא היה קאי האיבעיא כי אם אליבא דר"ע:

היוצא מזה דמר"י דנקט האיבעיא בב"נ ולא בדבר טמא אליבא דכ"ע שנשאר להם מז' שחלקו מוכח דס"ל אליבא דרבנן דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק א"כ פסק הרמב"ם כרבנן ודוק היטב:

שם תוס' ד"ה וכל שכן וכו' וקשה וכו' אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עכ"ל. ואני תמה על דבריהם דהרי רבי ישמעאל קאמר שמשנכנסו לארץ הותרו להם בשר תאוה וע"ז קאמר כאן דאשתרו דהוו מרחקי ממשכן והרי זה משנה ערוכה בפרק בתרא דזבחים דתכף משבאו לגלגל הותרו הבמות כל י"ד שנים שכבשו ושחלקו ולמה הותר להם בשר תאוה והרי הוו מקרבי טפי שהותרו הבמות ור' ישמעאל תכף בכניסתן לארץ קאמר שהותר בשר תאוה אלא ודאי סובר ר' ישמעאל דכל זמן שהיה אפשר להקריב במשכן שם הקרבנות חביבים ביותר אסר להם בשר תאוה כדי שיקרבו במשכן אבל בשעת היתר הבמות אף שהותר להם להקריב בבמות מ"מ אין הקרבנות הנקרבים שם חביבים כל כך לאסור בשבילם לאכול בשר תאוה לכך תכף כשנכנסו לארץ כיון דארחיקו להו מן המשכן אף שהיו יכולים להקריב בבמות הותר להם בשר תאוה ושפיר קאמר דכ"ש השתא דארחיקו להו טפי. והוכחה לסברא הנ"ל שהרי גם במדבר לר' ישמעאל לא נאסר להם בשר תאוה רק בשנה שניה אחר שהוקם המשכן אבל קודם שהוקם המשכן היה מותר בשר תאוה וכדמשמע מפירש"י בד"ה נאסר להם בשר תאוה שהביא רש"י קרא דאל פתח אוהל מועד וכו' ובינותי בספרים וראיתי להרמב"ן בפרשה ראה בפסוק כי ירחיב וגו' שכתב וז"ל אבל כאן אמר כאשר דבר והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה וכו' א"כ נראה דעת הרמב"ן שבאמת לא הותר בשר תאוה כי אם אחר י"ד שנים. ואמנם לשון הגמרא משנכנסו לארץ הותר משמע תכף משנכנסו ותדע שהרי בבעיא דר' ירמי' קאמר אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' והיינו תכף כשנכנסו שהרי קאמר על זה אימת אילימא בשבע שכבשו וכו' וא"כ כשם שבדברי ר"ע דקאמר לענין בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם היינו תכף בכניסתן הה"ד בדברי רבי ישמעאל דקאמר משנכנסו לארץ הותר להם היינו נמי תכף בכניסתן:

דף יח ע''א מתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט ע"פ כולה שחיטתו כשרה וכו'. הנה לא נזכר במשנתינו פלוגתא בין רבנן לר"י ב"י רק במה דמכשרי רבנן בכולה מכשיר ר' יוסי ברובה אבל במקום השחיטה עצמה באיזה מקום אין זכרון במחלוקותם וכיון דאשכחינן לר"י ב"י בברייתא דמכשיר לשחוט מתוך שאר הטבעות למה נחלוק עלינו את השוים ולומר דפליגו רבנן עליו וא"כ איך יחלוקו רב ושמואל על ר' יוסי מסברא דנפשייהו במה שאין להם סיוע משום תנא:

ולתרץ זה נדקדק עוד לקמן (דף יט ע"א) ואמר ריב"ל מוגרמת דרבנן כשרה לרבי יוסי ב"י ומוגרמת דרבי יוסי כשרה לר"ח ב"א פשיטא מ"ד ר"ח ב"א אדרבנן קאי קמ"ל ואימא ה"נ א"כ העיד עליו מבעיא ליה והלכתא כר"ת ב"א דקאי רב נחמן כוותיה. והנה יש לדקדק אכתי מה דאמר מוגרמת דרבנן כשרה לרבי יוסי היא מלתא דפשיטא ומאי קמ"ל. וגם באמרו והלכתא כר"ח דקאי רב נחמן כוותיה קשה קושיית מהרש"א דתיפוק ליה דכל עדות הלכתא היא. וגם יש לדקדק למה בתוספתא שהביא רש"י במשנתינו קאמר ור' חנינא בן אנטיגנוס מכשיר ולמה לא אמר בלשון עדות כמו בתוספתא השניה שהביא הגמרא וצריך לומר דשני מיני מוגרמת יש ובחדא העיד מפי רבותיו ובחדא הכשיר מסברא ומעתה נחזי אנן באיזו מהם היה לו עדות מרבותיו ובאיזה הורה מסברא וליכא למימר דמוגרמת דר' יוסי העיד מרבותיו שהיא כשרה ובמוגרמת דרבנן הורה מסברא. שאם היה לו קבלה על מוגרמת דר' יוסי שלא שחט רובו בטבעת שכשר ק"ו מוגרמת דרבנן ויש בכלל מאתים מנה והיה לו עדות גם על מוגרמת דרבנן. אמנם איכא למימר איפכא שהיה לו קבלה מרבותיו דרובו כמוהו לענין הגרמה והיינו מוגרמת דרבנן שכשרה אמנם במוגרמת דרבי יוסי דהיינו שאפילו רובו לא שחט בטבעת ועיקר ההכשר בזה משום דגם למעלה מטבעת הוא מקום שחיטה בזה הורה רק מסברא ולא מפי עדות. אמנם גם זה אי אפשר דהרי בהאי דהעיד אמר על מוגרמת ולא אמר העיד עלה א"כ מכלל שגם על מוגרמת דרבי יוסי העיד כמו שאמרו בגמרא וא"כ באיזה הורה מסברא. וצריך לומר שיש שלשה מיני מוגרמת דהיינו חדא דרבנן ששחט הרוב בטבעת ובמיעוט בתרא הגרים וחדא מוגרמת דר' יוסי ואפילו רובו לא שחט בטבעת הגדולה והגרים למעלה והשלישי הוא מוגרמת השני דרבנן דהיינו ששחט בשאר טבעות עצמן דלרבנן לא הוה זה מקום שחיטה לפירוש רש"י במימרא דרב ושמואל ונקרא מוגרמת כמו שפירש"י בעובדא דר' זירא דאכל מוגרמת דרב ושמואל וכבר כתבתי דעכ"פ בתרי הוה ליה עדות מפי הקבלה בהאי מוגרמת דעלה קאי בתוספתא שהביא ומדלא קאמר עלה מכלל דכלל עוד אחת ומעתה נברר באיזה תרי מתלת הוה ליה עדות וליכא למימר במוגרמת דרבנן ודר' יוסי דמשנתינו כי גם במשנתינו דקדקתי להאיך לישנא דגם שחט ב' שלישים והגרים שליש פסלי רבנן א"כ טעמייהו משום דלא סברי בשחיטה רובו של אחד כמוהו ומשנה דלקמן בהשוחט דרובו של א' כמוהו רבי יוסי היא א"כ אין עיקר פלוגתייהו בהגרמה רק בגוף דין שחיטה אם היא בכל הסימן דוקא או ברובו ולמה פליגי בהגרמה. ואמרתי משום דמלתא אגב אורחא קמ"ל מפלוגתייהו דעכ"פ תרוייהו ס"ל דלמעלה מטבעת הגדולה ליכא מקום שחיטה וא"כ לרחב"א אם עדותו על אלו שני מיני