צל"ח סדר קדשים כד

וצריכין אנו לומר לפי זה דביושב ומצפה עצמו יש הפרש דהרי חזינן דפליג ר"י נר שהדליקו בו באותו שבת אף שמצפה שיכבה נרו דאל"כ לא היה מתיר ר"י אבל ההפרש הוא דהתם יושב ומצפה שיכבה באמצע השבת וכבר איתקצי בין השמשות שהרי אינו מצפה שיכבה תיכף בה"ש ובזה פליג ר"י ור"ש אבל כאן מצפה שיתלשו תכף בה"ש אלא דקשיא אכתי אמאי לא פליג ר"י בדילועין כיון שאוסר במבשל בשוגג שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ גם דילועין אסורין שלא יהנה ממלאכת שבת ונראה שלא כתבו התוס' כן דדלועין מיירי במחוברין רק לר' אבא והא ראיה שבריש מס' ביצה כתבו התוס' דמיירי בתלושין והיינו משום דר' אבא דלא מוקי כר"י דמבשל איכא למימר דס"ל דגם במבשל דוקא לדידיה קניס ר"י אבל לאחריני לא קניס לא משום קנס ולא משום שלא יהנה ממלאכת שבת אבל למסקנא דמשנתינו כר"י דמבשל א"כ מכלל דאוסר ר"י אף לאחריני דומיא דיוה"כ לכך כתבו התוס' דמיירי בדלועין תלושין:

והנה לפי זה שהוכחתי דביושב ומצפה לר"י ליכא כלל מוקצה מחמת איסור וכאן ע"כ ביושב ומצפה איירי דומיא דדלועין דאפילו לשיטת רבו של הרשב"א דר"י פליג אף בשוחט בהמה דלא הוה כגרוגרת וצמוקין מודה במחובר ומטעם שכתב הב"י בא"ח סי' שי"ח דבשלמא בהמה איכא למימר הא דלא שחטה לא משום דאקצי דעתיה מינה אלא משום שלא היה לו סכין בדוק או שאר הכשר שחיטה כגון שוחט מומחה וכיוצא אבל במחובר מדלא תלשיה מע"ש אדחיה בידים וכדמוכח בפרק המביא בסוכה שנפלה ע"ש וא"כ כיון דדלועין ע"כ ביושב ומצפה א"כ מינה דהה"ד בבהמה איירי ביושב ומצפה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל אפילו לר"י וכמו שהוכחתי לעיל א"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אם לא היתה וכו' שהקשו מ"ט לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור והדבר יפלא והלא ביושב ומצפה איירי וצריך לומר דקושיא זו היא לפי הפירוש השני שכתבו בסוף דבור הקודם. ועוד יש לפרש דמיירי בדלועין שנתלשו בע"ש וא"כ לא מיירי כלל ביושב ומצפה ולפ"ז קשה שנסתר התירוץ שכתבו התוס' דממשנה יתירה דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן וכו' ולדידי קשה דלמא ר"י תרתי בעי מוקצה מחמת איסור ואינו מן המוכן וא"כ אכתי אמאי שתיק רב בשלמא אם היה דבריהם לפי פירושם דמיירי במצפה א"כ אין כאן רק איסור אינו מן המוכן אבל כיון שדבריהם לפי התירוץ השני קשה אמנם אמרתי כיון דאליבא דאמת כתבו התוס' לקמן בד"ה אימור דשמעת דמוכח דמוקצה מחמת איסור חמור ממחמת מוקצה מחמת מיאוס א"כ שוב ליכא למימר דר"י תרתי בעי דכיון דלר"י אסור במחמת מיאיס לחוד ק"ו מחמת איסור לחוד וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דמדאמר לפי שאינו מן המוכן בא להוסיף איסור אף במקום דלא שייך מחמת איסור וא"כ שוב ממילא מוכח דס"ל להתוס' דמוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס וא"כ מדהוכיחו זה ממודה ר"י בשוחט א"כ בשוחט ליכא רק מוקצה מחמת איסור וא"כ גם דילועין מקרי מוקצה מחמת איסור ודלא כסברת מהרש"א:

ונחזור לדברי הגמרא והנה אכתי ר' אבא ורב יוסף לא סלקא אדעתייהו מוקצה מחמת איסור וכדדחי לקמן אימור דשמעת לר"י מוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת לי' וא"כ לדידהו קשה מנ"ל כלל דלר"י אסור משום שאינו מן המוכן לחוד דלמא תרתי בעי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור וא"כ משנתינו דאוסרת דומיא דיוה"כ אפי' בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא. ואין לומר דלר' אבא אכתי לא סליק אדעתיה חלה והבריא דהרי אמר נשחטה הובררה וכו' וכתב רש"י בד"ה לא נשחטה כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה ע"ש לשחטה בשבת וכו' ואי ס"ד דהיה לו חולה מבע"י עסקינן א"כ אמאי לא נימא שהניחה ע"מ לשחטה בשבת. אומר אני שזה אינו דבשלמא אם היה באמת שוחטה בשביל החולה איכא למימר הוברר הדבר דאתמול בה"ש לכך עומדת אבל כיון דמיירי שהחולה הבריא בשבת ושחטה עתה לא בשביל החולה וא"כ לא שייך לומר הוברר הדבר שאתמול בה"ש לכך עמדה ואסורה שפיר לר"י מטעם שאינה מן המוכן אכן אם ר"י בעי תרתי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור א"כ משנתינו דתני דומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא ואין לומר דאכתי ודאי ר' אבא לא סליק אדעתיה שבת דומיא דיוה"כ דביוה"כ אפילו ביושב ומצפה לא מהני ובשבת לדידיה כיון שהטעם משום דלגדל עומדת ואם יושב ומצפה מתי ישחטנה חש"ו אינה עומדת לגדל וזה באמת עלה על דעת הגאון מוהררא"ב דלר' אבא שבת לאו דומיא דיוה"כ מחמת סברא זו דיושב ומצפה:

ואני אומר דהא ליתא דהא קשיא לקמן דאמר כי שרי ר"מ בהיה לו חולה והבריא ועל זה הקשו התוספות ממוקצה לחצי שבת ונדחקו בזה ולמה לן כל הדותק הוה ליה למימר כי שרי ר"מ ביושב ומצפה ובודאי האמת כן דבאינו יושב ומצפה אפילו ר"י מודה לדעת ההר"ב והא דלא מוקי משנתינו כר"מ משום דמשנתינו דומיא דיוה"כ דאפי' יושב ומצפה אסורה באכילה ליומא ולכך מוקי כר"י דמבשל. אלא נלענ"ד דלענין יושב ומצפה לא שייך כלל למימר דומיא דיוה"כ דמה ענין יושב ומצפה ליום הכפורים דלמא יצפה שישחטנה חש"ו ואף אם תהא שחוטה אי אפשר לו למיכל מינה משום איסור יוה"כ ולכך הוכרח למימר דר"מ שרי בהיה לו חולה דבזה שייך שבת דומיא דיוה"כ ודוק ואף דשייך יושב ומצפה ביוה"כ שישחטנה סמוך לשקיעה שתהי' מוכנת לו למוצאי יוה"כ מ"מ ביושב ומצפה בזה באמת לר"י בשבת אסור אם אינו מצפה שישחטנה תכף בה"ש וכמו שהוכחתי מנר שהדליקו בו דפליגי ר"י ור"ש:

ונחזור לראשונות דלר' אבא קשה דלמא ר"י תרתי בעי וצריך לומר דר' אבא סובר כפי' ר"ת דדלועין מיירי במחוברין וא"כ ע"כ ביושב ומצפה מיירי ודומיא דהכי מיירי נבילה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל רק מוקצה שאינו מן המוכן אלא דקשיא איך אפשר דמיירי במחוברין א"כ הוה למיסר משום שמא יתלוש וצריך לומר כמו שכתבו התוס' דדוקא בפירות האילן שקל לתלוש גזרינן וכל זה לר' אבא אבל רב יוסף דאיהו קאי בשיטת שמואל דפליג ר"י אף בזיתים ומדמה שמא ישחוט לשמא יסחוט ואף דסחיטה היא קלה ושחיטה אינה דבר קל מ"מ מדמה בהמה העומדת לשחיטה וכו' וכמו שכתבו התוס' בד"ה מודה ר"י וא"כ גם דילועין העומדות לתלוש גזרינן שמא יתלוש וא"כ לדידיה דלועין על כרחך בתלושין מיירי א"כ הוכרח רב יוסף להביא ר"י דכלים דמדר"י דהכנה אין ראיה לאסור אפילו בהמה העומדת בהדיא לגדל דליכא למימר דר"י תרתי בעי ודוק:

ונשובה לדברי הרשב"א ורבו דלדעת הרשב"א מודה ר"ש בשוחט בהמה בשבת דאל"כ אמאי משתיק ליה רב לתנא ולרבו פליג ר"ש אלא שלא נזכר דעת ר"ש בהדיא בברייתא והנה דעת רבו הוא דוחק ולפום מה דאמר דאשתיק ליה רב משום כי שרי ר"מ במבשל וכו' צריך באמת לומר כדעת הרשב"א והנה במסקנא דשמעתיה אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה מותר לבריא באומצא ורש"י פירש דמיירי בחולה מבע"י והוא דחוק אבל הריף לא הביא רק מימרא זו לפי דאנן פסקינן כרש"י וא"כ למסקנא זו מיירי דלא היה חולה מבע"י וא"כ מכלל דפליג ר"י בהא וא"כ קשה למה משתיק רב לתנא. וצריך לומר דבר חדש מה דאשתיק לפי שאיהו אמר במזיד לא יאכל דמשמע איהו הוא דלא יאכל הא אחריני אכלי ובאמת אסור משום מומר ולמסקנא זו צריך לומר דמחשיב מומר בפעם א' א"כ אי מוקמינן כר"י אדרבה שבת לא הוה דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה וצריך לומר באמת דמתני' ר"מ ואסור ליומא משום מוקצה והוה שבת דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה דגם ביוה"כ דוקא שוגג דמומר לד"א הוה מומר לר"מ ואף דבחלה והבריא אינו דומיא דיוה"כ מ"מ העיקר דין שחיטה קפדינן יותר שיהיה דומיא ולכך אמר ונסבין חבריא למימר ר"י היא דהיינו מתחלה שהיינו סוברים דמודה היה בשוחט וא"כ איכא למימר