צל"ח סדר קדשים כה

דפעם א' לא הוה מומר והא דמשתיק רב היינו משום דאינו ראוי לכוס אבל למסקנא דרב דימי דפליג ר"י וא"כ אטו מאן דתני כהאי משתיק וצריך לומר דמשתיק מטעם מומר כדעת הרמב"ם וא"כ למסקנא לאו ר"י היא ודוק שם בתוס' ד"ה השוחט בשבת כו' וי"ל דהתם בפרהסיא הכא בצנעה עכ"ל. הנה לפי מה דמחלקו התוס' בין מומר בפרהסיא למומר בצנעה וכן בתירוץ שני בין פעם א' לפעמים הרבה קשה מאי פריך הגמרא לעיל (דף ה ע"א) הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל דלמא הפירוש של פושעי ישראל הוא כגון דעביד בצנעה או בפעם אחת וי"ל דעדיפא מיניה מתרץ אבל אי קשיא הא קשיא מאי פריך הגמרא מהך ברייתא על ר' ענן הא ברייתא מיירי בפרהסיא כדתני בה ומחלל שבת בפרהסיא וא"כ מניה דגם עובד ע"ז דתני בברייתא מיירי בפרהסיא ור' ענן מיירי בעובד ע"ז בצנעא. ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תבואות שור שהרגיש בזה ומתרץ דגם ר"ע מיירי בעע"ז בפרהסיא הואיל ומביא ראיה מיהושפט שאכל משחיטת אחאב ואחאב היה עובד ע"ז בפרהסיא. ולפ"ז אני אומר דמה שאותיב ר"ע מברייתא היינו לענין מומר בפרהסיא אבל מומר בצנעה לא מוכח כלל מהך ברייתא ושפיר יש לומר דמומר לע"ז בצנעה לא הוי מומר לכל התורה ולפ"ז לא מביא התוס' ראיה כלל אמאי דמתרץ הגמרא לקמן בדף מ"א הכא במ"ע במומר ומוכיח התוספות מזה דע"כ בפעם א' לא נעשה מומר וכן ריש לקיש דמתיר הבהמה לאכילה אף שמחשבתו לזרוק דמה לע"ז ולתירוץ ראשון של התוס' אין כאן ראיה כלל די"ל דשם מיירי בעובד ע"ז בצנעא וריש לקיש סובר דמומר לע"ז בצנעא לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשרה ודוק:

שם ע"ב בתוס' ד"ה אימר דשמעת כו' ומוקי מתני' כר"י דמבשל משום דלא מתוקמי מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיוה"כ אפילו היה לו חולה והבריא עכ"ל. קשה לי לפי תירוץ ראשון של תוס' לעיל בד"ה ונסבין חבריא למימר ר"י היא דמיירי כגון שעבר ומלחה עכ"ל אבל בלא מליחה אסור לו לאכול אפילו באומצא ובשבת אסור למלחה כקושית התוס' ולפ"ז אף אם היה לו חולה בין השמשות אפ"ה הוא מוקצה מחמת שאסור לו למלוח בשבת ואף אם היה לו חולה אסור לו למלוח יותר מכפי צורך לחולה וא"כ אף אם יש לו חולה אפ"ה הוא מוקצה לבריא בשביל איסור מליחה וקושית התוספות במק"ע וצ"ל כיון דאיסור מליחה בשבת אינו איסור תורה דאנן קי"ל אין עיבוד באוכלין כמ"ש במס' שבת (דף עה ע"ב) רק שקושית התוס' לעיל הוא הואיל והוי איסור מדרבנן ועיין במג"א (סי' שכ"א ס"ק ה') וס"ל להאי תירוץ ראשון של התוס' דדבר שאינו אסור מדינא לא מקרי מוקצה מחמת איסור כדעת רש"י במס' ביצה (דף לא ע"ב) ד"ה נוטל ממקום הפחת ע"ש ובאמת לשיטת התוספות שם דגם באיסור דרבנן שייך מוקצה מחמת איסור צ"ל כתירוץ שני של תוס' לעיל דדם אברים שלא פירש מותר וק"ל:

דף טו ע"ב בגמ' ורמינהו בכל שוחטין, בין בצור כו'. הקשה המהרש"א לפי מה דמסיק בריש מכילתין דאיכא הכל שהוא גם לשון דיעבד א"כ לא פריך הגמרא מידי מהך ברייתא ומתרץ המהרש"א דלפי מה דמסיק רבא לקמן דבכל שוחטין בסיפא דמתני' אתי לאתויי בין בצור בין בזכוכית ובין בקנה והיינו ע"כ לכתחילה מרבינן דמדקתני רישא שחיטתן כשרה בדיעבד ע"כ הכל שוחטין לכתחלה עכ"ל. ולכאורה קשה אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין דקא מרבינן דבצור וקנה שוחט אפילו לכתחלה ולמאי צריך להקשות מברייתא. ונ"ל דהנה התוספות כתבו בד"ה ורמינהו כו' דעיקר קושית הגמרא הוא צור אצור אבל על קנה יש לחלק בין קנה דאגמא לשאר קנים וא"כ ממתניתין לא קשה די"ל דסיפא דמתני' בכל שוחטין אתי לרבויי זכוכית וקנה דאגמא אבל צור ושאר קנים לא מרבינן מסיפא ואינו שוחט בהם לכתחלה ולכך פריך מברייתא דתני גם צור שוחט בו לכתחלה ובברייתא בודאי לכתחלה משמע הואיל ותני בה גם זכוכית וזכוכית בודאי מרבינן גם בסיפא דמתניתין דשוחטין בה לכתחלה הואיל ובזכוכית ליכא לחלק בין לכתחלה לדיעבד שם בגמרא ע"כ לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. הנה התוספות מקשים לקמן (דף טז ע"ב) בסוף ד"ה תלוש ולבסוף כו' היכי הוי בעי הכא לאוקמי מתניתין כר"ח הא צפורן פסול במתני' משום דהוי מחובר והא ר"ח מכשיר במחובר. ואני אומר דלא קשה קושית התוספות דהנה הרשב"א כתב לפי מה דבעי הגמרא לומר דפלוגתא דרבי ור"ח הוא רק לענין דיעבד ע"כ צ"ל דפליגי בתלוש ולבסוף חברו דקא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחלה ע"כ משום דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל משום קרא דויקח המאכלת לשחוט ליכא לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד דממנ"פ אי אסור מדאורייתא לשחוט במחובר גם בדיעבד אסור ואי לא דריש קרא דויקח את המאכלת גם לכתחלה מותר אלא ודאי דלאו מן התורה אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה דמחובר מעיקרו. ולכאורה קשה על דברי הרשב"א דמנ"ל דטעמא דר"ח משום דגזר תלוש ולבסוף חברו משום חיבור מעיקרו דלמא גם במחובר מעיקרו מתיר ר"ח בדיעבד אמנם לכתחלה אסור לשחוט במחובר משום גזרה שמא ידרוס כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כאן במחובר כו' ובד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. ונ"ל דהרשב"א מוכיח דע"כ הגמרא סובר דפלוגתא דר"ח ורבי הוא רק בתלוש ולבסוף חברו אבל במחובר מעיקרו גם ר"ח מודה דאפילו בדיעבד פסול דאל"כ קשה קושית התוספות הא במתניתין פוסל שחיטת ציפורן משום מחובר אע"כ צ"ל דמחובר מעיקרו גם ר"ח פוסל בדיעבד רק דפלוגתייהו הוא בתלוש ולבסוף חברו כמ"ש הרשב"א אבל מ"מ קשה למאי צריך הרשב"א לומר דטעמא דר"ח הוא דלא ישחוט לכתחלה בתול"ח משום גזרה דמחובר מעיקרו דלמא טעמא דר"ח הוא משום גזרה שמא ידרוס. וצ"ל דניחא ליה להרשב"א לפרש טעמא דר"ח דאוסר לכתחלה בתול"ח הוא משום גזרה דמחובר מעיקרו כדי לאסור גם בעוף לשחוט לכתחילה דאי משום גזרה דשמא ידרוס א"כ גבי עוף דלא שייך שמא ידרוס כמ"ש רב פפא לקמן א"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמתיר לכתחלה במחובר דלמא הך ברייתא מיירי בעוף דלא שייך שמא ידרוס אע"כ צ"ל דהגמרא היה סובר דר"ח גם בעוף מיירי ואוסר לכתחלה גם עוף וע"כ לאו משום גזרה דשמא ידרוס אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה שמא ישחוט במחובר מעיקרו וצדקו דברי הרשב"א ודוק:

שם תוס' ד"ה אלא צור וכו' וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד וכו'. נראה דלכאורה כל הרישא מיותר דמדקתני סיפא חוץ ממגל קציר וכו' ולא חשיב מגל יד וקנה וצור מכלל דהנך כשרים אלא דמדיוקא דסיפא אין הכרח למפסלינהו לכתחלה ונוכל לומר דאפילו לכתחלה כשרים ואיצטרך רישא למימר דדוקא שחיטתו כשרה דיעבד וא"כ כל הרישא בכללה לא איצטרך אלא לאסור לכתחלה:

אמנם המקשה מדויל ידיה משתלים דעל כרחך איהו גופיה ס"ל דכללא דסיפא לאו דוקא ואין למידין ממנו אפי' נאמר בו חוץ דהרי מדרמי קנה אקנה ולא ניחא ליה לפרש דברייתא מיירי בסימפונא דאגמא ומשנתינו בשאר קנים אלא על כרחך דאיהו ס"ל דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי וכדעת בעל העי' וכדעת הט"ז בס"ק א' וא"כ על כרחך משנתינו בסימפונא דאגמא ומזה ניחא לי לפרש הבשלמא דהרי קשה איך אפשר להיות דעת המקשה דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי הלא מברייתא עצמה דמכשיר קנה מוכח דשאר קנים כשרים בדיעבד דאל"כ הוה לן לגזור קנה אגם אטו שאר קנים וצ"ל דס"ל דלא גזרינן קנה אטו קנה וקשה הא גזרינן מגל יד אטו מגל קציר לכן הקדים בשלמא וכו' שמא ישחוט בצד האחר דלא גזרינן אלא בסכין זה גופיה אבל לגזור דבר זה אטו דבר אחר לא גזרינן אבל לעולם שאר קנים אפילו דיעבד אסירי ולכן הקדים הבשלמא שרצה להקשות גם קנה אקנה וא"כ כיון