צל"ח סדר קדשים כט

לענין הכשר זרעים דתול"ח שהוא כמחובר לא קא מבעיא ליה כלל דלמה לא נילף שחיטה מהכשר זרעים ודוק:

ולפ"ז מתורץ עוד קושיא אחת שהקשה הרשב"א לקמן בגמ' דמאי קא פשיט מברייתא דצור יוצא מכותל דשחיטתו פסולה אמאי לא קא משני דהך ברייתא אתיא כת"ק דזרעים דסובר תול"ח כמחובר דמיא ע"ש ברשב"א שמתרץ בדוחק ולמ"ש אתי שפיר דעיקר האבעיא של רבא היה רק להת"ק דזרעים אי גם בשחיטה סובר דתול"ח הוי כמחובר או דלמא דוקא בהכשר זרעים הואיל ובעינן דומיא דכלי שהוא מטלטל אבל בשחיטה סובר דהוי כתלוש ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוספות ד"ה תלוש וכו' דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תול"ח הוי כתלוש אף לענין הכשר ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק אבל מ"מ קשה לפי דברי מאי קא פשיט ליה מרישא דברייתא דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דלמא הך אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין הכשר זרעים מכ"ש לענין שחיטה ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק דזרעים כנ"ל. ונראה לי דהגמרא סובר דע"כ אתיא הך אף לת"ק דזרעים דלתנא בתרא לא צריך לאשמעינן הך לענין שחיטה דתול"ח שהוא כתלוש דכ"ש הוא מהכשר זרעים דשם כתיב כלי אפ"ה הוי כתלוש מכ"ש לשחיטה אלא ודאי דהך ברייתא דמכשיר נעץ סכין בכותל נשנית אף לתנא בתרא דזרעים ושפיר אתי לאשמעינן אף דלענין הכשר זרעים סובר דתול"ח הוי כמחובר אפ"ה בשחיטה מודה שהוא כתלוש ושפיר פשיט הגמרא מהך ברייתא דנעץ סכין אבל קשה דלמא לעולם אתיא הך ברייתא דנעץ סכין כתנא בתרא דברייתא דזרעים דסובר גם גבי זרעים שהוא כתלוש ואפ"ה אתי גם גבי שחיטה לאשמעינן דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דאל"ה ה"א דשחיטתו פסולה משום שמא ידרוס כשמואל לקמן ולכך אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא ידרוס [עוד י"ל דאתי לאשמעינן דלכתחלה לא ישחוט משום דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרו] וצ"ל דהגמרא דקא פשיט מהאי ברייתא לא סבר הא דשמואל ולא חיישינן לשמא ידרוס הואיל ותני בברייתא בין שסכין למעלה כו' ולא סבר להאי דרב זביד דמתרץ לצדדין קתני אמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה תלוש כו' דממתניתין לא יכול למפשט דמכשיר בדיעבד די"ל מתניתין אתיא כר"ח ולכתחילה לא מטעם דשמא ידרוס הרי מוכח דשפיר חושש לשמא ידרוס וצ"ע ודוק:

שם רש"י ד"ה אלא לאו וכו'. והא מתניתין רבי היא וכו' ולכאורה יפלא תיתי כמאן תיתי על כל פנים מוכח דיש חילוק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ונראה דהוי קשה לרש"י מאי מקשה ומנא תימרא הא ע"כ מוכח ממשנתינו דאל"כ קשיא דרבי אדרבי והיה נראה לרש"י לפרש שקושית המקשן הוא קושית התוס' דלמה לא מוקמת כר"ח ולחלק בין מחובר מעיקרו אלא ודאי דאליבא דרבי אשכחינן בלא"ה חילוק זה ועל זה מקשה ומנא תימרא וא"כ שפיר מפרש רש"י והא מתני' רבי היא:

שם בגמרא דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו לכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דלפי מה שהיה סובר דכותל דתני בברייתא מיירי בכותל בנין ותלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר א"כ למה נקט דוקא קנה עולה מאליו ויותר קשה לבתר דקא מדחה ליה דמיירי בכותל מערה וקאמר דיקא נמי מדקתני דומיא דקנה עומד מאליו א"כ אמאי לא קא פשיט ליה איפכא דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש הואיל ונקט דומיא דקנה עולה מאליו ובפרט לפירוש רש"י לעיל בד"ה צור היוצא מכותל דתני קנה עומד מאליו לאפוקי היכא דנטעו אדם א"כ הרי מוכח דתלוש ולב"ח הוי כתלוש. ונ"ל דהגמרא סובר דאין לפשוט מהאי דתני קנה עומד מאליו דיש לדחות ולומר דכותל הוא כותל בנין ותול"ח הוי כמחובר מעיקרו ולהכי נקט קנה עומד מאליו לאשמעינן דצור היוצא מן הכותל הוי כמו קנה עומד מאליו דתלוש ולבסוף חברו אסור לשחוט ואין לפשוט כלל מהך ברייתא וק"ל שם ע"ב תוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. וי"ל דאליבא דרבי מבעיא ליה הקשה המהרש"ל והמהרש"א אמאי צריכא לכל אלו נימא דתול"ח קא מבעיא ליה היכא דבטלו ומתני' וברייתא דמכשיר בתול"ח מיירי בלא בטלו ולא ידעתי מה קא קשיא להו דהתוס' לא רצו לתרץ כן משום דהוי קשה על הגמ' דפשיט מנעץ סכין בכותל דתני בברייתא וע"כ לא ידע לחלק בין בטלו ולא בטלו וע"ז קשה אמאי קא פשיט ליה ממתניתין דתול"ח בדיעבד כשר כקושית התוס' וע"ז צריכין התוס' לתרץ דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כר"ח וק"ל:

דף יז ע"א בגמ' שבתחלה הותר להם בשר נחירה הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר דהרי כתיב לא תאכלו נבילה ותדע שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה וכשם שבעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה יש בו נבילה שהרי נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה מן התורה אלא שאע"פ שא"צ שחיטה מן התורה מ"מ נחירה בעי מן הסימנין וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"א) בד"ה לא אמרן עיין שם. כן היה לדברי ר' עקיבא גם בבקר וצאן במדבר אלא דקשה לי כיון שבמדבר היתה נחירתו מטהרתו מידי נבילה וגם מתירתו באכילה וכשבאו לארץ נאסר להם בשר נחירה מהאי קרא דכתיב וזבחת די לנו לומר שהתורה אסרתו באכילה אבל מנ"ל שהתורה עשאתו נבילה לטמא טומאת נבילות וא"כ לר"ע בהמה שנתנחרה לא תהיה נבילה רק אסורה באכילה והרי לקמן (דף לב ע"א) הודה ר"ע לר' ישבב שכל שנפסלה בשחיטה היא נבילה וצריך לומר שכך הוא הל"מ שדבר המכשירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה וכיון שבמדבר היתה נחירתו מכשירתו באכילה היתה מטהרתו מידי נבילה וכיון שנכנסו לארץ אחרי ששוב אין נחירתו מכשירתו לאכילה ממילא אין מטהרתו מידי נבילה. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק לר"ע מנ"ל עתה איסור לאו בבשר נחירה ודי שנימא להאי קרא דכי ירחק וזבחת אתי לאיסור עשה שאינה זבוחה אבל לפי מ"ש ניחא שמה שאינו מכשירתו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וממילא נשאר לאו דנבילה אלא דקשה למה טרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה והלא אינה מתירתה באכילה וצריך לומר דשאני טרפה שאין איסור אכילתה מחמת גרעון השחיטה רק מצד טרפתה:

ונראה דהא ודאי שאותן איברי נחירה שהיה להם בעת בואם לארץ עכ"פ שוב נשארו בטהרתן ולא חלה עליהם טומאת נבילה שכיון שבשעת מיתה לא חל עליהם טומאת נבילה שוב אי אפשר אחר מיתה שיחול טומאת נבילה וע"כ לא בעי ר' ירמיה אלא לענין אכילה ומטעם גזירת הכתוב וזבחת ואכלת. ואפילו אם נימא שהיו אסורים לא בלאו דלא תאכלו נבילה אית בהו שכיון שכבר יצאו מידי נבילה אי אפשר לחול אבל אם נימא שהיו אסורים אז היו אסורים מטעם אינו זבוחה באיסור עשה ונסתפק אם לא נאמרה עשה זו אלא על העתיד או אם גם על שנחרו מקודם. ובזה אתי שפיר מה שהקשה לקמן על בעיא דר"י אימת אם בשבע שכבשו וכו' ומאי קושיא ודלמא בעיא דר"י לענין טומאת נבילות אם חל על אותן אברי נחירה אלא ודאי דלענין נבילה אין כאן ספק שלא חל שם בעי ר"י אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' הא דבעי ר"י בעיא זו על ביאתן לארץ דלא שייכא רק אליבא דר"ע ולא בעי על אברי בשר נבילה שהיה להם מקודם מתן תורה אם נאסרו להם במתן תורה כשנאמר להם לא תאכלו נבילה ובעיא זו שייכא אליבא דכ"ע אלא על כרחך אין בזה ספק וכשנצטוו באיסור נבילה אין חילוק בין נבילה שהיה להם מקודם שכבר היתה מותרת ובין נתנבלה אחר כך ודלא כסברת הרא"ש שכתב דנ"מ בבעיא זו אם דבר המותר יכול להיות נאסר וכגון בשעה שגזרו על גבינות הגוים אם הגבינות