צל"ח סדר קדשים ל

שהיו אז בידם נאסרו אם לא עיין ברא"ש ולפי מ"ש הרי זה דומה ממש ללא תאכלו נבילה שאין ספק שנאסר גם מה שהיה להם מקודם אבל בעי' דר"י הוא משום שהרי בשר זה נחירתו עשה בו פעולה בשעת נחירה לטהרו מנבילה ולהכשירו באכילה להוציאו מאיסור לאו של לא תאכלו נבילה ועכשיו כשנצטוו על הזביחה הא ודאי שאי אפשר לחול איסור נבילה על מה שכבר נזהר במדבר אך שאפשר לאסרו באיסור עשה ולכך נסתפק כיון שאי אפשר לקיים איסורו בשוה למה שינחרו אח"כ אולי לא כיון הכתוב לעבר כלל רק להבא ומזה אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה שהכניסו וכו' אליבא דר"ע וכו' ולכאורה קשה מה קמ"ל רש"י בזה ולפי מ"ש כוונת רש"י בזה למה שכתב בסוף הדיבור שהוא רק דרוש וקבל שכר ובאמת גם רש"י העלה על דעתו סברת הרא"ש ולאפוקי מסברת הרא"ש הקדים רש"י דבעי' זו היא רק לר"ע והיא גופה קשיא למה לא בעי על אברי נבילה שקודם מתן תורה כנ"ל אלא ודאי שזה ודאי אסור וכנ"ל:

ורבינו הגדול בפ"ח מה' מלכים זה לשונו חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בו. והפרשת דרכים (דף כ' ע"ב) תמה עליו כיון שלדעתו לא הותרו אלו המאכלות האסורות אלא בעת הרעבון וכשלא מצא רק דבר האסור א"כ נסתר קושיית הגמרא כאן שהקשה אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי וכו' הרי דבר טמא לא אשתרי רק בעת הרעבון ור"י בעי על בשר נחירה שהכניסו אם הוא מותר לגמרי כבשר שחוטה ממש שאפילו יש לו מה יאכל יהי מותר באברי ב"נ. והנה הכ"מ כתב דמ"ש רבינו כשירעב ולא מצא מה לאכול אין כוונתו שיהיה מסוכן מחמת רעבון דא"כ מאי אריא חלוצי צבא לכל אדם נמי מותר מפני הסכנה אלא כוונת רבינו כשתאב לאכול ולא שכיח לי היתרא ע"ש בכ"מ. ואני מוסיף לפרש דהיינו שהוא רעב לאותו דבר אפילו יש לפניו מיני מאכלים המותרים אלא שאינם חביבים לו כמו בשר החזיר והוא רעב שאוותה נפשו לבשר חזיר הזה מותר לו ולא אתי לאפוקי שלא תאמר כיון שהתירה לו התורה א"כ אין הפרש בין נבילה לכשרה ואפילו יש לפניו נבילה וכשרה והכשרה חביב לו כמו הנבילה יהיה מותר לו לאכול נבילה קמ"ל הרמב"ם שאינו רשאי למשבק התירא ולאכול איסורא ולדעת רבינו כוונת הפסוק ובתים מלאים כל טוב שהתורה התירה לחלוצי צבא שלא יחסר להם שום טוב ואשר תאוה נפשו הוא הטוב אצלו ומותר לו ומעתה אפילו אם היו לפניו כמה מיני מאכלות המותרים וגם דברים האסורים אפילו אם לעינינו הדברים המותרים טובים ודשנים ושמנים כמו האיסור ואף אם הדברים המותרים טובים ומתוקים יותר מהדבר האסור אעפ"כ אין לחייב את זה שאוכל האיסור באיזה עונש בבית דין כי אולי לו יותר ערב זה האיסור ובדעתו תלוי הדבר ואפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשנתברר אח"כ שעכ"פ עבר עבירה אבל בזה אי אפשר לברר איסורו כי מי יודע חשק לבו של זה ואפי' אם יאמר שהאיסור וההיתר שוים אצלו לא ע"פ דבורו יתחייב מלקות והרמב"ם נגד חלוצי צבא עצמם מדבר שאם יודע בנפשו שאינו רעב לזה לא יאכלנו ומעתה ע"פ זה נברר סוגיית הגמ' שלא יוקשה מזה להרמב"ם וסובר הרמב"ם ג"כ כרש"י ולא כדברי הרא"ש מטעם ההוכחה שכתבתי מדלא מספקא לר' ירמיה באברי נבילה שהיו ביד ישראל מן קודם מתן תורה אלא ודאי שאף שהיה מותר עד עתה ניתנה תורה ואסרתו וכן אברי ב"נ שהכניסו מן המדבר לארץ בבואם לארץ ודאי נאסרו מהך קרא דאחר בואם לארץ מן הזבוחה אוכל ולא מן הנחירה אבל ספיקו של רבי ירמיה הוא אף שזה ודאי שמה שינחרו מחדש הוא נבילה וכמ"ש אבר שאינו מכשיר באכילה אינו מוציאו מידי נבילה מ"מ אלו שכבר ננחרו כבר פסק מהם איסור נבילה ודי שיהיו אסורים בעשה שעכ"פ לא נזבחו וחל עליהם איסור שאינה זבוחה או דלמא כיון שחל עליהם איסור שאינה זבוחה ממילא חל לענין איסור אכילה לאו דנבילה וכל עיקר ספיקו דר' ירמיה אם היו חייבים מלקות על איברי ב"נ שהכניסו או לא ועל זה שפיר הקשה אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי ואף שלא הותר רק אם תאבה נפשו לזה יותר מהמותר מ"מ עכ"פ מלקות אי אפשר לחייבו אפילו יש שם דבר המותר וכנ"ל וא"כ למה נ"מ ספיקו של ר' ירמיה:

מחדושי נכד המחבר עיין מה שכתב רבינו בדיבור הקודם ולדעתי יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דאף דמסוגיא דהכא במסכת חולין מוכח דלא כדעת הרמב"ם כמו שהוכיח הגאון בפרשת דרכים הנ"ל מ"מ מסוגיא אחרת מוכח כדעת הרמב"ם:

דהנה במסכת קדושין (דף לז ע"ב) פריך הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים היינו דכתיב ויהי ממחרת הפסח ויאכלו מעבר הירדן מתבואת הארץ מעיקרא לא אכלי דאקריבו עומר והדר אכלי אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכלו לאלתר ע"ש ולכאורה יפלא הא למ"ד מושב בכל מקום נמי קשה ניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג להם איסור חדש מ"מ קשה השתא דבר טמא אישתרי להם דכתיב ובתים מלאים כל טוב חדש מבעיא כמו שפריך הגמרא הכא במסכת חולין ובודאי אותה תבואה שאכלו מעבור הארץ היה משלל נכרים דהא היה בתחלת בואם לארץ כשבאו ממדבר ועדיין לא נלכד יריחו ולא היה שהות להם לזרוע ולקצור לעצמם וא"כ מזה מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדבר אסור לא הותר להם כי אם ע"י הדחק שלא היה להם דבר היתר וא"כ למ"ד מושבות בכל מקום שאתם יושבים אתי שפיר דמעיקרא לא אכלו קודם הקרבת העומר מתבואת הארץ משום איסור חדש אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ואיסור חדש עדיין לא נהג בהם שפיר פריך וניכלו לאלתר דהא היה מותר להם וא"כ כיון דתרי סוגיות במסכת חולין ובמסכת קדושין ע"כ סותרים זה את זה והם סוגיות חלוקות דבמסכת חולין ס"ל דאף שלא ע"י הדחק הותר להם קדלי דחזירי וסוגיא דמסכת קדושין ס"ל דלא הותר להם דבר איסור כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר היתר וא"כ הרמב"ם פסק כסוגיא דמסכת קדושין והכריע כן מסברא דודאי לא נאמר להם להיות שבקו התירא ויאכלו איסור. אמנם אחר העיון עדיין קשה למה לא פריך הש"ס שם גם למ"ד דמושבות בכל מקום כו' וניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג בהם איסור חדש בכל מקום מושבותם מ"מ קשה השתא דבר טמא אשתרי להם איסור חדש מיבעיא ואין לומר דלכך לא אכלו עד יום המחרת הפסח אחר הבאת העומר ולא אכלו מקודם הואיל והיה להם דבר מותר א"כ גם למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה לא פריך די"ל דלא אכלו מקודם לאו משום איסור חדש אלא דלא הוי צריכי כמו שמתרץ הש"ס שם וא"כ ממ"נ קשה אם ידע המקשן שהיה להם לאכול ולא היו צריכין עדיין לתבואות הארץ ונסתפקו ממן שבכליהם א"כ לא מקשי מידי די"ל דלא הוי צריכי ואי היה סבר המקשן שכבר כלה המן שבכליהם א"כ גם למ"ד מישבות בכ"מ שאתם יושבים ג"כ קשה ניכלו לאלתר ונהי שאיסור חדש היה נוהג בהן מ"מ כשלא היה להם דבר לאכול קשה השתא דבר טמא כו' ולמה לא אכלו גם קודם מחרת הפסח:

ולכן נ"ל לתרץ קושית הפ"ד באופן אחר דכיון דהאי איבעיא דר"י באברי נחירה כו' הוא אליבא דר"ע דסבר בשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר קודם שבאו לארץ ולר"ע לשיטתו מוכח דקדלי דחזירי היה מותר להם בז' שכבשו אף אם היה להם דבר היתר. אמנם לרבנן דפליגי על ר"ע במקום אחר יהיה מוכח דס"ל כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר המותר ונקדים לזה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בפ' מטות למה צוה הקב"ה פרשת געולי נכרים במלחמת מדין ולמה לא צוה