צל"ח סדר קדשים קפה

חלב כמו כן קשה על הדם שלא יהיה חייב אלא עד שיקפה ויעשה ממנו אוכל. זה אינו דדם צלול מסברא ידעינן דחייב דעיקר שם דם נופל על דם הצלול כמו שאמרינן במס' מנחות (דף כא ע"א) ע"ש דדם הראוי למזבח לזריקה קרוי דם שהוא חייב עליו ומסברא לא הוי חייב אלא על הצלול ולא על הקרוש ולכך מרבה הקרא בלשון אכילה אפילו קרוש והקפה שנעשה אוכל שהוא חייב ועיין בסוגיא דמנחות:

שם ע"ב בתוס' ד"ה לכתוב בשרצים ובמה הצד חד מכלהו לא אתיא וכו' ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה אבל לענין טומאת נבילות עוף טהור לא עכ"ל דברי התוס' צריכין ביאור דלפי דבריהם קשה מאי קאמר הגמרא לעיל לא לכתוב בנבילה ותיתי מהנך הא צריך לכתוב בנבילה לענין טומאה דאי הוי גמרינן מחלב וחמץ לא הוה אתי מנייהו אלא לענין אכילה אבל לענין טומאה לא כמ"ש התוספות וצריכין אנו לומר דאי הוי אתיא מחמץ ומחלב שפיר גם לענין טומאה נ"מ דהואיל וגבי חמץ וחלב לא שייך טומאה א"כ ילפינן מנייהו דכמו בהנך שותה הוי כאוכל גם בנבילה הוי שותה כאוכל ודון מינה ואוקי באתרי' דגבי נבילה שהאכילה מטמא דנבילות עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה ולא שייך לומר דמה חלב וחמץ שאינו מטמא בשותה דהא גם באוכל אינו מטמא דבהנך לא שייך טומאה כלל אבל בנבילת עוף הטומאה תלויה באכילה אבל כשנילף נבילה במה הצד משרצים וחד מהנך שפיר כתבו התוס' דלא הוה ילפינן מנייהו טומאה כיון דאתיא במה הצד משרצים וחד מהנך ליכא למילף אלא דבר שהשרצים וחד מהנך שהוא חלב או חמץ שוים דהיינו באכילה אבל בטומאה אינו שוה שזה מטמא והנך אינן מטמאין כן צריכין אנו לדחוק בדברי התוס' וצ"ע:

פרק עשירי דף קלא ע"ב בגמרא אמר לך רב תנאי היא קשה לי מנ"ל לרב דטעמא דתנא דברייתא דדריש יכפר אלו הלוים דשבט לוי לא אקרי עם דלמא כ"ע ס"ל דשבט לוי אקרי עם רק טעמא דדריש יכפר אלו הלוים הואיל וכתיב עם הקהל ושבט לוי לא אקרי קהל כדאמרינן במס' הוריות (דף ו ע"ב) אמר ר"א ב"י שבט לוי לא אקרי קהל דכתיב הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים כל שיש לו אחוזה מקרי עם וכל שאין לו אחוזה כו' אמנם י"ל דרב סבר כרבא דשבט לוי אקרי קהל ולית ליה להך דר"א ב"י שם בהוריות ע"ש וא"כ ע"כ טעמא דתנא דדריש יכפר אלו הלוים לאו משום דלא אקרי קהל אלא משום דלא אקרי עם ושפיר מספקא ליה לרב אי כהאי תנא אי כהאי תנא אך קשה על הגמרא מאי פריך ורב אי ס"ל כהאי תנא לימא אי כהאי תנא לימא דלמא רב ס"ל כהאי תנא דדריש יכפר אלו הלוים רק שהיה מסופק בטעמא דהאי תנא דלא דריש עם הקהל אלו הלוים אי טעמא דידי' הוא משום דשבט לא אקרי קהל כראב"י בהוריות אבל עם מקרי או אי טעמא דהאי תנא משום דשבט לוי לא אקרי עם. ונ"ל לתרץ דלכאורה קשה איך ס"ד למימר דשבט לוי לא אקרי עם הא מקרא מלא הוא דכתיב ויהי בשלח פרעה את העם והרי שבט לוי ג"כ יצאו ממצרים והם בכלל העם. אך זה יש לדחות ולומר דשבט לוי אינן בכלל הואיל ולא נשתעבדו בעבודה במצרים לא היו צריכין שילוח א"כ קשה מקרא דאח"כ דכתיב ויסב אלהים את העם וגו' וגם בזה בודאי גם שבט לוי בכלל. וליישב זה נ"ל דהא הך עם מיותר הוא דה"ל לכתוב ועל הכהנים ועל כל הקהל יכפר האי עם ל"ל וצריכין לומר דלמ"ד יכפר אלו עבדים ולוים נתרבו מעם הקהל א"כ קהל אתי לישראל ועם אתי לרבות לוים ולמ"ד יכפר אלו הלוים אבל בעם הקהל אין הלוים בכלל יש לומר דלהכי כתיב עם יתירא לאשמעינן דכי היכא דלוים לא מקרי קהל הואיל ולא נטלו חלק בארץ הכי נמי לא מקרי עם ג"כ ואתי הקרא לאשמעינן דשבט לוי לא מקרי עם וצריך ריבוי גבי יוה"כ מיכפר לרבות הלוים ונ"מ דלוים פטורין ממתנות. והשתא לפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל דשפיר פריך הגמרא ורב אי ס"ל כהאי תנא לימא וכו' דע"כ למ"ד יכפר אלו הלוים סובר דלוים לא מקרי עם דאל"כ האי עם ל"ל לכתוב רק קהל אלא ודאי דקרא אתי לאשמעינן דגם עם לא מקרי ושפיר פריך הגמרא מאי ספיקא יש לו לרב וצריך הגמרא לתרץ דמספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא ומעתה אני אומר כיון דמהאי קרא נפקא לן דלוים לא מקרי עם הואיל וכתיב עם הקהל יכפר ודרשינן כמו שאין הלוים בכלל קהל כמו כן אינם בכלל עם והנה הטעם דהלוים לא מקרי קהל הואיל ולא נטלו חלק בארץ ולפ"ז י"ל דקודם שנתחלק הארץ לשבטים גם הלוים היו בכלל הקהל וכל זמן שהיו במדבר לא היה יתרון לשאר שבטים על שבט לוי דעדין לא היה להם חלק בארץ ואף אי אמרינן דארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו היינו לכלל ישראל אבל לא לשבטים וא"כ במדבר גם שבט לוי היה בכלל הקהל וממילא היה גם שבט לוי בכלל העם ולפ"ז בפרשת בשלח שפיר נכללו גם הלוים בכלל העם אבל במתנות זרוע ולחיים וקיבה שהוא מצוה לדורות ואם לא היו הלוים בכלל העם ובפרט לר' אלעאי לקמן (בדף קלו ע"א) דסובר הגה"ה ובזה יש השגה על הרב מחבר ספר פרשת דרכים בדרך מצרים סוף דרוש רביעי דכתב מה שנאמר לה' נתן חן העם בעיני מצרים לא היה הלוים מתנות אינו נוהג אלא בארך בכלל זה דהואיל ושבטו של לוי דיליף לה מתרומה וא"כ כיון לא מקרי עם ולדבריו קשה שהיא מצוה התלויה בארץ ואז מה יענה על קרא ויסב אלהים לא היו הלוים בכלל הקהל את העם וגו' דודאי אף הלוים היה בכלל מספקא ליה לרב אי הלוים חייבים במתנות ויש בזה ליישב מה שיש לדקדק מסוגיא דקדושין (דף עג) דחמשה קהל כתיבי בפסולי יוחסין וקאמר שם בברייתא חד לכהנים וחד ללוים ור"י אומר כהנים ולוים מחד קרא נפקא הרי דלכ"ע גם לוים אקרי קהל אך אפשר לחלק ולומר דאף דשבט לוי לא אקרי קהל היינו קהל סתמא אבל גבי פסולי יוחסין דכתיב קהל ה' בזה גם שבט לוי בכלל:

פרק שנים עשר דף קמ ע"א ת"ש שתי צפרים חיות לאו שחיות בפיך לא שחיות ראשי אברים כו' ועוד בין למ"ד טרפה חיה ובין למ"ד טרפה אינו חיה מתנא דבי ר"י נפקא כו' ע"ש בגמרא וקשה לי ולטעמיך אי ציפור גם טמאה במשמע ומחיות או טהורות קא ממעט טמאה ג"כ קשה למה לי מיעוט לטמאות הא מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים התוס' לפי האמת דקא ממעט ציפורי עיר הנדחת או ציפורים שהחליפו בע"ז ג"כ קשה מדתנא דבי ר"י נפקא ועוד מקשים בתוס' גם לשנויי דרבא למעוטי שלא לזווג לה אחר ממיעוט דטהורות עדיין קשה חיות למה ליה הא מחוסר אבר ג"כ נפקא לן מדתנא דבי ר"י:

ונראה לי ליישב דבשלמא אם גם טמאות נקראו ציפורים א"כ צריך גבי ציפורי מצורע ג' מעוטים חד למעוטי עוף טמא וחד למעוטי טרפות וחד למעוטי מחוסר אבר ובאמת לא נאמר אלא ב' מעוטים דהיינו חיות וטהורות ודרשינן חד למעוטי טמאות וחד למעוטי טרפות אבל מחוסר אבר לית לן למעט דליכא כי אם ב' מעוטים ומוקמינן הני ב' מעוטים למסתבר יותר דהיינו טמאות וטרפות אבל מחוסר אבר לא מסתבר כל כך דטמאות וטרפות אסורים באכילה להדיוט משא"כ מחוסר אבר שמותר באכילה להדיוט ועוד דתמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות ולפ"ז לא קשה הא מדתנא דבי ר"י נפקא דיש לומר דאיצטריך הני ב' מעוטים למעט טמאות וטרפות דאי הוי ממעטינן מדרשא